Tisha B'Av's Weeping and Spiritual Repair

עַ֥ל־נַהֲר֨וֹת ׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זׇכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃ אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃ תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃

By the rivers of Babylon, there we sat, sat and wept, as we thought of Zion. If I forget you, O Jerusalem, let my right hand wither; let my tongue stick to my palate if I cease to think of you, if I do not keep Jerusalem in memory even at my happiest hour.

בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכׇּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כׇּל־רֵעֶ֙יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים׃ {ס} עַל־אֵ֣לֶּה ׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב׃ {ס}

ב Bitterly she weeps in the night, Her cheek wet with tears. There is none to comfort her Of all her friends. All her allies have betrayed her; They have become her foes. ע For these things do I weep, My eyes flow with tears: Far from me is any comforter Who might revive my spirit; My children are forlorn, For the foe has prevailed.”

בכו תבכה בלילה. א"ר חנינא אמר הקב"ה בכיתם בגלות יכניהו ולא חזרו, וחזרו ובכו בגלות צדקיה, ומה נשתנה בוכה ביום מן בוכה בלילה שהבוכה בלילה כותלי הבית ומזלי הרקיע נושאים עמו קינה, אמרו מעשה באלמנה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל ומתו שני בניה והיתה בוכה כל שבע שנים, והיה רבן גמליאל יושב באמצע המטה ובוכה עמה כל הלילה עד שנשרו ריסי עיניו עד שידעו התלמידים ופנוה משם:

והאמת העליונה הזאת היא מקוממת את כל היקום, כל יציר נברא ממנה חי, הכל מכחה ישתלם, כל הנופלים יקומו על ידה, כל עשוקי כח, כל רצוצי משפט ישובו וינהרו מזיוה, כל טבועי שאול בחילה יעלו ויעמדו במרחב, כל זהומי כל תמונה סוררה, כל החשוכים על ידי כל סכלות וכל תעוב, - על-ידי אור עולמי אין קץ זה יביטו וינהרו. אור ישראל זורח והולך ואור, מפעם בקרב נשמתו את הלמות גאולתו.

היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה.

כשהעיקר הכל הוא האומה, כשישראל מוכר למרכז התבל, מתגלה ברוח היהדות אור הכללי של כל ההויה. ו כשא"א רעיון זה להגלות בחיים, צריכים לפנות אל ההארה האלהית עצמה שבחיים, ואז כל דבר פרטי מתעלה להמגמה האלהית, והניצוצות מתעלים תמיד ע"י כל פעולה מעשית או מחשבית, וההוה של החיים נעשה כ"כ קדוש כמו העתיד.

מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטיה של רופא אמן. בתחיה הכוללת, שהתשובה מושיטה לכל הדבקים בה, מעביר עליו רוח חן ותחנונים, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם" (ישעיהו סו יג). והנה הוא הולך ונוהר, פני הזעם חלפו, אור רצון בא וזורח, הוא מתמלא עוז, עיניו מתמלאות אש קדש.

כשהמחשכים מתגברים אחרי שהופעה אורה רוחנית בהירה בנשמה, התוכנים המערפלים ומוסיפים חשכה אינם מושגים אחרים כ"א אותם המושגים עצמם העליונים והבהירים שבעת הכושר, שהאדם מוכן ומותאם אליהם, הרי הם משחקים לפניו בבהירותם ועז אורם בכבודם וקדשם, - בעת הדלדול והירידה הרי הם מתהפכים לפניו לצלמי בלהות, ו(ה)תוכן הקודש בעצמו מתחלל, ומהות הזיו נטל ממנו. בחורב טענו, בחורב העמדו על מרום הפסגה של אנושיות עליונה, שחברה אנושית טבעית כבר לא היתה ראויה לסמנה, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם", ובחורב פרקו, זה היתרון - המרומם בעצמו - הוא הוא הגורם את הפריקה, את ריקניות חיי האור, התום והקודש העליון. הכשרון המופלא מתהפך בעצמו לכח שולל מאפס ומחשיך, עד אשר יואר באור המרפא העליון הכולל רפאות כל התחלואים אשר לאדם ואשר לעולם, אור התשובה העומד אחר כתלנו.

ההספד הוא צער נפשי פונה לעומת הפסדים רוחניים, התענית הוא צער גופני מורה על חסרונות חומריים. בהרמתן של ישראל יתאימו שתי ההצלחות להיות משמשות לתכלית אחת של יחידו של עולם ב"ה, ההשלמות הרוחניות כולן עם כל הודן וההשלמות החומריות עם כל שבען.

והנה העצמיות הטבעית הפנימית של ישראל הרי היא אור ד' אשר בנשמתם, שמחת עולמים, עדנת קודש הפנימית מאור חזיון קודש קדשים של זיו אור עליון, והופעת השלמות העליונה האלהית במעמקי יאוריה - היא היא תוכן חסנם וישעם. אין ספק לפי זה שהתוכן הטבעי לנו אי אפשר שיאסף לעד, הוא רק נעלם מאתנו והמון הגלים אשר עוברים על ראשינו, הפגעים והתלאות, הלימודים מתולדות הזמנים והופעות ההרגשות בריבויין, כשיקבצו באחרית הימים, הם ישיבו לנו את טבעיותנו, יושיטו לנו את אור התשובה.

אבל כיון שבאמת אין כל גבול ליכולתו ית' הבלתי בעל תכלית, א"כ כל הרעות אפי' מה שנעשה בבחירה, אין לנו ליחסם מצד הכרח טבע החיוב של החומר כ"א שכך נוצר החומר בכונה שיהי' עלול לאלה החסרונות, בשביל להוציא הטוב הגדול הנמצא דווקא ע"י סבת החסרונות הגדולות הללו וזהו מכוון שחזר הקב"ה והודה לאלי', שלא נעשה כל חסרון מצד הכרח כ"א בכונה וממילא נצמח מזה שיש ג"כ בחק יכולתו ית' גם לתקן זה החסרון של הבחירה בעת שיגיע הענין שיצא התועלת בהכריע את הבחירה לצד הטוב.

הגלות הנדמה ללילה והגאולה שנמשלה ליום ביניהם יש מעבר, מתחלת בעמוד השחר ואח"כ הולכת לאור. וכבר משלו חכמים ז"ל תשועתן של ישראל לשחר שהולכת ומאירה קמעא קמעא. הכחות הכלליים הלאומיים נחלשו מעוצר רעה ויגון, הנה בהתנער כח העם זה הוא כלל גדול, קליפה קדמה לפרי, עזי מסגי בריש עדרא, וברייתו של עולם מעיקרא חשוכא והדר נהורא. ההתרגשות הבאה בעקבא דמשיחא, מהראשונים המתחילים להרגיש ביותר כובד הגלות ומרירות חשכתו, מה שלא ניתנה הרגשה כזאת בכללות העם בטרם באה מועד לעקבא דמשיחא, נמצאים בתחילה המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, מבקשים עצות להקל עול הגלות וסבלו, גם בתת כופר של פריקת עול תורה ומצות, של שם ישראל אורו והודו, ישועת ד' אשר תשגבהו ותורת אל חי אשר בקרבו, בעמוד השחר.

תוכן התשובה הוא בשני ענינים : להשיב את אבידת רגשותיו הטובות שנפרצו גדריהם, ולזאת תועיל הפרישות מההנאות החומריות ודרכי העולם, שיתבונן בדרכי המוסר והעבורה לייסר נפשו באהבת השם ית' ויראתו. ע"כ תגמר תשובתו דוקא ע"י אכילה ושתיה והשתתפות בעסקי חומריות, ועם כל זה תהיה הכל כתורה וכמצוה על כן כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, שבזה הוא מרומם ג"כ את תשובתו שבעשירי.