Tanakhתנ״ך

Rishonim and Chazal on Joshua's Warfare

Classical Jewish commentators address the moral and theological dimensions of the conquest narratives in Joshua, offering interpretations that range from divine justice and spiritual corruption to considerations of human choice and divine decree. These sources explore how rabbinic tradition understood the destruction of Canaanite cities and populations.

יען נתמלאה סאתם ורצה ה' להענישם

7 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The foundational pasuk itself describes total destruction at Yericho — every person and animal put to the sword — as Yehoshua 6:17–21 records, and the Radak (Yehoshua 6:17–21) notes that Yehoshua acted on divine instruction, with God explicitly ratifying the decree.

the Malbim (Yehoshua 11:20) identifies two distinct reasons for the command: first, that the Canaanite nations had filled their measure of sin and were not worthy of clemency; and second, the practical imperative of the commandment itself — that they not remain in the land and cause Israel to sin.

the Ralbag (Yehoshua 11:18) draws an important limiting principle from the Giveonites' survival: even among the seven nations, any city that sued for peace was not to be killed but accepted as tributary — making clear that the destruction was not unconditional but contingent on refusal to make peace.

Rabbeinu Bahya (Devarim 20:10) confronts the moral difficulty of killing children directly, arguing that leaving them alive would cause far greater harm, since they would inevitably follow their parents' corrupt ways and lead Israel astray — analogous, he writes, to a person who amputates a limb to save the whole body.

the Ein Aya (Shabbat 5:26) provides a broader theological framework: when an entire people's inner character has become so corrupted that there is no prospect of moral repair, and their continued presence poses a certain corrupting influence on others, a sweeping collective response becomes, in the passage's terms, a function of that irreversibility rather than ordinary punitive justice.

Source 1 · Tanach

Verified

Joshua 6:17-21

יהושע ו׳:י״ז-כ״א

Joshua 6:17-21

The city of Jericho is designated as proscribed to God with all its contents destroyed by the sword—men, women, young and old, and animals—except for Rahab the prostitute and those in her house, whom the Israelites spare because she concealed their messengers.

וְהָיְתָ֨ה הָעִ֥יר חֵ֛רֶם הִ֥יא וְכׇל־אֲשֶׁר־בָּ֖הּ לַֽיהֹוָ֑ה רַק֩ רָחָ֨ב הַזּוֹנָ֜ה תִּֽחְיֶ֗ה הִ֚יא וְכׇל־אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֣הּ בַּבַּ֔יִת כִּ֣י הֶחְבְּאַ֔תָה אֶת־הַמַּלְאָכִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְנוּ׃ וַֽיַּחֲרִ֙ימוּ֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר בָּעִ֔יר מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן וְעַ֨ד שׁ֥וֹר וָשֶׂ֛ה וַחֲמ֖וֹר לְפִי־חָֽרֶב׃

The city and everything in it are to be proscribed for GOD; only Rahab the prostitute is to be spared, and all who are with her in the house, because she hid the messengers we sent. They exterminated everything in the city with the sword: man and woman, young and old, ox and sheep and donkey.

Full text on Sefaria ↗

Source 2 · Chazal

Verified

Bamidbar Rabbah 21:5

במדבר רבה כ״א:ה׳

Bamidbar Rabbah 21:5

The Midianites are subject to harsh warfare despite the general rule requiring an offer of peace to approaching cities, because specific Scripture prohibits seeking their peace or welfare; one who begins with mercy toward such enemies ultimately experiences humiliation and crushing defeat, as exemplified by David's experience.

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַבְתִּי (דברים כ, י): כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, לְאֵלּוּ לֹא תַעֲשׂוּ כֵן (דברים כג, ז): לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם, אַתְּ מוֹצֵא בְּמִי שֶׁבָּא עִמָּהֶם בְּמִדַּת רַחֲמִים לְסוֹף בָּא לִידֵי בִזָּיוֹן מִלְחָמוֹת וְצָרוֹר, וְאֵיזֶה זֶה דָּוִד (שמואל ב י, ב):

Full text on Sefaria ↗

Source 3 · Rishonim

Verified

Rabbeinu Bahya, Devarim 20:10

The passage argues that killing children in warfare is not violence but rather a divinely ordained judgment, and justifies it on the grounds that allowing them to live would cause greater future harm, since they would inevitably follow their ancestors' ways and practice abominations, thereby corrupting Israel—comparing it to a rational person who accepts minor injury to prevent greater harm, just as one might cut off a limb to save the body.

ואם לבך חוכך לומר שאנו עושין בזה חמס עם הטף שלא חטאו לנו, הנה זה דין שמים וגזרת הכתוב הוא. ועוד שאף אם לא יחשבו הרוגים אין חמס בהריגת הטף שהם ענפי שרש המרי, הגוי המר והנמהר, שהרי בודאי יהיו אוחזין דרכי האבות לעשות כל תועבת ה' אשר שנא וילמדו ישראל מהם, וכן הזכיר בפרשה זו למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם. וא"כ אלו הנחנום חיים הלא חייהם סבה לנזק גדול מאד יותר מנזק ההריגה, וקרוב הוא אצל השכל שיעשה האדם נזק מועט כדי לדחות נזק גדול, כי האיש הנלבב והמשכיל יפיל עצמו מן הגג להנצל מן הסכנה, או יכרות ידו או רגלו או אבר מאבריו להציל כל גופו, או ישתה המשקה המר כלענה כדי שידחה ממנו החולי, והנה הוא בכל זה אינו עושה לנפשו חמס אך עושה חסד עם עצמו להחיות את נפשו ומאחר שהאדם עושה לעצמו כן וא"א לדונו חמס כל שכן שאיננו חמס העושה כן לנפש אחרים, ומטעם זה התירה תורה הריגת הטף ושיעשה נזק מועט כדי שידחה נזק גדול שהיה מגיע לעולם בחייהם ואין בזה חמס, אבל הוא ענין שכלי למתבונן בו.

View in Aspaklaria ↗

Source 4 · Rishonim

Verified

Radak on Joshua 6:17-21

רד"ק על יהושע ו׳:י״ז-כ״א

Radak on Joshua 6:17-21

Yehoshua declared that Jericho would not be rebuilt and that no one should benefit from its spoils, apparently acting on his own initiative rather than on a direct command from God, though the passage suggests God subsequently approved his decree; the text indicates that Yehoshua treated Jericho as sacred firstfruits to God (comparing it to challah separated from dough), and though this was one of three decrees issued by the lower court of Israel that God agreed to uphold, Israel nonetheless sinned by taking spoils from the city against Yehoshua's warning to guard themselves and one another.

היא שלא תבנה עוד וכל אשר בה שלא יהנה אדם מכל אשר בה ונראה כי הקב"ה אמר לו כן כי יהושע לא אמר דבר כזה מלבו ואף על פי שלא זכר זה הכתוב ימצאו כמוהו רבים ורז"ל אמרו כי יהושע אמר דבר זה מרצונו ולא אמר לו הקב"ה אמר יהושע יריחו כבושה תחלה לארץ ישראל נוציאנה תרומה כאשה הזאת שמפרשת חלתה מתחלת עיסתה ועוד אמר יהושע בשבת לכדנו יריחו ושבת קדש שנאמר כי קדש היא לכם כל מה שכבשנו בה יהיה קדש שנאמר קדש לה' אוצר ה' יבא ואף על פי כן הקב"ה הסכים על ידו ומניין שהקב"ה הסכים על ידו שנאמר חטא ישראל וגם עברו את בריתי והיה זה אחד מג' שגזרו בית דין שלמטה והסכים הקב"ה עמהם: שמרו עצמכם ושמרו איש את אחיו ומפני זה אמר חטא ישראל מפני שלא נתנו עיניהם שלא יקח אדם משלל העיר דבר:

Full text on Sefaria ↗

Source 5 · Rishonim

Verified

Ralbag on Joshua.11.18

רלב"ג על יהושע י״א:י״ח

Ralbag on Joshua.11.18

The passage explains that Joshua conducted wars for many days because he had become negligent in warfare efforts, and notes that only the Gibeonites made peace with Israel through cunning, indicating that if the seven nations had made peace they should not have been killed but rather made into tribute and slaves, with the distinction being that the seven nations who refused peace had to be completely destroyed while other nations could have their women and children spared.

וזכר כי ימים רבים עשה יהושע מלחמה את כל המלכים האלה וזה לאות שכבר נתעצל יהושע בענין זאת המלחמה ובראשונה היה משתדל בזריזות ולזה אמרו רז"ל שכבר עשה זה כדי להאריך חייו כי כבר ייעדו השם כי הוא ינחיל לישראל את הארץ, וזכר שלא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון שהשלימו עמהם בערמה כמו שזכר וזה מורה כי אפילו שבעה עממים אם השלימו עם ישראל היה מחייב להם שלא יהרגום אבל יקבלו על עצמם להיות להם למס ועבדום ולזה הוא מבואר כי מ"ש בפרשת שופטים כי תקרב אל עיר להלח' עליה לתפשה הוא כלל לכל עיר היה או שתהיה משבעה עממין או מזולתם ואולם ההבדל בזה בין שבעה עממין ובין זולתם הוא שאם לא ישלימו והיו משבע עממין יחוייב להם שלא יחיו כל נשמה ואם יהיו מזולתם יחיו להם הנשים והטף:

Full text on Sefaria ↗

Source 6 · Acharonim

Verified

Malbim on Joshua 11:20

מלבי"ם על יהושע י״א:כ׳

Malbim on Joshua 11:20

Malbim often develops the moral and philosophical logic of biblical events; on this verse he explains the interplay of divine decree and human guilt.

עתה באר מדוע סבב ה' כן שלא ישלימו, אומר זה היה משני טעמים. א] יען נתמלאה סאתם ורצה ה' להענישם, וז"ש למען החרימם, וזה לבלתי היות להם תחנה, ר"ל יען לא היו ראוים לחנינה מאת ה'. ב] שיקיימו מצות לא תחיה כל נשמה כאשר צוה ה', ולא ישארו בארץ פן יחטיאו את ישראל.

Full text on Sefaria ↗

Source 7 · Modern

Verified

Ein Aya, Shabbat 5:26

עין איה, שבת ה׳:כ״ו (שבת נ״ה ע״א) — ד"ה והיינו דכתיב "זקן בחור ובתולה וטף

Ein Aya, Shabbat 5:26

When punishment comes because of wicked actions with the aim of correcting those actions alone, destruction is not the punishment's goal but rather the loss of the wicked individuals themselves as a moral lesson so that others may see and learn to improve their conduct; but when punishment comes because supreme wisdom has perceived that human nature itself has become corrupted—the very essence of the soul degraded—such that there is no hope whatsoever that members of such a generation will improve their nature, and harm to the world is certain both from the corrupting influence such depraved people exercise in society and life, because their inner nature is muddied and debased, fallen from pure human dignity, then there is no distinction between one circumstance and another.

כשהעונש בא בע[י]קרו מצד המעשים, כשמטרתו היא תיקון המעשים הרעים לבדם, אז אין ההשחתה מגמתו של העונש כ"א איבוד הרשעים היחידים במוסר תוכחה, כדי שהנותרים יראו וילמדו להיטיב מעשיהם. אבל כשבא העונש מפני שראתה החכמה העליונה שהתכונה האנושית נתקלקלה, עצם טבע הנפש נחמץ, עד שאין תקוה כלל למטעי דור כזה שיטיבו את טבעם, וההפסד בטוח הוא ג"כ מצד ההשפעה של עירוב אנשים מקולקלים כאלה בעולם בחברה ובחיים, מפני שהתכונה הפנימית היא עכורה ובזויה, שירדה ממעלתה האנושית הטהורה, אז אין הפרש בין מצב למצב.

View on Mekoros Sefarim ↗

Find sources for your own idea