The Status of Corn on Passover

וְלֶ֩חֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קׇרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ {ס}

Until that very day, until you have brought the offering of your God, you shall eat no bread or parched grain or fresh ears; it is a law for all time throughout the ages in all your settlements.

מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח: בְּחִטִּים, בִּשְׂעוֹרִים, בְּכוּסְּמִין וּבְשִׁיפוֹן וּבְשִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. גְּמָ׳ תָּנָא: כּוּסְּמִין — מִין חִיטִּין, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן — מִין שְׂעוֹרִין. כּוּסְּמִין — גּוּלְבָּא, שִׁיפוֹן — דִּישְׁרָא, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל — שֻׁבְילֵי תַעֲלָא. הָנֵי אִין, אוֹרֶז וְדוֹחַן — לָא. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת״. דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִימּוּץ — אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִימּוּץ, אֶלָּא לִידֵי סִירְחוֹן.

MISHNA: These are the types of grain with which a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover: With wheat, with barley, with spelt [kusmin], with rye [shifon], and with oats [shibbolet shu’al]. And one fulfills his obligation by eating not only matza made from properly tithed grains, but even with matza made from doubtfully tithed produce, and matza made with first tithe from which its teruma was already taken, or second tithe and consecrated food that were redeemed. And priests may eat matza prepared from ḥalla, the portion of dough that is given to priests, or with teruma, as priests are permitted to eat these portions. GEMARA: The Gemara identifies the species mentioned in the mishna. One of the Sages taught in the Tosefta: Spelt is a type of wheat, while oats [shibbolet shu’al] and rye [shifon] are a type of barley. The Gemara translates the lesser-known species into the vernacular Aramaic: Spelt is called gulba; rye is dishra; and oats are shevilei ta’ala. The Gemara infers: These species, yes, they may be used for matza; however, rice [orez] and millet [doḥan], no, they may not be used. The Gemara asks: From where are these matters, that matza cannot be prepared from rice or millet, derived? Rabbi Shimon ben Lakish said, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught, and likewise a Sage of the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov taught that the verse states: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matza, the bread of affliction” (Deuteronomy 16:3). This verse indicates that only with substances which will come to a state of leavening, a person fulfills his obligation to eat matza with them, provided he prevents them from becoming leavened. This excludes these foods, i.e., rice, millet, and similar grains, which, even if flour is prepared from them and water is added to their flour, do not come to a state of leavening but to a state of decay [siraḥon].

ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות וכו' וחומרא יתירה היא זו גם ר"י כתב אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושין להחמיר על עצמם ולא ידעתי למה עכ"ל. ובהג"מ פ"ה כ' בשם סמ"ק על הקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח וכן ה"ר שמואל מאיבר"א אבל ה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר וקשה מאד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהן איסור ונראה שלא נהגו בו איסור משום חימוץ דלא טעו אינשי בזה דתינוקות של בית רבן יודעין אותו דבפי' אמרינן בגמרא דאינו בא לידי חימוץ אלא ה' מינים בלבד אלא אסורות משום דדגן מעשה קדירה וקטניות מעשה קדירה גזירה הא אטו הא וגם יש מקומות שעושין פת מקטנית ואתי לאיחלופי בדייסא שהוא מעשה קדירה אבל מיני ירקות דלא דמי לדגן כלל לא אתי לאיחלופי וגם פעמים תבואה מעורבת בהם וא"א לבררו יפה והחרדל כמו כן יש לאוסרו בפסח משום דהוא מידי דמידגן אע"ג דבימיהם היה מותר מ"מ עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כ"כ באיסור והיתר כדורות הראשונים כדפי' רב סעדיה גאון עכ"ל.

אֵין אָסוּר מִשּׁוּם חָמֵץ בְּפֶסַח אֶלָּא חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן בִּלְבַד. אֲבָל קִטְנִיּוֹת כְּגוֹן אֹרֶז וְדֹחַן וּפוֹלִים וַעֲדָשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם חָמֵץ אֶלָּא אֲפִלּוּ לָשׁ קֶמַח אֹרֶז וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּרוֹתְחִין וְכִסָּהוּ בִּבְגָדִים עַד שֶׁנִּתְפַּח כְּמוֹ בָּצֵק שֶׁהֶחֱמִיץ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה שֶׁאֵין זֶה חִמּוּץ אֶלָּא סֵרָחוֹן:

לתא עמיקתא הוא דין ותלוי בפלוגתא דרבוותא אבות העולם. והנה השאלה הראשונה היא פשיטא וא"צ לפנים כלל.

הא להו והא לן לדידן אשר תלי"ת ל"צ לסייג זה פשוט שאין להתיר מיני' הללו לא מיבעי' בלא היתר פתח וחרטה דפשיט' מאן ספין מאן חשוב מאן רקיע למיעקר הך תקנתא ומנהג קבוע שנתיסד עפ"י הרבה מרבותינו הצרפתים שאפי' למאי דקיי"ל דמנהג שלא נתפשט בכל ישראל ב"ד קטן יכול לבטל מ"מ הכא ליכא למימר הכי מכמה טעמים חדא כי לפע"ד הגאונים שהתקינו כך לא תקנו מתחילה על מנת שיתפשט בכל ישראל אלא על בני אשכנז במקום שמצאו הבקעה ושם גדרו גדרם שם נתפשט ונתקבלה גזירתם באמת וא"כ ה"ל כאלו נתפשטה בכל ישראל ובעי' ב"ד גדול דוקא וסברא זו כתבו תוס' פ' השולח (גיטין ל"ו ע"ב) סוף ד"ה אלא וכו' וברור הוא שאין בזמנינו ב"ד גדול נגד הגאונים ההמה ועוד להרמב"ם בהלכות ממרים כל שהוא סייג לתורה אפי' גדול אינו יכול לבטל יע"ש ועוד אפילו לא נתפשטה שיכול ב"ד קטן להתיר מ"מ אין להתיר מנהג ראשונים בלי טעם אדרבא עלינו להוסיף גדרים וסייגים ולא אכשר דרא כי בעו"ה הדור פרוץ במלואו ויש להוסיף אומץ להחמיר ולא להקל וכיון שהציבור יכולים לעמוד ועמדנו בה כמה מאות שנים מהיכי תיתי להתיר אפי' לא נתפשטה וסברא זו כ' ג"כ בתוס' הנ"ל ועוד בה שלישי' נלע"ד אפי' אם יהי' טעם להתיר מ"מ היינו בקבוץ כל או רוב חכמי אנשי מדינת אשכנז אשר הם קבלו עליהם הגזירה מעיקרא והמדינות הללו כולם כעיר א' חשיבי לענין זה כיון ששוים בקבלת האיסור עליהם וכשם שאין מקצת מהעיר יכולי' להתיר מנהג' מבלי הסכמת רוב העיר ה"נ מדינה א' או ב' אינם יכולים להתיר לעצמם וכעין זה כ' בפר"ח ג"כ מסברא דנפשי' בקונטרס מנהגי איסור שלו אות חמישי יע"ש וא"כ מי קבץ כעמיר גורנו כל חכמי פולין ואשכנז להסכים בהיתר זה מכל הלין נראה פשוט שלא יועיל הסכמה להאיר בלא פתח וחרטה והתיר נדרא איברא אפי' בחרטה והתיר נדר נמי נ"ל דא"א להתיר מכמה טעמים חדא דהא ה"ל תקנה שנעשה מחמת גדר וסייג לתורה מטעמי' המבוארי' בהג"ה סמ"ק ססי' רכ"ב ובהג"ה מיי' ומרדכי והרי פסק בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ח דהסכמה שמחמת גדר וסייג אין לו היתר ואע"פ שכבר הרגיש הפר"ח שם שסותר עצמו למ"ש שם בש"ע רסי' רי"ד והניח בצ"ע מ"מ לו יהי' שסותר נ"ל דדיינינן לי' כמחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ומכ"ש להחמיר בשגם אפשר לומר שאין כאן סתירה לפמ"ש פר"ח שם בעצמו סוף אות א' לחלק בין מנהג שהוא רק תוספת קדושה כגון להתענו' כך וכך ימים שאותו יש לו היתר כדמוכח מדברי ר"ן נדרים פ"א ע"ב משא"כ העושה סייג לאיסור תורה כגון נדון שלפנינו שגזרו אטו מיני דגן דאורייתא א"כ הרי הוא עשוי' כמו איסור הדגן עצמו שאין לו היתר וה' חפץ בזה באומרו עשו משמרת למשמרת ואם כן י"ל ברס"י רי"ד מיירי להדי' בנדר להתענו' ועל זה מייתי פלוגתא והכריע רמ"א להקל כסברא ראשונ' שיש לו היתר ובסי' רכ"ח מיירי מסייג לתורה וסתם בזה שאין לו היתר ואע"ג דפשוט הוא דהפלוגתא דמייתי ברס"י רי"ד לא נתכוונו לכך וכן הך דסימן רכ"ח הוא מהריב"ש מהירושלמי דלא מרווחנא ומשמע דאין לחלק בכך מ"מ י"ל כשחבר הש"ע הכריע הרב"י מדנפשי' ויש לנו לומר כן כי היכי דלא לסתרו דבריו אהדדי ועוד יש לחלק בין יחידי' שהנהיגו כן מעצמם דבהא מיירי ברס"י רי"ד ואפילו יהי' רבים מ"מ לא נעשו בהסכמת תקנת עיר או מדינה או מנהג שהסכימו לנהוג כן וגזרו על ככה ומכ"ש בשהי' גזירת עירין פתגמא ומאמר קדיש' ת"ח כנדון דידן אין לו התרה ובהכי מיירי בסי' רכ"ח ובחלוק זה נדחה נמי ראי' הפר"ח שם באות ח' מהירושלמי שהקשה אהך דבני בישן וכי לא יכולים להתיר נדרם די"ל התם הי' נוהגים כן מעצמם ולא שעשו כן הסכמה מפורשת ביניהם וגם לא ע"פי חכמים שגזרו עליהם כן וה"ל כיחיד שקבל כך וכך שיש לו היתר וכנ"ל מכל דין נראה לי עיקר לדינא דנהי דהם עצמם יכולים להתיר מ"מ בניהם אין להם היתר וכדעת רשד"ם דמייתי פר"ח שם ונראה לי להוכיח כן מלשון רש"י דמכות כ"ב ע"א דקאמר הש"ס מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי נזירות ומשני בנזירות שמשון ופרש"י שיש מפרשי' נזיר מן הבטן והוקשה לו לרש"י ההיא נמי בשאלה איתי' שהיה אביו יכול לשאול ואפילו מת אביו בשאלה מיהת הוה בההיא שעתא עכ"ל מבואר מדבריו שעכ"פ הבן אינו יכול להתיר מה שקבל ע"י אביו וכן מוכח מהש"ס עצמו לפי' רש"י נזיר שמשון ע"י מלאך שאין לו התרה וכ' מהר"י בתשו' ח"א סי' ד' הטעם שאין לו התרה וז"ל ועוד דטעמא דאין חכם יכול להתיר בנזירות שמשון היינו משום דאין חכם יכול להתיר בלא חרטה ונ"ל ולהכי כי נדר בנ"ש וכו' אינו יכול לשאול על נדרו שהרי לא בא עפ"י עצמו שיתחרט וכו' ע"ש וא"כ כך לי נדר שבא ע"י אבותם או ע"י מלאך כל שאין הדבר תלוי בדעתו לא יועיל חרטתו וא"כ אין היתר לבנים בשום אופן ומעתה אפילו יהי' מוכרח מלשון הירושלמי הנ"ל שיש היתר לבניהם אחריהם מ"מ כיון דמש"ס דילן לא מוכח כן אדרבה מוכח ההיפוך נקטינן כוותי' וכן מוכח ממה שפי' רש"י ר"פ מקום שנהגו גבי ההיא דבני בישן דלא הוה אזלי מצור לצידן במעלי שבתא ופירש"י משום שלא להבטל מצרכי שבת וקשה קו' הירושלמי מ"ט לא שאלו על נדרם והירושלמי תי' דרבי תלמידי' דר' יהוד' דס"ל אסור לפרשלים הגדול פי' ג' ימים קודם שבת כיון שקבלו עליהם כהך דעה אין להם התרה וא"כ רש"י שלא פי' כן תשאר ק' הירושלמי אע"כ ס"ל דלש"ס דילן דמייתי בפשיטות פ"ק דשבת דלרבי מותר להפליג לדבר מצוה הה"נ לבני בישן דלא הוה אפשר להו משום דוחק פרנסתם אין לך מצוה גדולה מזה וכדעת ר"ת דלמזונות הו"ל דבר מצוה וכן פסק בש"ע א"ח ססי' רמ"ח וע"כ פירש"י דלאו משום דס"ל כר' יהודה לענין איסור הפלגה בים אלא משום דלא לטרדו ולא יהי' מוכנים ליום השבת וזהו אסור אפי' לדבר מצוה ואי משום ק' הירושלמי ע"כ דהי' להם להתיר נדרם ע"כ ס"ל כהרשד"ם דאין היתר לבני' ומהתימה על הרב"י בא"ח ססי' רמ"ח הקשה על שיטת ר"ת דס"ל מזונות ה"ל כדבר מצוה מעובדא דבני בישן ולא עיי' שרש"י לא פי' טעם האיסור משום הפלגה לים אלא מטעם אחר כנ"ל:

המאכלים המוכרים הכלולים במנהג זה הם: אורז, אספסת, אפונה, דוחן, דורא, חומוס, חילבה, חמניות (גרעינים שחורים), חרדל, כוסמת (גרצ'קע, גריקא, ולא כוסמין שהם מין דגן), כמון, כרשינה, לוביה, סויה, ספיר, עדשים, פול, פלסילוס (תורמוס צהוב), פרגין, פשתן, קטנית, קימל, קנבוס, שעועית, שומשום, תורמוס, תירס, תילתן, תמרינד הודי. גם מוצרים העשויים מקטניות אלו כלולים במנהג, כגון קורנפלקס וקורנפלור המופקים מתירס ופריכיות אורז.

The familiar foods included in this custom are: rice, alfalfa, peas, millet, sorghum, chickpeas, fenugreek seeds, sunflower seeds, mustard, buckwheat (kusemet, not to be confused with kusmin – spelt – which is a forbidden cereal grain), cumin, vetch, black-eyed peas, arum, soy, mung beans, lentils, fava beans, lupin beans, poppy seeds, flaxseed, pulse, caraway, hemp seeds, common beans (Phaseolus vulgaris), sesame seeds, lupine seeds, corn, clover seed, and tamarind fruit. Products made from kitniyot – corn flakes, corn flour, and rice cakes, for example – are also included in the custom.