The Nature of Prophecy and Divine Communication

וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ וַיִּשְׁלַ֤ח יְהֹוָה֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיַּגַּ֖ע עַל־פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י בְּפִֽיךָ׃

The word of GOD came to me: GOD reached out and touched my mouth, and GOD said to me: Herewith I put My words into your mouth.

וְעַתָּ֖ה קְחוּ־לִ֣י מְנַגֵּ֑ן וְהָיָה֙ כְּנַגֵּ֣ן הַֽמְנַגֵּ֔ן וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו יַד־יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֕אמֶר כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה עָשֹׂ֛ה הַנַּ֥חַל הַזֶּ֖ה גֵּבִ֥ים ׀ גֵּבִֽים׃

Now then, get me a musician.” As the musician played, GOD’s hand came upon him, and he said, “Thus said GOD: This wadi shall be full of pools.

וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃ לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃

“Hear these My words: When prophets of GOD arise among you, I make Myself known to them in a vision, I speak with them in a dream. Not so with My servant Moses; he is trusted throughout My household. With him I speak mouth to mouth, plainly and not in riddles, and he beholds GOD’s likeness. How then did you not shrink from speaking against My servant Moses!”

נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו וְדִבֶּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוֶּֽנּוּ׃ וְהָיָ֗ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִשְׁמַע֙ אֶל־דְּבָרַ֔י אֲשֶׁ֥ר יְדַבֵּ֖ר בִּשְׁמִ֑י אָנֹכִ֖י אֶדְרֹ֥שׁ מֵעִמּֽוֹ׃ אַ֣ךְ הַנָּבִ֡יא אֲשֶׁ֣ר יָזִיד֩ לְדַבֵּ֨ר דָּבָ֜ר בִּשְׁמִ֗י אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־צִוִּיתִיו֙ לְדַבֵּ֔ר וַאֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔ר בְּשֵׁ֖ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וּמֵ֖ת הַנָּבִ֥יא הַהֽוּא׃

I will raise up for them from among their own people a prophet like yourself, in whose mouth I will put My words and who will speak to them all that I command; and anybody who fails to heed the words spoken in My name, I Myself will call to account. But any prophet who presumes to speak in My name an oracle that I did not command to be uttered, or who speaks in the name of other gods—that prophet shall die.”

וְהַנַּ֧עַר שְׁמוּאֵ֛ל מְשָׁרֵ֥ת אֶת־יְהֹוָ֖ה לִפְנֵ֣י עֵלִ֑י וּדְבַר־יְהֹוָ֗ה הָיָ֤ה יָקָר֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין חָז֖וֹן נִפְרָֽץ׃ {ס} וַיִּקְרָ֧א יְהֹוָ֛ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וּשְׁמוּאֵ֕ל טֶ֖רֶם יָדַ֣ע אֶת־יְהֹוָ֑ה וְטֶ֛רֶם יִגָּלֶ֥ה אֵלָ֖יו דְּבַר־יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר עֵלִ֣י לִשְׁמוּאֵל֮ לֵ֣ךְ ׀ שְׁכָב֒ וְהָיָה֙ אִם־יִקְרָ֣א אֵלֶ֔יךָ וְאָֽמַרְתָּ֙ דַּבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֣לֶךְ שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּשְׁכַּ֖ב בִּמְקוֹמֽוֹ׃ וַיָּבֹ֤א יְהֹוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב וַיִּקְרָ֥א כְפַֽעַם־בְּפַ֖עַם שְׁמוּאֵ֣ל ׀ שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ׃ {פ}

Young Samuel was in the service of GOD under Eli. In those days the word of GOD was rare; prophecy was not widespread. GOD called out to Samuel, and he answered, “I’m coming.” Now Samuel had not yet experienced GOD; the word of GOD had not yet been revealed to him.— And Eli said to Samuel, “Go lie down. If you are called again, say, ‘Speak, GOD, for Your servant is listening.’” And Samuel went to his place and lay down. GOD started communicating, calling as before: “Samuel! Samuel!” And Samuel answered, “Speak, for Your servant is listening.”

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.

ומי הוא משובח שבנביאים ומשובח שבמלכים. משובח שבנביאים זה משה. משובח שבמלכים זה דוד.

מַאי ״יוֹם נָקָם בְּלִבִּי״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְלִבִּי גִּלִּיתִי, לְאֵבָרַיי לֹא גִּלִּיתִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: לְלִבִּי גִּלִּיתִי, לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לֹא גִּלִּיתִי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא – ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבַד.

The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: “For the day of vengeance is in My heart”? Rabbi Yoḥanan says that it means that God said: I revealed the day of vengeance to My heart, but I did not reveal it to My limbs, as it were, as I never stated it explicitly. Rabbi Shimon ben Lakish says that it means that God said: I revealed this secret to My heart, but I did not reveal it to the ministering angels. § Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: In their prophecies with regard to redemption and the end of days, all the prophets prophesied only about the messianic era, but with regard to the World-to-Come the reward is not quantifiable, as it states: “No eye has seen it, God, aside from You, Who will do for those who await Him” (Isaiah 64:3). The Gemara notes: And this statement disagrees with the opinion of Shmuel, as Shmuel says: The difference between this world and the messianic era is only with regard to servitude to foreign kingdoms alone, as they will leave Eretz Yisrael.

אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן ״נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים״ — לְאַפּוֹקֵי מֵחַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, דְּאַחֲרוֹנִים נִינְהוּ. דְּתָנוּ רַבָּנַן: מִשֶּׁמֵּתוּ חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי — נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל. וְאַף עַל פִּי כֵן, הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּבַת קוֹל, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּית בֵּית גּוּרְיָא בִּירִיחוֹ, נִתְּנָה עֲלֵיהֶן בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה: יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ רָאוּי לְכָךְ. נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן, וּכְשֶׁמֵּת הִסְפִּידוּהוּ: הִי חָסִיד, הִי עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא. וְשׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּיה בְּיַבְנֶה, נִתְּנָה (לָהֶן) [עֲלֵיהֶן] בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, וְאָמְרָה לָהֶן: יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכָּאִין לְכָךְ, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּכְשֶׁמֵּת, הִסְפִּידוּהוּ: הִי עָנָיו, הִי חָסִיד, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל.

Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Who are the early prophets, with regard to whom it states that use of the Urim VeTummim ceased immediately after their death? This term early prophets serves to exclude Haggai, Zechariah, and Malachi, who are the latter prophets. The Urim VeTummim was used throughout the First Temple period, up to, but not including, their time. As the Sages taught in a baraita (Tosefta 13:3): From the time when Haggai, Zechariah, and Malachi died the Divine Spirit departed from the Jewish people, as these three were considered to be the last prophets. And even after the Urim VeTummim ceased to exist, they would nevertheless still make use of a Divine Voice to receive instructions from Above, even after this time. For on one occasion the Sages were reclining in the upper story of the house of Gurya in Jericho. A Divine Voice from Heaven was issued to them, and it said: There is one person among you for whom it is fitting that the Divine Presence should rest upon him as a prophet, but his generation is not fit for it; they do not deserve to have a prophet among them. The Sages present directed their gaze to Hillel the Elder. And when he died, they eulogized him in the following manner: Alas pious one, alas humble one, student of Ezra. And again, on another occasion several generations later, the Sages were reclining in an upper story of a house in Yavne, and a Divine Voice from Heaven was issued to them, and said: There is one person among you for whom it is fitting that the Divine Presence should rest upon him, but his generation is not fit for it. The Sages present directed their gaze to Shmuel HaKatan. And when he died, they eulogized him in the following manner: Alas humble one, alas pious one, student of Hillel.

רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״, וּכְתִיב: ״וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן עַל יְדֵי מַלְאָךְ, כָּאן עַל יְדֵי שֵׁד. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִשְׁכִּים וְנָפַל לוֹ פָּסוּק לְתוֹךְ פִּיו, הֲרֵי זוֹ נְבוּאָה קְטַנָּה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה חֲלוֹמוֹת מִתְקַיְּימִין: חֲלוֹם שֶׁל שַׁחֲרִית, וַחֲלוֹם שֶׁחָלַם לוֹ חֲבֵירוֹ, וַחֲלוֹם שֶׁנִּפְתַּר בְּתוֹךְ חֲלוֹם. וְיֵשׁ אוֹמֵר: אַף חֲלוֹם שֶׁנִּשְׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין מַרְאִין לוֹ לְאָדָם אֶלָּא מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַנְתְּ מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע״. אָמַר רָבָא: תִּדַּע, דְּלָא מַחֲווּ לֵיהּ לְאִינִשׁ לָא דִּקְלָא דְּדַהֲבָא וְלָא פִּילָא דְּעָיֵיל בְּקוֹפָא דְמַחְטָא.

Rava raised a contradiction between these verses: On the one hand, it is written: “I speak with him in a dream”; and on the other hand, it is written: “And the dreams speak falsely.” The Gemara resolves this contradiction: This is not difficult because there are two types of dreams. Here, the verse, “I speak with him in a dream,” refers to dreams that come by means of an angel; here, the verse, “And the dreams speak falsely,” refers to dreams that come by means of a demon. With regard to the veracity of dreams, Rabbi Yoḥanan said: One who awakened in the morning and a specific verse happens into his mouth, it is a minor prophecy and an indication that the content of the verse will be fulfilled. Rabbi Yoḥanan also said: Three dreams are fulfilled: A dream of the morning, a dream that one’s fellow dreamed about him, and a dream that is interpreted within a dream. And some say that a dream that is repeated several times is also fulfilled, as it is stated: “And for that the dream was doubled unto Pharaoh twice, it is because the thing is established by God, and God will shortly bring it to pass” (Genesis 41:32). Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: A person is shown in his dream only the thoughts of his heart when he was awake, as evidenced by what Daniel said to Nebuchadnezzar, as it is stated: “As for you, O king, your thoughts came upon your bed, what should come to pass hereafter” (Daniel 2:29). And if you wish, say instead that it is derived from here, a related verse: “And that you may know the thoughts of your heart” (Daniel 2:30). How will you know the thoughts of your heart? By their being revealed to you in a dream. Rava said: Know that this is the case, for one is neither shown a golden palm tree nor an elephant going through the eye of a needle in a dream. In other words, dreams only contain images that enter a person’s mind.

כיון שהדבר אין בהם כלומר רוח הקדש איך ידעו הם כך וכך אלא שהם סומכין בחלומותיהם או בקסמיהם ומבטיחים העם לטוב כדי שימצאו חן בעיניהם כשמיפין להם מעשיהם ואומרים לא תבא עליכם רעה ובעונש זה יכלו ויהיו לרוח:

אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם – אִם יִהְיֶה לָכֶם נָבִיא, כְּדִבְרֵי אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״ב:ו׳). וְרַבִּי אַבְרָהָם פֵּרֵשׁ כִּי טַעְמוֹ: אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם נְבִיא ה', כְּמוֹ ״וְהַנְּבוּאָה עוֹדֵד הַנָּבִיא״ (דהי״ב טו ח). וְיָפֶה אָמַר. וְטַעַם הַכָּתוּב, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם נְבִיא ה', אֵינוֹ מִתְנַבֵּא בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל רַק בְּמַרְאֶה אוֹ בְחִידוֹת. וְהִזְכִּיר כֵּן כִּי רַבִּים מִן הַנְּבִיאִים לֹא יַשִּׂיגוּ לָזֶה, אֲבָל יִהְיוּ נְבִיאִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי״ (כג ב), וְהִיא "יַד ה'" הָאֲמוּרָה בִּיחֶזְקֵאל, וְיִתְבָּאֵר בְּדִבְרֵי זְכַרְיָה: בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע – לֹא אָמַר הַכָּתוּב בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֵרָאֶה, אֲבָל אָמַר אֶתְוַדָּע. וְהִנֵּה הַפָּסוּק הַזֶּה כְּפָסוּק ״וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי״ (שמות ו ג). יֹאמַר כִּי הַשֵּׁם הַגָּדוֹל יִהְיֶה בַּמַּרְאָה וּבָהּ יִתְוַדַּע אֶל הַנָּבִיא, לֹא בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם) ״וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי״. וְאָמַר כִּי הַדִּבּוּר יִהְיֶה בַחֲלוֹם, וְלֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, כִּי בְּכָל בֵּיתִי אֲשֶׁר בּוֹ יִרְאוּ הַנְּבִיאִים חֲלוֹמוֹת, נֶאֱמָן הוּא וְיוֹדֵעַ מֵעַצְמוֹ כָּל הַמִּדּוֹת, וּמִפֶּה אֶל פֶּה יִהְיֶה לוֹ הַדִּבּוּר מֵאִתִּי, וְהַתְּמוּנָה יַבִּיט בָּהּ לֹא יִרְאֶנָּה בַּחֲלוֹם. וּלְשׁוֹן סִפְרֵי (בהעלתך קג): ״וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט" - זֶה מַרְאֵה אֲחוֹרַיִם. וְהִנֵּה בְּכָאן לִמֵּד הַכָּתוּב מַה בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לִנְבוּאַת הָאֲחֵרִים אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ, וּכְבָר הִזְכִּיר כֵּן בַּקּוֹדְמִים לוֹ ״וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם״ וְגוֹ' כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי, וְיַזְכִּיר כֵּן בְּסוֹף הַתּוֹרָה בַּבָּאִים אַחֲרָיו ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים״ (דברים לד י). וְהָעִנְיָן בְּכֻלָּן שָׁוֶה. וְאַל תָּחוּשׁ לְמַה שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁמוּאֵל שֶׁשָּׁקוּל כְּמֹשֶׁה, דִּכְתִיב ״אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה״ (ירמיהו טו א), כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהִזְכִּירוֹ עִמּוֹ חֲשָׁבוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ לִגְדֻלָּה, לֹא שֶׁיַּשְׁווּ הַנְּבוּאוֹת חָלִילָה לָהֶם. וְעִנְיַן הַכָּתוּב כִּי הִזְכִּיר מֹשֶׁה מִפְּנֵי עָמְדוֹ לְפָנָיו בַּפֶּרֶץ לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית, גַּם בָּעֵגֶל וְגַם בַּמְרַגְּלִים שֶׁהָיוּ חַיָּבִים כְּלָיָה, וְהִזְכִּיר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי שֶׁהַכָּתוּב הַזֶּה עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת שֶׁהָיוּ צְרִיכִים גֶּשֶׁם, אָמַר ״הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁימִים״ וְגוֹ' (שם יד כב). וְאָמַר הַשֵּׁם שֶׁאִם יַעֲמֹד שְׁמוּאֵל לְפָנָיו הַמּוֹרִיד גֶּשֶׁם שֶׁלֹּא בְּעִתּוֹ בִּימֵי קְצִיר חִטִּים (שמואל א יב יז), לֹא יִשְׁמַע אֵלָיו לְהוֹרִידוֹ לְאֵלֶּה בְּעֵת צָרָתָם. וְהִנֵּה הִזְכִּיר גְּדוֹלֵי הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר בָּחַר הַשֵּׁם לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ הַמִּתְפַּלְלִים עַל יִשְׂרָאֵל. וְכֵן הַטַּעַם בְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״ וְגוֹ' (תהלים צט ו):

IF THERE BE ‘NEVI’ACHEM’ [literally “your prophet”] - if there be a prophet “among you,” as Onkelos rendered it [“if there be prophets among you”]. And Rabbi Abraham ibn Ezra commented that the meaning thereof is: “if there be among you a prophet, a prophet of the Eternal, as in [the expression] and the prophecy of Oded the prophet.” He has explained it well. Thus the meaning of the verse is that “even if there is a prophet among you who is a [true] prophet of the Eternal, he can only prophesy by My Great Name through a vision or in riddles.” He mentions this [“if he be a true prophet of the Eternal”] because many prophets did not attain even this [stage], but were prophets by virtue of the Holy Spirit, as it is said, The spirit of the Eternal spoke by me, this being the “hand” mentioned in connection with Ezekiel, as is explained in the words of Zechariah. IN A VISION I DO MAKE MYSELF KNOWN TO HIM. Scripture does not say: “I will appear to him in a vision,” but it says ‘I will make Myself known.’ This verse is then similar to the one which states, And I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, as G-d Almighty, [the verse here] stating that the Great Name appears in a vision and through it He becomes known to the prophet, but [the prophet does not know Him] by His Great Name, just as He said, but by My Name the Eternal I made Me not known to them. And Scripture stated [further] that the communication is in a vision, but My servant Moses is not so, for in all My house in which the prophets see dreams, he is trusted, knowing of his own accord all the [Divine] attributes, and from mouth to mouth the communication comes to him from Me, and he beholds the similitude, not in a dream. In the words of the Sifre: “And the similitude of the Eternal doth he behold. This refers to the vision of ‘the back.’” Thus Scripture here teaches us the difference between the Divine communication received by Moses and that of the other prophets of his generation, in the same way that it mentioned this [difference between him and] those who preceded him [as it says in the verse], And I appeared unto Abraham, etc., as I have explained; and likewise it mentions at the end of the Torah in relation to those who came after him, And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses, whom the Eternal knew face to face, the intention being the same in all these places. Do not be disquieted by the statement of the Rabbis concerning Samuel, that he was equal to Moses, as it is written, Though Moses and Samuel stood before Me, yet My mind could not be toward this people, since it is because G-d mentioned Samuel together with Moses that our Rabbis considered it an indication of his [Samuel’s] greatness, but not that they were comparing the prophecies [of Moses and Samuel] to each other — far it be for them [to say so]! And the intention of this verse [which mentions Moses and Samuel together is as follows]: He mentioned Moses because he stood before Him in the breach, to turn back His wrath, lest He should destroy them, both at the [incident of the] golden calf and that of the spies, when the people were in danger of destruction; and so Scripture also mentioned Samuel, because this verse is in connection with the drought when they needed rain, and He said, Are there any among the vanities of the nations that can cause rain? etc. Thus G-d said that even if Samuel — the prophet who brought rain when it was not due, in the days of the wheat-harvest — were to stand [in prayer] before Him, He would not listen to him to bring it for these people in their time of trouble. Thus Scripture mentioned the great men of the tribe whom G-d chose to minister unto Him, and to bless in His Name, who prayed for Israel. This is also the sense of the verse which says, Moses and Aaron among His priests, and Samuel among them that call upon His Name.

וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי – עִנְיַן הַכָּתוּב לְהַגִּיד כִּי בְּעֵת הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה יִהְיֶה הָאֲצִילוּת וּמִמֶּנּוּ הוּא. וְלֹא פֵּרַשׁ הַכָּתוּב הַדִּבּוּר הַזֶּה מַה הָיָה, כַּאֲשֶׁר הוּא כָתוּב בְּכָל הַתּוֹרָה שֶׁיְּבָאֵר אַחֲרֵי כֵן מַה אָמַר וּמַה דִּבֶּר ה', כִּי הָעִנְיָן בְּכָאן כִּי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר אָמַר בָּהֶם שֶׁהִתְנַבְּאוּ לֹא שָׁמְעוּ דִּבּוּר מִפִּי הַשֵּׁם וְלֹא נִרְאָה לָהֶם בַּמַּרְאָה אוֹ בַּחֲלוֹם, אֲבָל הַשֵּׁם מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה וּמֵאֲצִילוּת רוּחַ מֹשֶׁה הֵם יוֹדְעִים הַנְּבוּאָה הַהִיא.

נבואה כחוק טבע לשלמים לאחר הכנות מתאימות 3 הדעה השנייה והיא דעת הפילוסופים, היא שהנבואה היא שלמות מסוימת בטבע האדם, והשלמות הזאת אינה מושגת לאף אדם אלא לאחר אימון, המוציא מה שבכוח המין אל הפועל, אם אין מכך מניעה מזגית או סיבה חיצונית כלשהי; כדין כל שלמות שתיתכן במין כלשהו, שאין מנוס מכך ששלמות זו לא תהיה עד תכליתה וסופה בכל אחד מפרטי המין הזה אלא רק בפרטים מסוימים. ואם בשביל להשיג את השלמות הזאת יש צורך במוציא לפועל, הרי יש הכרח במוציא לפועל. לפי דעה זו לא ייתכן שבוּר יתנבא, ואדם לא ילך לישון בערב כשאינו נביא ויקום בבוקר כשהוא נביא, כמי שמוצא מציאה. אלא הדבר הוא כך: האיש הנעלה והשלם במעלותיו השכליות והמידותיות, כשהכוח המדמה שלו בשיא שלמותו, והכין את עצמו כפי שעוד תשמע (ב,לו11-6) – הכרח שיתנבא, כי זו שלמות טבעית שיש לנו.

הַנָּבִיא אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבַד לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁלַּח לְעַם מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אוֹ לְאַנְשֵׁי עִיר אוֹ מַמְלָכָה לְכוֹנֵן אוֹתָם וּלְהוֹדִיעָם מַה יַּעֲשׂוּ אוֹ לְמָנְעָם מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁבִּידֵיהֶם. וּכְשֶׁמְּשַׁלְּחִים אוֹתוֹ נוֹתְנִין לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ בֶּאֱמֶת. אֶלָּא אָדָם שֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים בּוֹ מִתְּחִלָּתוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לִנְבוּאָה בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו שֶׁנִּתְעַלָּה בָּהֶן עַל כָּל בְּנֵי גִּילוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה בִּקְדֻשָּׁתָהּ וּבִפְרִישׁוּתָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא וְעָשָׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאָמַר שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח טו) "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן".

מִיסוֹדֵי הַדָּת לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם. וְאֵין הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בַּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו, וְלֹא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד. וְהוּא בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד. אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דֵּעָה נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וּפוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן, וְהוֹלֵךְ וּמְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ מַחֲשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֶלָּא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה תָּמִיד לְמַעְלָה קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ וְיוֹדֵעַ מֵהֶן גָּדְלוֹ, מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו. וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ תִּתְעָרֵב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה אֶלָּא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׁאוּל (שמואל א י ו) "וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר": הַנְּבִיאִים מַעֲלוֹת מַעֲלוֹת הֵן. כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּחָכְמָה חָכָם גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ כָּךְ בַּנְּבוּאָה נָבִיא גָּדוֹל מִנָּבִיא. וְכֻלָּן אֵין רוֹאִין מַרְאֵה הַנְּבוּאָה אֶלָּא בַּחֲלוֹם בְּחֶזְיוֹן לַיְלָה. אוֹ בַּיּוֹם אַחַר שֶׁתִּפּל עֲלֵיהֶן תַּרְדֵּמָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב ו) "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ". וְכֻלָּן כְּשֶׁמִּתְנַבְּאִים אֵיבְרֵיהֶן מִזְדַּעְזְעִין וְכֹחַ הַגּוּף כָּשֵׁל וְעֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶם מִתְטָרְפוֹת וְתִשָּׁאֵר הַדַּעַת פְּנוּיָה לְהָבִין מַה שֶּׁתִּרְאֶה. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם (בראשית טו יב) "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדלָה נֹפֶלֶת עָלָיו". וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל (דניאל י ח) "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ":

It is [one] of the foundations of [our] faith that God conveys prophecy to man. Prophecy is bestowed only upon a very wise sage of a strong character, who is never overcome by his natural inclinations in any regard. Instead, with his mind, he overcomes his natural inclinations at all times. He must [also] possess a very broad and accurate mental capacity. A person who is full of all these qualities and is physically sound [is fit for prophecy]. When he enters the Pardes and is drawn into these great and sublime concepts, if he possesses an accurate mental capacity to comprehend and grasp [them], he will become holy. He will advance and separate himself from the masses who proceed in the darkness of the time. He must continue and diligently train himself not to have any thoughts whatsoever about fruitless things or the vanities and intrigues of the times. Instead, his mind should constantly be directed upward, bound beneath [God's] throne [of Glory, striving] to comprehend the holy and pure forms and gazing at the wisdom of the Holy One, blessed be He, in its entirety, [in its manifold manifestations] from the most elevated [spiritual] form until the navel of the earth, appreciating His greatness from them. [After these preparations,] the divine spirit will immediately rest upon him. When the spirit rests upon him, his soul becomes intermingled with the angels called ishim, and he will be transformed into a different person and will understand with a knowledge different from what it was previously. He will rise above the level of other wise men, as [the prophet, Samuel] told Saul [I Samuel 10:6]: "[The spirit of God will descend upon you] and you shall prophesy with them. And you will be transformed into a different person." There are a number of levels among the prophets. Just as with regard to wisdom, one sage is greater than his colleague, so, too, with regard to prophecy, one prophet is greater than another. They all, [however, share certain commonalities]. They receive prophetic visions only in a visionary dream or during the day after slumber has overtaken them, as [Numbers 12:6] states: "I make Myself known to him in a vision. I speak to him in a dream." When any of them prophesy, their limbs tremble, their physical powers become weak, they lose control of their senses, and thus, their minds are free to comprehend what they see, as [Genesis 15:12] states concerning Abraham: "and a great, dark dread fell over him." Similarly, Daniel [10:8] states: "My appearance was horribly changed and I retained no strength."

שאין הדבור שורה על שאר הנביאים אלא על ידי צנור הנבואה המושרש במשה, אך במשה דבר ה' מעט למימר דהני מילי בימי משה דוקא אחר שזכה למעלה ההיא נפלאה בעינינו, ועם זה רבה הכתוב מה שחזר ופירש להדיא שקודם לכן, הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר במצרים, כמה דאת אמר הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן (שמות טו, כ). ותנא דמתניתין נמי רבה ופירש מיד בדוכתי טובא, על זה סמכה מרים בטענתה ואהרן לא מחה עד שנגלה עליהם הקב"ה והודיעם שלא היתה בעולם נבואה מושלמת עד שבא משה, דכתיב וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות ו, ג).

ונחזור אל ענין שה"ש שגילוי האורות הי' נגזר ע"י אליהו וע"כ נאמר על פומא דאליהו אתגזר, והנה כאן היו צריכים כ"א מהם להשיג דברים גדולים ואמתים וכן הי' כמ"ש בהדיא ר' חזקי' בתיקון ב' של הדיקנא מסתכל הוינא וארו חמית נהורא יקירא כו' הרי שהיו משיגים מה שלא ידעו ואז היו מעמידים הדברים על סדריהם כהוגן ולכן אמר להם [למגזר מילין דקשוט והנה הם היו צריכים מתחלה להתחזק הכל בסוד עץ החיים וליעשות מרכבה בכל פרטיו כדי שיוכלו להמשיך אח"כ הסודות בפרט וזה כי תמיד מי שרוצה להדבק למעלה לעשות פעולה חדשה הנה יצטרך להמשיך לו כח מן מדרגה הנמצאת כבר ואז יוכל לחדש ולכן בתחילה יעשה מרכבה לעה"ח לכל תיקוניו שהוא בסוד הפירות נ"ש הספירות וכן לקמן] שמבושלים כבר אך לפי ההשגות אשר יתגלו אזי ימשוך הדברים בסדר לתקן עץ עצמו בכל סדרי תיקוניו אלה עד המשכת הפירות המבושלים והכל בכח אימא המתפשטת על האילן ומחתכת הדברים ומביאה אותם אל השלימות בסוד הזיווג המוציא דבר לפעולתו והבן היטב.

[סח] נביא מקרבך מאחיך, הנה מ"ש כי הגוים אל מעוננים ישמעו בודאי לא הזהיר שלא ישמעו אל מעוננים מב"י, דהא גם הם מוזהרים מלעונן רק כונתו פן תרצה לדרוש העתידות ממעוננים בני נכר, ע"ז השיב שהנה הענין של ידיעת העתידות יצויר בשני ענינים, א] בשתרצה לדעת דבר לעניניך הפרטים, שגם זה היו משיגים ע"י הנביא כמו שהיה בשמואל בדבר האתונות, עז"א שזה תדע מעצמך בכח התורה וטוב יותר שתמים תהיה ותסמוך על ה' שגם משה באה אליו הנבואה במראה הסנה פתאום מבלי שעשה איזה מעשים לזה, ואני מצוך שאליו תשמעון ומלת אליו משמע רק אליו והלא ישראל מוזהרים לשמוע גם לחכמיהם ובפרט לסנהדרין, רק שיש בשמיעה לדברי הנביא ענין פרטי אם מצוה לעבור על אחת מכל מצות התורה (חוץ מעכו"ם) לפי שעה, שבזה לא ישמעו לסנהדרין דכתיב רק עפ"י התורה אשר יורוך אבל להנביא תשמעו בהחלט אפי' לעבור על דת.

ואשמע, עתה באר הנמשל שהזכיר בשני פסוקים הקודמים שהרצפה שהגיע השרף לתוך פיו הוא הוא הדבור ששמע עתה מפסוק זה עד סוף הפרשה, שכל דבור זה היה ע"י המלאך את מי אשלח, לכל שליחות צריך שני תנאים, א. שיהיה השליח נרצה אל המשלח וראוי אל השליחות ועז"א את מי אשלח, ב. שתהיה השליחות נרצה אל השליח שיאבה ללכת בשליחות זה, ועז"א ומי ילך לנו

הנה בהיות השפע של רוח הקדש מתעורר לרדת אל האדם לשרות עליו ויהיה חוטא, הנה היצר הרע הוא גורם מסך חשוך בין נפש השכלית אל מקור רוח הקדש, וזהו שכתוב (ישעיה נ"ט ב') כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו' ואין רוח הקודש שורה עליו, וזה על ידי עבירות שס"ה הפוגמים בנפש השכלית כנזכר בחלק ראשון: גם אם יהיה הפגם מחמת חסרון איזו מצוה מרמ"ח מצות עשה, הנה הוא בעל מום ואין שפע עליון נמשך אל נפש השכלית בהיות איזה אבר נשחת ובעל מום, ואמנם אם הפגם יהיה למטה בנפש היסודית מפני מדות רעות שבנפש החיה, או מפני מאכלות אסורות המשקצים נפש הצומחת וכן כל כיוצא בזה, אז לא יהיה כח תחתון מתעורר להמשיך השפע העליון ונעשה מסך מבדיל שם ואין התעוררית תחתון עולה מלמטה להמשיך השפע מלמעלה למטה: נמצא כי כמה מיני מסכים הן, אם מסך בין נפש הצומחת ולמעלה יען פגם במאכלות אסורות אשר כחם הם בנפש הצומחת, ואם הם במדות רעות או בעבירות הבאות על ידי תאוה והתעוררות נפש החיה הם פוגמות בה, ואם הם עבירות דבור באים מנפש המדברת, ואם הם במחשבה והרהור פוגם בנפש השכלית, וכבר נתבאר כי כל הפגמים אינם רק באותו הנצוץ הפרטי שיש אל הנפש ההיא בכל מדרגה ומדרגה ובכל עולם ועולם והבן זה.

אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳. וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״. וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.

The explanation of the matter, however, is as follows: Before the world was created, He was One Alone, one and Unique, ruling all space in which He created the universe. It is still the same now insofar as He is concerned. For the change relates only to those who receive His life-force and light, blessed be He, which they receive through many “garments” which conceal and obscure His light, blessed be He, as is written, “For no man shall see Me and live,” and, as our Rabbis, of blessed memory, have explained it, that even angels, who are called Chayot, cannot see Him…. This is the concept of the hishtalshelut (downward gradation) of the worlds and their descent, degree by degree, through a multitude of “garments” which screen the light and life that emanate from Him, until there was created this material and gross world, the lowest in degree, than which there is none lower in the aspect of concealment of His light, blessed be He; [a world of] doubled and redoubled darkness, so much so that it is full of kelipot and the sitra achara which actually oppose G–d, saying: “I am, and there is nothing else besides me.” Something of this revelation has already been experienced on earth, at the time of the Giving of the Torah, as is written, “You have been shown to know that the L–rd is G–d; there is none else aside from Him”—“have been shown” verily with physical vision, as is written, “And all the people saw the thunderings”—“they saw what is [normally] heard.” And the Rabbis, of blessed memory, explained, “They looked eastward and heard the speech issuing forth: ‘I am,’ etc., and so [turning] toward the four points of the compass, and upward and downward,” as is also explained in the Tikkunim that “There was no place from which He did not speak to them….”

מסייע לי' לר' חייא בר אבא, דאר"ח ב"א, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך. וזאת היא תקופת ימות המשיח שנתנבאו עליהם כל הנביאים, אע"פ שהמצב של החומריות ותביעתה הצודקת ע"פ הגבולים הנאים לה לא יזוז ממקומו, ע"כ יש לנבואה, הצריכה להיות נתפסת עם החושים והדמיון המקבל את האור השכלי האלהי העליון ע"פ סדרי החיים והמציאות המוגבלים בתוך העולם האנושי וסדריו.

אמר רבי אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה [להם] מי גילה לבני רז זה שמלאה"ש משתמשין בו דכתיב "ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא "עושי" והדר "לשמוע". וכשם שאין מלאכי השרת, המוטבעים על אורח פעולתם המושכלת, שהיא היא עבודתם והשכלתם, - צריכים לבא לידי לימוד מוקדם לפני הכשרת מפעלם, מפני שהטבעיות הרוחני(ו)ת שלהם היא מכשרתם לפעולתם התפקידית, וממילא מוסיפים הם כח עצמי ע"י הוצאתם מן הכח אל הפועל את החבוי בתכונתם, ואותה התוספת הבאה מידי שיטת התפשטות פעולתם, הרי היא השמיעה הנוספת על העשיה, שהיא ההתגלות מה שיש בעצמיות כחם, - כן נתגלתה בישראל

הנבואה באה מהתעלות נפש הנביא אל רוממות מעלת החכמה האלהית, עד שהסיבות הרחוקות יושקפו לו ע"י מסיביהם כפי כח נבואתו מיד ד' שעליו ישכיל. א"כ אין יד הנבואה משגת כ"א עד אותו המקום שסדרי הסיבות הולכים בסידור של הדרגה, שסבה מולדת סבה הקרובה לה והיא אחרת עד שהדברים יתרבו ויתרחקו. וע"פ הנבואה האמתית יושקפו בדיוק כל הפרטים הרחוקים ואל יפול מדבר ד' ארצה דבר קטן.

והנה התעלות הרוח ע"י רוח ד' השופע על יראיו, מסוד ד' להם, אינה צריכה להרבות בכמות של המופתים והבירורים, כי עיקרו הוא האיכות המצויירת בבטחון עצום, בלב הישרים שאור ד' עליהם זרוח. ע"כ דיו הוא המופת הפשוט כל היכא דהוה קשי טהריה, וכל היכא דהוי רפי צייניה, מפני שהתחבר עם איכות ההכרה הפנימית שאי אפשר למוסרה בסימנים חיצונים.

אמנם התשובה הרוממה, מאור פני מלך עולמים, באה, כי אתם יצורי מעלה, הפועלים, שתכונתכם היא המפעל, ההופעה, ההזרחה וההרשמה, אינכם מוכשרים לקבל תורה, להרשם בעומק הוייתכם מכל מה שממעל לכם ומחוץ לכם. במעלתכם הנכם נצבים, בתחומכם אתם קשורים, במלא חוגכם אתם שואבים חיי עדן וחיי קודש, חיי יופי וחיי חכמה, חיי פאר וחיי כבוד, - אבל כמה פליאי פליאות מלא הוא המילוי הנשגב מלא כל, והאוזן הפתוחה לספג כל, הלא היא רוח הכשרון לקבל, להתפעל, אשר בילוד האשה, אשר עם כשרון אזנו הנטויה לספגאל תוכו, להשפע ולקבל, הנה הוא עולה רומי רוממות, מתנשא מכל חוגים מוקצבים, ונושא עליו משא קודש קדשים, הבעת חפץ אל שדי

שהנבואה היא ערוכה רק ע"פ סדרי הסבות, אם שיהיו יותר רחוקות ממה שאנו יכולין אפי' לצייר ערך לריחוקם. והאומר שגם עוה"ב הוא תולדה מחוייבת מן הסבות הערוכות ואינה בערך דילוג מצד היכולת המוחלטת, יתכן גם עליו נבואה, והוא יאמר שאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד גליות, כיון שהנבואות אפשריות ג"כ על סוף תיקון העולם.

בכל דרכי החיים הוכנו מאת יוצר כל ב"ה כל מדות הקיום והעמדה הרוחנית והחומרית לפי המצב. ומי שמצבו מתעלה, יש לו גדרים מוגבלים ומדוייקים ביותר שיוכל להגיע לאמתיות הדרושות לו. ומ"מ מי שאין ביד שכלו לחדור עד עומקי תהום האמתיות הללו, גם לו יש ככר רחב ידים באמתיות גלויות לכל שבהן ימצא ספקו, וידע ג"כ בדרכים רחבים ללכת בדרך ישרה כפי אותה התמצית עצמה של הדרכים הארוכים והמדוייקים של רבי הכשרון וחכמי לב, ואין צורך להם להכנס בנבכי המחקרים העמוקים, כי עצם אור האמת גלויה לכל בעלי עינים.