Leadership Lessons from Pinchas

וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קׇם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃ פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃ לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃

When Phinehas, son of Eleazar son of Aaron the priest, saw this, he left the assembly and, taking a spear in his hand, “Phinehas, son of Eleazar son of Aaron the priest, has turned back My wrath from the Israelites by displaying among them his passion for Me, so that I did not wipe out the Israelite people in My passion. Say, therefore, ‘I grant him My pact of friendship.

יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה׃ אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו׃ וְנָתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כׇּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

“Let GOD, Source of the breath of all flesh, appoint someone over the community who shall go out before them and come in before them, and who shall take them out and bring them in, so that GOD’s community may not be like sheep that have no shepherd.” And GOD answered Moses, “Single out Joshua son of Nun, an inspired man, and lay your hand upon him. Invest him with some of your authority, so that the whole Israelite community may obey.

מָה רָאָה? אָמַר רַב: רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה. אָמַר לוֹ: אֲחִי אֲבִי אַבָּא, לֹא כָּךְ לִימַּדְתַּנִי בְּרִדְתְּךָ מֵהַר סִינַי: הַבּוֹעֵל אֲרָמִית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ? אָמַר לוֹ: קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוָונְקָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: רָאָה שֶׁאֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳. כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל הַשֵּׁם, אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: רָאָה שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְהִשְׁחִית בָּעָם.

The Gemara asks: What did Pinehas see that led him to arise and take action? Rav says: He saw the incident taking place before him and he remembered the halakha. He said to Moses: Brother of the father of my father, as Moses was the brother of his grandfather Aaron, did you not teach me this during your descent from Mount Sinai: One who engages in intercourse with a gentile woman, zealots strike him? Moses said to him: Let the one who reads the letter be the agent [parvanka] to fulfill its contents. And Shmuel says: Pinehas saw and considered the meaning of the verse: “There is neither wisdom nor understanding nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30), which the Sages interpreted to mean: Anywhere that there is desecration of the Lord’s name, one does not show respect to the teacher. In those situations, one need not consult his teacher, but must immediately proceed to right the wrong that is transpiring. Therefore, he took the spear and took immediate action. Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Eliezer says: He saw that an angel came and destroyed among the people in punishment for the sin of Zimri, and he realized that he must take immediate action to ameliorate the situation.

וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה', יִפְקֹד ה' וגו' (במדבר כז, טו-טז), הֲלָכָה אִם רָאָה הַרְבֵּה אֻכְלוּסִין שֶׁל בְּנֵי אָדָם אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם חֲכַם הָרָזִים, כְּשֵׁם שֶׁאֵין פַּרְצוּפוֹתֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, כָּךְ אֵין דַּעְתָּן שָׁוִין זֶה לָזֶה, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ דֵעָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב כח, כה): לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל, לָרוּחוֹת שֶׁל כָּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁכֵּן משֶׁה מְבַקֵּשׁ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁעַת מִיתָה אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ דַּעְתָּן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵין דַּעְתָּן שֶׁל בָּנֶיךָ דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּכְשֶׁאֲנִי מִסְתַּלֵּק מֵהֶן בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ מַנֵּה עֲלֵיהֶם מַנְהִיג שֶׁיְהֵא סוֹבְלָם לְאֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִפְקֹד ה', הָרוּחַ אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא הָרוּחֹת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה מה, יא): הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהָיָה לוֹ שׁוֹשְׁבִין, בְּכָל זְמַן שֶׁהַמֶּלֶךְ כּוֹעֵס עַל אִשְׁתּוֹ הַשּׁוֹשְׁבִין מְפַיֵּס וּמִתְרַצֶּה הַמֶּלֶךְ לְאִשְׁתּוֹ, בָּא הַשּׁוֹשְׁבִין לָמוּת הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ מִן הַמֶּלֶךְ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תֵּן דַּעְתְּךָ עַל אִשְׁתְּךָ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, אִם אַתָּה מְצַוֵּנִי עַל אִשְׁתִּי צַוֵּה אֶת אִשְׁתִּי עָלַי שֶׁתְּהֵא זְהִירָה בִּכְבוֹדִי. כִּבְיָכוֹל כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁאַתָּה מְצַוֵּנִי עֲלֵיהֶם יִפְקֹד ה', צַוֵּה אוֹתָם שֶׁיִּהְיוּ זְרִיזִין בִּכְבוֹדִי, מַה כְּתִיב (במדבר כח, ב): צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, תְּחִלָּה הַסְדֵּר לָהֶן הַקָּרְבָּנוֹת.

“Moses spoke to the Lord, saying” (Numbers 27:15). “May the Lord, God of the spirits of all flesh, appoint a man over the congregation” (Numbers 27:16). “Moses spoke to the Lord.… May the Lord…appoint” – halakha: If one sees numerous multitudes of people, he recites: Blessed are You, Lord our God, Ruler of the universe, who knows all secrets. Just as their faces are not similar to one another, so their dispositions are not identical to one another, but rather, each has a disposition of his own. Likewise, it says: “To set the calibration of the wind [laruaḥ]” (Job 28:25) – of the spirits of each and every person. Know that it is so, as thus Moses requested from the Holy One blessed be He at the time of death; he said before Him: ‘Master of the universe, the dispositions of each and every one are revealed and known before You, and the dispositions of Your children are not similar to one another. When I depart, I implore You, appoint a leader over them who will bear each and every one in accordance with his dispositions,’ as it is stated: “May the Lord, [God of the spirits]…appoint.” It does not say “spirit,” but rather “spirits.” “Command the children of Israel, and say to them: My offering, My food, for My fires, for a pleasing aroma to Me, you shall take care to present to Me at its appointed time” (Numbers 28:2). That is what the verse said: “They asked Me about what is coming; will you command Me about My sons and about My handiwork?” (Isaiah 45:11). To what is this matter comparable? It is to a king who married a woman, and he had a groomsman. Any time the king would be angry at his wife, the groomsman would placate him and he would be reconciled with his wife. The groomsman was dying, and he began asking the king: ‘I implore you, please direct your attention to your wife.’ The king said to him: ‘If you are commanding me regarding my wife, command my wife in my regard that she should be careful regarding my honor.’ So, as it were, the Holy One blessed be He said to him: ‘Instead of you commanding Me: “May the Lord…appoint” (Numbers 27:16), command them that they should be diligent regarding My honor.’ What is written: “Command the children of Israel…My offering, My food” – first set for them the order of the offerings.

הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לְיַחֲסוֹ, וְאוּלַי שֶׁנִּתְכַּוֵּן שֶׁיִּזָּכְרוּ אֲבוֹתָיו לְטוֹבָה. וְעוֹד נִרְאֶה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַשְׁלִים יִשְׂרָאֵל עִם אַהֲרֹן שֶׁסִּבֵּב נְפִילָה גְּדוֹלָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּאֶמְצָעוּת הָעֵגֶל, דִּכְתִיב (שמות לב:לה): ״וַיִּגֹּף ה׳ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן״. הֲרֵי עָמַד פִּנְחָס בֶּן בְּנוֹ וּפָדָה נֶפֶשׁ כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּאָמְרוֹ בְּסָמוּךְ ״וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְלָזֶה יִחֲסוֹ עַד אַהֲרֹן, וְתִמְצָא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ (תנא דבי אליהו רבה פרק יג) שֶׁהָיָה אַהֲרֹן עוֹמֵד וּמְתַקֵּן וְהָיָה מְלַמֵּד כָּל יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְכוּ׳, עַד כָּאן. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהָיָה נֶחְשָׁב עַל אַהֲרֹן הַקִּלְקוּל שֶׁגָּרַם בְּמִיתַת עַם רָב וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לְתַקֵּן מַה שֶׁנִּפְרַץ, וְכָאן רָמַז ה׳ כִּי פִּנְחָס שִׁלֵּם בְּמִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה. בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם. דִּקְדֵּק לוֹמַר קִנְאָתִי, גַּם אָמַר בְּתוֹכָם, בָּא לָתֵת כֹּחַ הַמַּשִּׂיג בּוֹ הֲשָׁבַת חֵמָה, וְאָמַר שֶׁהָיְתָה בְּאֶמְצָעוּת שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: הָאֶחָד שֶׁקִּנֵּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ וְסִכֵּן בְּעַצְמוֹ כָּאָמוּר בְּדִבְרֵיהֶם, וְהוּא אָמְרוֹ בְּקַנְאוֹ בְּכִנּוּי. ב׳, שֶׁהָיְתָה הַקִּנְאָה בִּשְׁבִיל כְּבוֹדִי לְבַד לֹא לְאֶמְצָעוּת שׁוּם דָּבָר זוּלָתוֹ, וְזוֹ הִיא מִצְוָה שְׁלֵמָה אֲשֶׁר יִתְרַצֶּה ה׳ בָּהּ יוֹתֵר מִכָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם, וְהוּא אָמְרוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּכִנּוּי לְהַמְּדַבֵּר בָּרוּךְ הוּא. ג׳, שֶׁלֹּא הָיְתָה הַפְּעֻלָּה שֶׁעָשָׂה נֶעֱלֶמֶת מֵעֵינֵי אָדָם אֶלָּא קִדֵּשׁ ה׳ בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פב.) שֶׁהָיוּ כָּל שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן סָבִיב לָאֹהֶל אֲשֶׁר שָׁם דָּקַר שְׁנֵיהֶם וְהָרַג נְשִׂיאֵיהֶם בִּפְנֵיהֶם, וְהוּא אָמְרוֹ בְּתוֹכָם:

פנחס בן אלעזר, Pinchas son of Eleazar, etc. Why did the Torah have to give us Pinchas' full genealogy here? [the same genealogy has been recorded only 4 verses previously. Ed.] Perhaps the Torah wanted to give his ancestors an honorable mention in this way. Moreover, it is likely that G'd wanted to heal the residual bad feeling that might have existed against Aaron who at the time when he made the golden calf had inadvertently become the cause of many Israelites dying prematurely (compare Exodus 32,35 "G'd smote the people who had made the calf which Aaron had constructed). Now a grandson of Aaron had come and saved many more Israelites' lives than Aaron had ever even indirectly caused to be lost. This is why G'd Himself goes on record saying: "I have not consumed the children of Israel in My jealousy." In order to make all this clear, Aaron had to be mentioned by name. We have been told in Tanna de bey Eliyahu chapter 13 that Aaron rehabilitated himself through teaching the Israelites Torah and performing good deeds. From this you see that in the eyes of the Israelites Aaron had been considered as responsible for the death of those Jews at the time of the episode of the golden calf. The Torah therefore tells us here that Aaron's grandson completed this task of Aaron's rehabilitation posthumously. בקנאו את קנאתי בתכם, "when he displayed jealousy on My behalf amongst them." Both the apparently superfluous words קנאתי, "My jealousy," and בתכם, "amongst them," are very deliberate. These factors each contributed to giving Pinchas the power to turn away G'd's wrath. 1) Pinchas displayed his personal jealousy on behalf of G'd by endangering his life on account of G'd's honour. This idea is expressed by the suffix ו at the end of the word בקנאו. 2) His jealousy was purely on G'd's behalf, he had no ulterior motive. When man performs a מצוה for absolutely pure motives without the slightest consideration of how the performance of such a good deed might benefit him personally, this is the most beloved מצוה- performance that exists in G'd's eyes. This is why the Torah defines Pinchas' jealousy as "MY jealousy." 3) Pinchas did not do what he did in the confines of his house with no witnesses, but he performed the deed publicly in full view of his whole nation. Sanhedrin 82 describes that Pinchas was surrounded at the time by the whole tribe of Shimon who had surrounded the tent in which Zimri cohabited with Kosbi. This is what the Torah meant when it wrote: "in their midst."

וְאֵין הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בַּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו, וְלֹא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד. וְהוּא בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד.

אתם נצבים במד"ת (פ' זו) ד"א מפני מה עשאן משה מצבה מפני שמשתמשין מדעת לדעת מדעת משה לדעת יהושע וכו' ואף יהושע עשאן מצבה וכו' ואף שמואל וכו'. הענין הוא שכל שופט ומנהיג הדור יש לו דרך וסדר מיוחד בהליכתו ובהנהגתו בהקדושה כמו למשל הנהגת משרע"ה והליכתו הי' למעלה מסדר העוה"ז בכל עניני והנהגת האדם כמו באכילת המן שהי' בזכותו והי' לחם מן השמים וכל עסקיהם הי' רק בתורה וכמו כן בכל ענינים שהם בפנימיות בקדושה. ואחר זה יצאו מדעת משה לדעת יהושע להשתמש ולעבוד בהנהגה של יהושע ועסקו הי' דוקא ע"י קדושת הארץ ולעסוק בעבודת הארץ כידוע. ומפני זה הוצרכו לעשות אותם מצבה שיהיו נצבים בדעתם שלא יתבלבלו ע"י התחלפות ההנהגה בעניני הקדושה רק שישארו על עמדם בעמידה קיימת בהקדושה מהנהגה שהי' להם מכבר.

הֶעָנָף הַשְּׁלִישִׁי הוּא הַקִּנְאָה, שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מְקַנֵּא לְשֵׁם קָדְשׁוֹ, שׂוֹנֵא אֶת מְשַׂנְאָיו וּמִשְׁתַּדֵּל לְהַכְנִיעָם בְּמָה שֶׁיּוּכַל, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ נַעֲשֵׂית וּכְבוֹדוֹ מִתְרַבֶּה. קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' צְבָאוֹת וְגוֹ', וּכְבָר רָאִינוּ לְמָה זָכָה בַּעֲבוּר קִנְאָתוֹ לֵאלֹהָיו, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב (במדבר כ"ה:י"ג): תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

והנה פנחס כשעשה מעשה החסד ההוא שעצר המגפ' מעל בנ"י זכה להיות מתלמידיו של אהרן ממש ונמשך אחריו. וזה שפרש"י בא ויחסו אחר אהרן להיו' נמשך אחריו ותלמידו ממש.

או יבואר, פנחס בן אלעזר כו'. ויש לדקדק תיבת בתוכם, הוא מיותר. ועוד יש לדקדק דפנחס לא עשה רק דבר אחד שהיה מקנא קנאת ה' צבאות והקדוש ברוך הוא שילם לו שני שכרים ברית שלום וברית כהונת עולם. ונראה, דהנה חכמינו ז"ל אמרו פנחס זה אליהו, ובתוספות מביא בשם תנא דבי אליהו, שהיו חולקים ממי בא אליהו אם מרחל אם מלאה, ובא אליהו ואמר להם שאני מבני בניו של רחל. ונראה דאלו ואלו דברי אלהים חיים, דהכלל הוא, שאם רואה אדם חס ושלום בני אדם שעוברין עבירה וכועס תיכף עליהם ומקנא קנאת ה' צבאות אזי חס ושלום מעורר דינין על ישראל. אבל פנחס אף על פי שקינא קנאת ה' צבאות אף על פי כן לא היה מעורר עליהם דינין חס ושלום רק חסדים גדולים ומכפר על בני ישראל והוא היה המליץ על ישראל כדאיתא בגמרא, שבא וחבטן בקרקע ואמר לפניו רבונו של עולם על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל. ומחמת זה נתן לו הקדוש ברוך הוא שני שכרים. ברית שלום, מחמת שקינא קנאת ה' צבאות. וברית כהונת עולם, מחמת שהיה בתוך בני ישראל ולא היה מופרד מהם והיה מעורר עליהם חסדים וכפר עליהם כמדת כהן הוא חסד ומכפר על בני ישראל: וזהו הרמז בפסוק פנחס בן אלעזר כו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי, ואף על פי כן היה בתוכם והיה מעורר עליהם חסדים. לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום, מחמת הקנאה. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, כי אף על פי שקינא כיפר על בני ישראל והיה מעורר עליהם חסדים. ובזה תבין דאלו ואלו דברי אלהים חיים דבאמת אליהו הוא פנחס ונמצא הוא בא מבני בניו של לאה. ומה שכתב בתנא דבי אליהו שאמר שהוא מבני בניו של רחל, כי זה לשון תנא דבי אליהו עד שבא אליהם ואמר להם זה שאני אליהו אני מבני בניה של רחל, כי בשעה שקינא קנאת ה' צבאות בא אליו נשמה מרחל, כי ברחל כתיב (בראשית ל, א) ותקנא רחל באחותה וזהו מדתה. וזה שכתוב שם שאמר להם זה שאני אליהו שיש לי נשמה יתירה שאני נקרא אליהו שאני מבני בניה של רחל זו הנשמה הוא מרחל שנאמר בה ותקנא רחל, וגם רחל הוא מלכות הוא הנוקם:

An alternative method of interpreting the verse quoted in the ‎last paragraph. The Torah refers to the wrath of G’d having been ‎at large among the Children of Israel by using the word ‎בתוכם‎, ‎usually translated as “in their midst.” Why did the Torah have to ‎write this word? Is it not self-evident that this was the locale ‎where G’d’s anger had become manifest? Furthermore, seeing ‎that Pinchas had performed only one single deed, i.e. he acted ‎zealously on behalf of Hashem, why would the Torah give ‎him two rewards for this? He was granted the priesthood for ‎himself and his descendants, and a covenant of peace! We have a rule that when one sees someone committing a ‎transgression against the Torah laws and one is incensed by this ‎to the extent of being zealous on G’d’s behalf (like Pinchas), one ‎may involuntarily provoke the attribute of Justice to be awakened ‎against all such transgressors.‎ Pinchas’ second “deed” consisted in the fact that in spite of ‎having acted upon his zealousness, he did not thereby provoke ‎the attribute of Justice against other sinners, but, on the ‎contrary, he stopped the very attribute of Justice from carrying ‎out its appointed task. He achieved atonement on behalf of other ‎sinners and became the epitome of a ‎מליץ יושר‎, a counsel for ‎defense of his fellow Jews. This has been described in ‎‎Sanhedrin 44 where Pinchas is described as having flung the ‎bodies of Zimri and Kosbi on the ground before G’d, exclaiming ‎that “did 24000 Israelites have to die on account of these two ‎‎(sinners)?” In light of this G’d rewarded Pinchas with two rewards ‎for his deed. His act of zealousness instead of putting him outside ‎the people had placed him squarely in the midst of the people, as ‎alluded to by the word ‎בתוכם‎, “in their midst.” Pinchas had been ‎instrumental in drawing down blessings from G’d for his people. ‎His act had been one that deserved to have far reaching effects, so ‎that his descents too qualified for the priesthood for all times. If ‎the prophet Elijah had described himself as being descended from ‎Rachel, what he meant was that in addition to being a descendant ‎of Leah, seeing that she was the mother of Levi the founding ‎father of the tribe to which all priests belonged, the soul of Rachel ‎joined that of Pinchas seeing that it is written of Rachel (Genesis ‎‎30,1) that she was jealous, (zealous in a positive sense), of her ‎sister, i.e. this zealousness was one of the major attributes of ‎Rachel, such as when she stole her father’s idols to prevent him ‎from worshipping them. According to our author, in the kabbalistic scheme of the ten ‎‎sefirot, Rachel represents the dimension of malchut, ‎the dimension closest to the material world we live; this ‎emanation is also associated (among other things) with ‎‎vengeance.

רק הכניס המעשה בכלל ישראל ועשה רק להראות שאף שחטאו בנ"י עכ"ז יש בהם מי שינקום. ובזה שכך חמת המלך. ומה"ט לא עשאו משה רבינו ע"ה. כי הי' צריך להיות ע"י איש פשוט תוך כלל ישראל.

המנהיג צריך שיהי' נערך על המונהגים. ע"כ אע"פ שבאמת נשגבה ונעלה היא נפש המנהיג מהעם במעלות נפלאות רבות, אבל מ"מ איזה ערך ראוי שיהי' ביניהם. אבל משחטאו, כבר לא הי' ראוי להנהיגם אם יעמוד במעלתו, כי לא יוכל להשפיל עצמו להנהיג עם שפל בערכו. ע"כ הוכרח לרדת מגדולתו לעמוד במדרגה נמוכה מאותה שעמד עליה תחילה, כדי שיהי' ראוי להנהגה של העם במעמדו הנמוך.