Classical rabbinic and Hasidic sources establish joy as a foundational requirement for serving God authentically. The sources explore how the Divine Presence rests only upon joyful worship grounded in mitzvot, distinguish between authentic mitzva-joy and frivolous rejoicing, and present the Hasidic vision of elevating mundane activities through consciousness of divine unity.
אין השכינה שורה מתוך עצבות
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The scriptural foundation for serving God with joy is stated directly in Tehillim 100:2, "worship GOD in gladness; come into the divine presence with shouts of joy," and the negative formulation appears in Devarim 28:47, where the curses follow "because you would not serve the ETERNAL your God in joy and gladness."
The Gemara in Shabbat 30b draws on these verses to establish that the Divine Presence rests upon a person only from within the joy of a mitzvah — not from sadness, laziness, or frivolity — and this teaching is echoed in the Zohar quoted by Sulam on Zohar, Vayechi 117, which states explicitly that "there is no service of the Holy One except from within joy" and that "the Shechinah does not rest from within sadness."
The Tanya builds directly on this foundation: Tanya, Chapter 31 cites the verse "strength and gladness are in His place" and the ruling that the Shechinah abides only in joy, ruling further — in the name of the Arizal — that even worry over sins belongs only at confession, never during prayer or Torah study, which must be conducted with joy from the side of holiness exclusively.
Tanya, Chapter 26 extends the point into a practical principle, comparing the conquest of one's evil inclination to a wrestling match: laziness and heaviness, which flow from sadness, lead to defeat even in one who is stronger, while alacrity — which flows from joy and a heart cleansed of worry — makes victory possible; readers seeking the fullest Hasidic treatment of this theme should begin here.
Likutei Moharan 10:1 adds a further dimension, teaching that dancing and clapping — embodied expressions of joy — can actually mitigate divine judgments affecting the Jewish people, extending simcha beyond inner disposition into a redemptive, communal act.
Psalms 100:2
Instructs to 'serve the Lord with joy' and come before Him with song, establishing joy as a biblical imperative in worship.
עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה׃
worship GOD in gladness; come into the divine presence with shouts of joy.
Deuteronomy 28:47
Warns that failure to serve God with joy and gladness of heart leads to curses, highlighting the importance of simcha in fulfilling commandments.
תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃
Because you would not serve the ETERNAL your God in joy and gladness over the abundance of everything,
Sulam on Zohar, Vayechi 117
Rabbi Elazar taught that serving God cannot occur except from within joy, since the Divine Presence does not rest upon sadness, as evidenced by the verse commanding one to play music before prophesying.
למדנו אר"א אמר ר' אבא, כתוב עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה, הכתוב בא להוציא, שאין עבודת הקב"ה אלא מתוך שמחה. שאמר ר' אלעזר אין השכינה שורה מתוך עצבות, שכתוב, ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן וגו':
Arakhin 11a:11
Rav Mattana derives from Deuteronomy 28:47 that the service of God performed with joyfulness and goodness of heart is song, and refutes the objection that it could mean studying Torah by noting that while Torah is called something that rejoices the heart, it is not called "goodness.
רַב מַתְנָה אָמַר מֵהָכָא: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב״, אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב? הֱוֵי אוֹמֵר: זֹה שִׁירָה. וְאֵימָא דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: ״פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב״! ״מְשַׂמְּחֵי לֵב״ אִיקְּרִי, ״טוֹב״ לָא אִיקְּרִי.
Rav Mattana said that the source for the requirement to accompany the Temple offerings with song is derived from here: “Because you did not serve the Lord your God with joyfulness, and with goodness of heart” (Deuteronomy 28:47). What is this service of God that is performed with joyfulness and with goodness of heart? You must say that this is song. The Gemara objects: But you can say that this service is studying the words of Torah, as it is written: “The precepts of the Lord are upright, rejoicing the heart” (Psalms 19:9). The Gemara explains: Torah is indeed called a matter that rejoices the heart, but it is not called “goodness.”
Shabbat 30b:5
The passage distinguishes between the joy of fulfilling a mitzva, which is praiseworthy, and frivolous joy, which accomplishes nothing, teaching that the Divine Presence rests upon a person only when joy stems from mitzva-observance rather than from sadness, laziness, laughter, frivolity, or idle speech. The passage supports this with the example of Elisha, whose prophetic spirit returned through music, and extends the principle through the teachings of Rav Yehuda and Rava that one should cultivate such joy before stating a halakhic matter and before sleep respectively.
״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.
Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.
Shir HaShirim Rabbah 1:2
Interprets Song of Songs as an allegory of love and joy in divine service; the soul's rejoicing in God is compared to a bride's joy in her groom.
רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַר קְרָיָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ לְהַר סִינַי, לְמֶלֶךְ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִקַּח לוֹ אִשָּׁה בַּת טוֹבִים וּבַת גְּנוּסִים, שָׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ, דִּבֶּר לָהּ, אָמְרָה אֵינִי כְּדָאִית לְשִׁפְחָתוֹ אֶלָּא רְצוֹנִי לִשְׁמֹעַ מִפִּיו, כֵּיוָן שֶׁחָזַר אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ אֶל הַמֶּלֶךְ הָיוּ פָּנָיו שׂוֹחֲקוֹת וְשִׂיחוֹתָיו אֵינָן נִשְׁמָעוֹת לַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ אָמַר זֶה פָּנָיו שׂוֹחֲקוֹת, דּוֹמֶה שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ וְשִׂיחוֹתָיו אֵינָן נִשָׁמָעוֹת לִי, דּוֹמֶה שֶׁאָמְרָה רְצוֹנִי לִשְׁמֹעַ מִפִּיו. כָּךְ יִשְׂרָאֵל הִיא בַּת טוֹבִים, הַשָּׁלִיחַ זֶה משֶׁה, הַמֶּלֶךְ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּשָּׁעָה הַהִיא (שמות יט, ח): וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יט, ט): וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, ט): הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', אָמַר לֵיהּ כָּךְ תָּבְעוּ, אָמַר לֵיהּ וּשְׁמָעוּן לִמְיַינוֹקָא מַה דְּהוּא בָּעֵי, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מַתְלָא אָמַר דִּנְכֵית לֵיהּ חִיוְיָא חַבְלָא מַדְחֵיל לֵיהּ, כָּךְ אָמַר משֶׁה, אֶתְמוֹל עַל יְדֵי שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ (שמות ד, א): וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, נָטַלְתִּי אֶת שֶׁלִּי מִתַּחַת יְדֵיהֶם, עַכְשָׁיו מָה אֲנִי עוֹשֶׂה לָהֶם, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, כָּךְ תָּבְעוּ, אָמְרוּ, רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת כְּבוֹד מַלְכֵּנוּ. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי גָּלוּי הָיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לְהָמִיר כְּבוֹדוֹ בְּאַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כ): וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם, שֶׁא יְהוּ אוֹמְרִים אִלּוּ הֶרְאָנוּ אֶת כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, הָיִינוּ מַאֲמִינִים לוֹ, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹא הֶרְאָנוּ כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים לוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים קמג, ב): וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָא בַּר רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, נִתְקַע תַּלְמוּד תּוֹרָה בְּלִבָּם, וְהָיוּ לְמֵדִים וְלֹא הָיוּ מְשַׁכְּחִין, בָּאוּ אֵצֶל משֶׁה וְאָמְרוּ: משֶׁה רַבֵּנוּ, תֵּעָשֶׂה אַתְּ פְּרוֹזְבְּיוֹן שָׁלִיחַ בֵּינוֹתֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, טז): דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה (דברים ה, כב): וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת, וּמָה הֲנָיָיה יֵשׁ בַּאֲבֵדָה שֶׁלָּנוּ, חָזְרוּ לִהְיוֹת לְמֵדִים וְשׁוֹכְחִים, אָמְרוּ: מַה מּשֶׁה בָּשָׂר וָדָם עוֹבֵר, אַף תַּלְמוּדוֹ עוֹבֵר, מִיָּד חָזְרוּ בָּאוּ לָהֶם אֶל משֶׁה, אָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ לְוַאי יִגָּלֶה לָנוּ פַּעַם שְׁנִיָּה, לְוַאי יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְוַאי יִתָּקַע תַּלְמוּד תּוֹרָה בְּלִבֵּנוּ כְּמוֹת שֶׁהָיָה. אָמַר לָהֶם: אֵין זוֹ עַכְשָׁיו אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, לב): וְנָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה, רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל (שמות כ, ג): לֹא יִהְיֶה לְךָ, נֶעֱקַר מִלִּבָּם יֵצֶר הָרָע, בָּאוּ אֵצֶל משֶׁה אָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ תֵּעָשֶׂה אַתְּ פְּרוֹזְבְּיוֹן שָׁלִיחַ בֵּינוֹתֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת, וּמָה הֲנָיָיה יֵשׁ בַּאֲבֵדָה שֶׁלָּנוּ, מִיָּד חָזַר יֵצֶר הָרָע לִמְקוֹמוֹ, חָזְרוּ עַל משֶׁה וְאָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ לְוַאי יִגָּלֶה לָנוּ פַּעַם שֵׁנִי, הַלְּוַאי יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. אָמַר לָהֶם אֵין זוֹ עַכְשָׁו אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הוּא, דִּכְתִיב (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם.
Rabbi Yoḥanan interpreted the verse as regarding the Israelites when they ascended Mount Sinai. [This is analogous] to a king who sought to take a wife, well-born and of distinguished lineage. He sent a messenger to her, who spoke to her [and proposed marriage]. She said: ‘I am not worthy to be even his maidservant; however, I wish to hear it from his mouth.’ When that messenger returned to the king his face was glad, but his conversation was not comprehensible to the king. The king, who was clever, said: From the fact that his face is glad, apparently she accepted, but his conversation is not comprehensible to me, so apparently she said: I want to hear it from his mouth. So too, Israel is the well-born woman, the messenger is Moses, the king is the Holy One blessed be He. At that moment: “Moses returned the statement of the people to the Lord” (Exodus 19:8). Why, then, does the [next] verse state: “Moses related the statement of the people to the Lord” (Exodus 19:9)? Because it is stated: “Behold, I am coming to you in a thickness of cloud, so that the people will hear while I speak with you, and they will believe also in you forever. Moses related the statement of the people to the Lord” (Exodus 19:9). [Moses] said to Him: ‘This is what they demanded.’ He said to [Moses]: ‘Does one listen to a baby [and give him] everything he asks?’ Rabbi Pinḥas [said] in the name of Rabbi Levi: The proverb says: One who was bitten by a snake, a rope frightens him. So too, Moses said: ‘Yesterday, because I said to Him: “But they will not believe me (Exodus 4:1),” I received my just deserts through them; now what can I do for them?’ Rabbi Shimon ben Yoḥai taught: This is what they demanded: They said: ‘We wish to see the glory of our King.’ Rabbi Pinḥas [said] in the name of Rabbi Levi: It was revealed before the Holy One blessed be He that Israel is destined to exchange His glory for that of another, as it is stated: “They exchanged their glory” (Psalms 106:20). [God agreed to speak to them] so that they would not say: ‘Had He shown us His glory and His greatness, we would have believed in Him. Now that He did not show us His glory and His greatness, we do not believe in Him.’ [This is] to uphold what is stated: “Do not enter into judgment with your servant, [for no living man will be justified before You]” (Psalms 143:2). Rabbi Yudan in the name of Rabbi Yuda bar Rabbi Simon, Rabbi Yehuda, and Rabbi Neḥemya. Rabbi Yehuda says: At the moment that Israel heard: “I am the Lord your God” (Exodus 20:2), Torah study was affixed in their heart and they would study and would not forget. They came to Moses and said: ‘Moses our master, you become an intermediary between us, as it is stated: "You speak to us and we will hear” (Exodus 20:16), “Now, why shall we die? (Deuteronomy 5:22). What benefit would there be in our demise?’ They reverted to studying and forgetting. They said: ‘Just as Moses is flesh and blood and transient, so, too, his teaching is transient.’ Immediately, they returned and came to Moses and said to him: ‘Moses our master, if only He would appear to us a second time. If only “let him kiss me with the kisses of his mouth.” If only Torah study will be affixed in our heart as it was.’ He said to them: ‘This will not [happen] now, but [it will occur] in the future, as it is written: “I will place My Torah within them and on their heart I will write it”’ (Jeremiah 31:32). Rabbi Neḥemya said: At the moment that Israel heard: “You shall not have [other gods before Me]” (Exodus 20:3), the evil inclination was uprooted from their heart. They came to Moses and said: ‘Moses our master, you become an intermediary between us, as it is stated: "You speak to us and we will hear” (Exodus 20:16). “Now, why shall we die? (Deuteronomy 5:22). What benefit would there be in our demise?’ Immediately, the evil inclination returned to its place. They returned and came to Moses and said to him: ‘Moses our master, if only He would appear to us a second time. If only “let him kiss me with the kisses of his mouth.”’ He said to them: ‘This will not [happen] now, but it [will occur] in the future, as it is written: “I will remove the stone heart from your flesh”’ (Ezekiel 36:26).
Kli Yakar on Leviticus 23:40
Rejoicing before God requires unity among the people and must be for the sake of Heaven rather than for selfish indulgence; rejoicing pursued for worldly pleasures and causing division leads to destruction and exile, whereas rejoicing rooted in peace and proper communal order brings blessing.
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם. אֵין שִׂמְחָתָם לִפְנֵי ה׳ כִּי אִם בִּזְמַן שֶׁהֵם בַּאֲגֻדָּה אַחַת, וּבִפְרָט שֶׁהַשִּׂמְחָה דַּוְקָא בְּחַג זֶה, לְפִי שֶׁהוּא זְמַן אֲסִיפָה אֲשֶׁר מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם לִשְׂמֹחַ בָּהּ בְּיוֹתֵר. עַל כֵּן הִזְהִירָם שֶׁתִּהְיֶה הַשִּׂמְחָה לִפְנֵי ה׳ דַּוְקָא, לֹא כְּשִׂמְחַת הָרֵקִים אֲשֶׁר כָּל מְזִמּוֹתָם הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן (ישעיה כב יג), הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וּמַרְבִּים מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וּבְשִׂמְחָה זוֹ הֶחֱרִיבוּ שְׁנֵי בָּתֵּי מִקְדָּשִׁים וְגָלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה יב): ״כִּי בְּשִׂמְחָה תֵּצֵאוּ״. כְּאָמְרוּ רז״ל (קידושין פא.): סְקָבָא דְּשַׁתָּא רִגְלָא, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִים שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם סִבְּבוּ כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה כְּמַעֲשֵׂה הָאֶתְרוֹג שֶׁזָּרְקוּ בְּיַנַּאי הַמֶּלֶךְ (עיין סוכה מח:). וְעַל שִׂמְחָה זוֹ אָמַר מַה זּוֹ עֹשָׂה, הֲלֹא עַל יָדָהּ תֵּצְאוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים. אָמְנָם ״בְּשָׁלוֹם״, כְּשֶׁיִּהְיוּ בַּאֲגֻדָּה אַחַת וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם – ״תּוּבָלוּן״ אֶל הָאָרֶץ, ״הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת״, הֵמָּה רָאשֵׁי הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר גֹּבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם (יחזקאל א יח), ״יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה״, כִּי יִהְיוּ קוֹדְמִים לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּדִינָם, וְלֹא יִהְיוּ הַנְּעָרִים דּוֹחֲפִין אֶת הַזְּקֵנִים כְּמַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים. ״וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף״, הֵמָּה כָּל אַרְבַּע כִּתּוֹת הָרְמוּזִים בְּאַרְבַּע מִינִים אֵלּוּ הַבָּאִים מֵעֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ כָף לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה׳. וְכֵן בְּמָקוֹם אַחֵר (ויק״ר ל ד) דָּרְשׁוּ פָּסוּק זֶה ״אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר״ (תהלים צו יב), עַל אַרְבָּעָה מִינִים אֵלּוּ, וְרָמַז בְּמִלַּת אָז א׳ ז׳, שֶׁהַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ כָּל שִׁבְעָה וּבַגְּבוּלִין יוֹם אֶחָד.
And you shall rejoice before the Lord your God. There is no rejoicing before the Lord except when they are in one group, especially since the rejoicing is specifically on this festival because it is the time of gathering, which is naturally a time of increased joy. Therefore, He warned them that the rejoicing should be specifically before the Lord, not like the rejoicing of the empty ones whose every scheme is killing cattle and slaughtering sheep (Isaiah 22:13), who drink from wine bowls and increase division in Israel. With this kind of rejoicing they destroyed both Temples and went into exile at the head of exiles, as it is written For with joy you shall go out (Isaiah 55:12). As our Sages said (Kiddushin 81a), “The most dangerous time of the year is the festival,” because when they rejoiced not for the sake of Heaven, they brought about all manner of illness and affliction, like the incident of the etrog that was thrown at King Yannai (see Sukkah 48b). Concerning this kind of rejoicing, He said, “What is this that you have done? Is it not because of this that you shall go out at the head of exiles”? However, in peace — when they are united as one group with peace between them — you will be led forth. To the land, the mountains and hills — these are the leaders of high rank who have height and are respected (Ezekiel 1:18) — they will break forth before you in singing. For they will be first in all matters of holiness as is proper, and the youth will not push aside the elders as happened with the spies. And all the trees of the field will clap their hands — these are the four groups symbolized by these four species that come from the trees of the field. They will clap their hands to rejoice before the Lord. Similarly, in another place (Vayikra Rabbah 30:4), they interpreted the verse Then all the trees of the forest will sing for joy (Psalms 96:12) as referring to these four species, and it hinted at this in the word then [az] — Aleph [has a numerical value of] one, Zayin [has a numerical value of] seven — that the lulav is taken in the Temple all seven [days] and in the outlying areas for one day.
Ohr HaMeir, Vayikra, Vayikra
The passage presents two types of servants of God: those whose worship is confined to Torah and prayer, and those who elevate mundane matters—eating, drinking, commerce, and all human pursuits—by infusing them with consciousness of divine unity and channeling earthly actions toward connection with the supernal, thereby bringing heavenly illumination downward, which constitutes the primary pleasure God receives from the righteous and distinguishes Israel as the sole nation capable of perceiving divine oneness even within material reality.
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ופרש"י לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר וקרא וגו' יכול אף להפסקות היתה קריאה תלמוד לומר וידבר לדבור היתה קריאה ולא להפסקות ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין ויש לפרש על דרך הלצה כי יש שני סוגי אנשים בעניני העבודה של הבורא ברוך הוא סוג אחד שעבודתם לעבודת הקודש בתורה ותפלה ואפילו בעבודתם בחוץ בענייני גשמיותם ולצורכי גופם ודבור איש לרעהו מדיבורי רשות גם לשם מכניסין את החכמה והמדע ופנימיות מחשבתם דבוקה וקשורה לרוממות אלהותו יתברך וכל מגמתם והתאמצם רק להעלות משם התפשטות הארה עליונה לקדמותה ומרום שבתה וכל פרטי עובדותיו ותנועותיו הכל עבור השכינה ולצורך גבוה ומלאכת מחשבת כזה חשובה וספונה בעיניו יתברך כי זה עיקר התענוג שצפה לקבל מעם קרובו יתברך לשמוח בנשמות הצדיקים ומעשיהם הטובים אשר לבם ראה הרבה חכמה ודעת אפילו בענייני ארציות דורשים אחדותו ויחודו יתברך ע"ד שנתבאר לנו פ"ה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ירצה מי עוד בעולם ומלואה להיות להם תבונה ודעת להשיג אחדות אפילו בענייני ארציות כגון אכילה ושתיה ומו"מ ופרטי תענוגות בני אדם זולת עם קרובו ישראל בכולם מכניסין לשם חכמת אלהים לעשות הכל בהתקשרות להשיג עליון מהתחתון ממדריגות הגשמיות והנמוכים מכינים את לבם לדעת רבינם? רוממותו ית' וזהו מי כעמך ישראל גוי קדוש כזה אחד בארץ אפילו בבחי' ארציות מבינים ומשיגין משם אחדותו ויחודו לשלול זולתם לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם והכלל מי שעבודתו כ"א על דרך האמור מה טוב חלקו ומה נעים גורלו וישמח השם במעשיו כי זה המעולה שבמדריגות עבודת הקודש. וסוג ב' עובדים את הבורא ב"ה בסיגופים ותעניות המענים את נפשם בהפסקות זה דרכם כל ימיהם לעבוד עבודת הקודש עם תעניות והפסקות הנה בודאי גם מזה אל תנח ידך ומי יתן והיה לבבם זה להם להשלים את נפשם להאלהים עם בחי' עבודה כזה אם היא בלב שלם ונפש חפצה בתמים ואמת ואין מלאכתם בידם רמיה מפניות ורמאות כנהוג עלמא רובא דרובא אמנם לא דברה תורה במתים ההולכים בחושך ולא אור כ"א אפי' תמימי דרך המענים את נפשם ע"ת התורה והעבודה באמת עכ"ז יתרון אור מעלתם אנשים המשכילים ומביני מדע לעבוד אותו יתברך בבחי' הראשונה שזכרנו עם דבורי תורה ותפלה ומעשה המצות שמעוררים את לבם להכיר רבונם מצד פעולותיו אפילו ממדריגות הנמוכים לוקחים לעצמם רמיזא דחכמתא ומזה תועלתם גדולה להוציא דבור לפני אלהים בשלימות כאשר כבר קדם לנו הדבור במקומות רבים וגם נאה להם לבחי' עצמם להוציא דיבור בדו"ר ועוד להם שמעלים ומגביהים נ"ק אפילו ממדריגות התחתונים ומקשטין את השכינה בקשוטין דלא הוה וכמוזכר לנו בשם המגיד זללה"ה וליתרון תבונתם וחכמתם עומדת להם חבה יתירה נודעת להם מאביהם שבשמים לכל אמירות מתורה ותפלה ולכל צווים שמצוים אפילו אותו יתברך ע"ד מאמרם ז"ל קב"ה גוזר והצדיק מבטל ויגזול אומר ויקם מאשר יקרו בעיניו יתברך קדמה קריאה בלשון חבה כאב את בן ירצה לכל אמירות ולכל צווים והכל עבור גודל התענוג והשעשועים וגמר אומר בדברי רש"י יכול אף להפסקות היתה קריאה גם כן בלשון חבה תלמוד לומר וידבר לדבור היתה קריאה כלומר לדבורי תורה ותפלה באופן המבואר התם בודאי היתה קריאה בלשון חבה לכל פרטי אמירתם וצוויים ולא להפסקות לאותן סוגי אנשים שעיקר עבודתם הולכת כי אם בתעניות והפסקות אין זה רצויה וחשובה בעיניו יתברך כל כך לקבל מאתם תוספות תענוג כיון שרוב מעשיהם לעשות קישוטין לשכינה מדברים שהיה בלא הם גם בחינת קישוט ונעדר מהם החכמה והבינה לעבוד אותו יתברך עם כללות המדריגות כולם מראשית המחשבה עד סוף המעשה להשיג רוממות אלהותו מצד פעולותיו כי אם באמצעות התעניות והפסקות כמדובר ואם תאמר אם כן מה היו הפסקות משמשות כיון שאין זה מובחר העבודה לגרום לו יתברך הוספות תענוג לזה בא רש"י לפרש ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה כלומר משה הוא בחינת הדעת ושכל של אדם נקרא משה כנודע והתועלת המגיע מן ההפסקות אשר יש ריוח והתבוננות במושכלות לדעת ולהשכיל ממה יפרוש את עצמו וממה לא יפרוש וזהו בין פרשה לפרשה לשון הפרשה ובין ענין לענין מה יעשה ומה לא יעשה לזה עיקר התועלת מתעניות והפסקות אמנם אחר כך כשזוכה לבוא אל תכלית ההשגה ושכל האמיתי יפנה עצמו ממילא מהרהורים גשמיים כי אם מחשבתו טרודה תמיד ברוממות אלהות וטוב לו לעבוד את הבורא ברוך הוא בבחינת דיבורים של תורה ותפלה בדחילו ורחימו העומדים עתה במקום מזבח זו עבודה שבלב ואז טוב לו בזה ובבא אמן ס"ו:
Tzava'at HaRivash 1:1
The Baal Shem Tov taught that one should serve God with wholehearted simplicity, not forget the Ten Commandments received at Chorev, and study Mussar teachings daily—whether much or little—to develop proper character and conduct.
צוואת הריב"ש ע"ה. להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה ועיקר שלא לשכוח הדברים. ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט.
Rabbi Yisrael Baal Shem, peace be upon him, taught us to be wholehearted in our service of HaShem, blessed is He and to serve Him with simplicity. Of primary importance is not to forget the Commandments we received directly from HaShem at Chorev (Aseret HaDvarim-עשרת הדברים), and to study teachings of Mussar, that deal with developing good character traits and right conduct, on a daily basis, whether one studies a little or a lot.
Kedushat Levi, Deuteronomy, Nitzavim:2
Teaches that the commandment to be 'joyful in all good' includes finding joy even in hardship, as a form of divine service.
והותירך ה' אלהיך בכל מעשי ידיך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך (דברים ל, ט). לבאר הלשון והותירך, נראה דאיתא (אבות ג, יט) הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון, דקשה כיון דתיבת נידון קאי על עולם ועולם מכונה בלשון נקיבה ונידון הוא לשון זכר והוי ליה למימר נדונה. אמנם נבאר הלשון, כי תפלתינו בראש השנה ובימים נוראים שהשם יתברך ישפיע עלינו רב טובות וברכות. והנה בזוהר הקדוש מקפיד מאוד על דבר זה כידוע מאמר הזוהר בריש שתא אינון צווחין כו'. אמנם נראה בבקשות בני אדם יש שני בחינות. יש בחינה שמבקש מהבורא ברוך הוא שיתן לו כי הבורא ברוך הוא שש וגיל בהשפעתו לאנשי סגולתו ולבניו החביבים כאשר האב אוהב את בנו כשמשפיע ונותן לבנו יש לו חדוה וגילה מזה כן הבורא יתברך, ולהיפוך חס ושלום כשאינו יכול להשפיע מחמת העדרת המקבלים כביכול השם יתברך לא ניחא ליה בזה כמאמר חכמינו ז"ל (פסחים קיב.) יותר מה שהעגל רוצה לינוק פרה כו'. ובהיות הדבר כן אז בראש השנה ששופטים את ישראל לפניו המשפט הוא לאלהים כביכול כי השם יתברך מקבל תענוג מזה בהשפעתו לישראל וכאשר ישראל ראוים ויכולים לקבל יש לו להבורא יתברך חדוה. וזהו שכתב בזוהר ראיתי את ה' צבאות יושב על כסא כבוד וכל צבא השמים עומדים עליו עליו דייקא עיין שם, כי המשפט נוגע כביכול בעצמו, כי מגיע להשם יתברך תענוג בהשפעתו לנו ומשום הכי המשפט נוגע כביכול להשם יתברך עצמו: וזהו והותירך ה' אלהיך לטובה, דהיינו כשישפיע לך טובה וברכה יותיר אותך ואת מעשיך, כי לא יביט בך כלל לראות במעשיך ובזכיותך, רק ישפיע לך מחמת רצונו הטוב וזה לשון והותירך. ועל זה מסיים קרא ומפרש מחמת איזה דבר יעשה לך השם יתברך כן, על זה קאמר כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך, דהיינו כדי שיקבל חדוה וגילה מחמת קבלתינו מאתו הטובה אמן:
30,9. “and then the Lord your G’d will make you over-abundant in all the work of your hands, the fruit of your womb and the fruit of your domesticated animals for good; for the Lord will again rejoice over your success as He has done for your forefathers.” In order to truly understand the unusual expression והותירך, “He will make you overabundant,” it will help to look at Avot 3,15: הכל צפוי והרשות נתנה ובטוב העולם נידון, “everything is foreseen yet freedom [of choice] is given and the world is judged according to the good;” one of the difficulties in that Mishnah is that the word נידון “is judged,” which refers to the word עולם, is in the masculine mode, although the word עולם which it defines is a feminine noun, so that we would have expected the author of the Mishnah to have said נידונה, in the feminine mode. However, we can explain this masculine mode of the word נידון seeing that in our prayers on New Year’s day and Yom Kippur, the days on which G’d sits in judgment when He hopefully decides to provide us with an abundance of blessings and good things in the year just beginning. Our author quotes Tikkuney Hazohar 68 according to which on New Year’s Day all of mankind implores G’d for His largesse to be generous in the year just commencing. There are, however, two classes of human beings who ask for this, i.e. those who truly deserve it on the basis of past performance, and those who in the past did not deserve it, but on the basis of their promise to improve their ways in the year commencing, expect to receive this largesse of G’d “on credit,” as it were. When the souls of the Jewish people “line up” to be judged on New Year’s Day, G’d derives a great deal of satisfaction from the ones immediately inscribed for a good year. G’d’s pleasure is described in a proverb cited in Pessachim 112 which says that the mother cow is more anxious to provide its new born calf with milk than the calf is to suckle it. The Zohar II 32 describes the following scenario, (Kings I 22,19) where Michayoh, the only true prophet in the Northern Kingdom advises King Achav against trying to recapture Ramat Gilad, as it would cost the king’s life. We read there: ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד מימינו ומשמאלו, “I have seen a vision of G’d sitting on His throne whereas all the heavenly hosts stood above Him.” [not around him. Ed.] The unusual phrase of the angels being above G’d, prompt the Zohar to understand this verse as the angels being about to “judge” G’d. This also makes more plausible something that we have read in a book reportedly given to Adam by the angel רזיא'ל in which G’d is referred to as מלך עלוב, “a king in a miserable, wretched frame of mind.” [more about this angel in מלאכי עליון by Rabbi Reuven Margolies. Ed.] The verse commencing with the word: והותירך, etc.; therefore describes a rehabilitation of the Jewish people after a period of relative estrangement between His favorite people and Himself.
Sefat Emet, Genesis, Vayetzei 1:3
Interprets Jacob's journey as one of inner joy; true service of God arises from a place of simcha, which transforms challenges into opportunities for growth.
ויצא יעקב מבאר שבע כו'. בודאי הי' יציאה זו הכנה ועצה על הגלות שנוכל לתקן עצמינו גם בחו"ל. ויעקב אע"ה הכניס עצמו ברצון במקום שנסתר ונעלם כבוד ה' להמשיך גם שמה כבוד שמו. ובאר שבע הוא בחי' שבת והיא הנקודה הנותנת חיים לכל הדברים שנכללים בשבע מדות. ומ"מ אף שיצא משם. הפי' ג"כ שהי' מקודם דבוק בפנימיות החיות שהוא באר שבע דהיינו שלא הי' דבוק בגשמיות ומדות רק בחיות השי"ת בלבד. ובמדרש אז תלך לבטח ויצא יעקב כו'. כי פי' אז כמו אז ישיר שפי' ז"ל הדביקות בבחי' הח' שלמעלה מהטבע שנכלל בז' מדות וא"ז גי' ח' והיינו שיעקב אבינו ע"ה הי' בטל אליו ית' בכל הבחי' ולכך הי' בכחו להכניס עצמו במקומות המסוכנים. וזהו ויצא מבאר שבע דייקא. שעי"ז הי' יכול לצאת ומבחי' באר שבע הי' היציאה [וע' בזוה"ק ב' הפי' ע"ש] וכן יש לכל אחד ללמוד עצה היעוצה במדרש הנ"ל קודם עשיות כל דבר גשמי למסור נפשו לה' אחד להתדבק בפנימיות החיות מהשי"ת בלבד. ועי"ז יוכל להתקדש אף במעשה גשמיי. וכן בכל שבת קודש למשוך חיות לכל ימי השבוע ע"י התקשרות בכל לב בש"ק שיש התגלות לכל איש ישראל. ובאר שבע בחי' שבת כנ"ל. וילך חרנה בחי' ימי המעשה ועבודה. וז"ש רש"י ז"ל כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. היינו בחי' צדיק ושבת שהוא הנקודה הפנימיות שיש בכל דבר. ושזוכר האדם זאת יוכל להמשיך כל המעשה אל הפנימיות כנ"ל. וכשחסר נקודה הנ"ל פנה הודה זיוה כו'. וי"ל עפ"י הנ"ל מ"ש רש"י ז"ל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם הפירוש להיפוך ג"כ שקודם שיצא התדבק עצמו ביתר עוז באופן שיהי' נדבק בו ונחקק ונתרשם שלא ישכח הנקודה הנ"ל גם בחרן. [ולכך נכתב ויצא שגם זה הי' הארה יתירה כנ"ל כנודע שכל דבר שבקדושה מניח רושם] ועושה רושם לטובה כנ"ל: אכן יש ה' כו' ואנכי לא ידעתי ברש"י אם ידעתי לא ישנתי כו'. ללמוד מאבינו יעקב ע"ה אחרי חלום זה שהי' להחיות נפשו שהלך יחידי במקום סכנה. והובטח בשמירה. וכתיב וישא רגליו כו' עכ"ז התעצב על שישן והוטב יותר בעיניו להתקשר ולהתדבק בו ית' כמ"ש [בזוה"ק] לא ידעתי מלשון דביקות שלא הרגיש בעצמו. ונתוסף לו עוד יראה ע"י החלום. וזה הכלל שכל הארה צריכה להביא יראה לאדם וזה התכלית שלה ובל"ז אינו כלום [וכ"כ בשם הבעש"ט ע"ש בכש"ט]:
“Yaakov left Be’er Sheva,” indicating a preparation for future exile, enabling his descendants to prepare properly for leaving the Holy Land. Yaakov’s journey to places where Hashem’s presence is hidden aimed to bring the glory of Hashem even to distant, hidden places. Be’er Sheva represents the life force from the seven attributes, and although Yaakov left this place of deep connection to Hashem, he carried that connection with him. The Midrash quotes, “Then you shall travel securely,” relating to Yaakov’s travels. The word אז (then) connects to the 8th level, above nature's seven attributes, symbolizing Yaakov's complete nullification to Hashem. This allowed him to venture into hidden places and illuminate them. The pasuk emphasizes Be’er Sheva, as the strength Yaakov gained there enabled him to face the darkness of the outside world. Each person can learn from this by connecting deeply to Hashem before engaging in physical actions, allowing them to sanctify even mundane activities. On Shabbos, one can draw life force for the entire week by fully connecting to its holiness. Be’er Sheva symbolizes Shabbos, while Charan represents the weekdays and toil. Rashi’s comment that a tzadik’s presence brings beauty and glory to a city refers to the inner connection to Hashem in everything. When a person maintains this connection, their actions align with this source. Conversely, when this connection is missing, the beauty and glory depart. Before leaving Be’er Sheva, Yaakov strengthened his connection to ensure it remained with him even in Charan. This is why the pasuk states, “And Yaakov left,” highlighting that his departure left a positive, lasting impact. After Yaakov’s dream, he said, "I had no idea that this was a holy place." Rashi explains that Yaakov meant that had he known the holiness of the place, he would not have slept there, despite the signs from Shamayim indicating that he should. We learn from Yaakov Avinu that even after such a soul-reviving dream, during a dangerous journey where he was promised protection, he was still upset about having slept there. Yaakov would have preferred to attach himself and connect to Hashem. As the Zohar explains, when Yaakov said, "I did not know," it hinted at a deeper connection to Hashem that he was previously unaware of. Through the dream, Yaakov gained an added element of fear of Hashem. The general rule is that all enlightenment must bring a person to a greater fear of Hashem; without this, it is worthless. This teaching is also brought down in the name of the Ba’al Shem Tov.
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 26:1
Explains that serving God with joy is essential, and sadness stems from spiritual distance; true simcha comes from recognizing God's presence and one's ability to connect through mitzvot.
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. Furthermore, Scripture states it explicitly: “Because you did not serve the L–rd your G–d with joyfulness…”—and everyone is familiar with the commentary of the Arizal on this verse.
Likutei Moharan 10:1
When harsh judgments threaten Israel, they are sweetened through dancing and clapping of hands.
א כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, דִּינִים עַל יִשְׂרָאֵל, עַל־יְדֵי רִקּוּדִים וְהַמְחָאַת כַּף אֶל כַּף נַעֲשֶׂה הַמְתָּקַת הַדִּינִין:
When, God forbid, there are Divine judgments/decrees affecting the Jewish people, through dancing and hand-clapping these Divine judgments/decrees can be mitigated.
Avodat Yisrael, Anthology, Psalms
A teaching attributed to the Chassid Moharya of Karlin explains that when one wishes to construct a building, one must begin from the foundation below—otherwise the structure will collapse and the lower part will remain—and compares this to David's statement "I am poor" (dal), meaning that because David recognized himself as lowly and destitute, he could elevate the entire structure of the house; therefore a person must make himself like a pauper before the King, so that all his prayers become wrapped in the prayer of this poor person.
שמעתי בשם החסיד מוהר"א מקארלין. כי כאשר ירצה להרים הבנין צריך להרים מהיסוד דלמטה דאי יתחיל מלמעלה הרי יהרס הבנין וישאר התחתון למטה. ולז"א דוד אני יכול להרים כל הבנין של הבית מפני שאני דליתני דלית מסכנא כהאי דל ואני למטה מאוד. מרים כל הבנין ולכן צריך אדם לעשות עצמו כדל לפלטרא דמלכא וכל הצלותי' מתעטפין בצלותא דהאי מסכנא.
Tanya, Part I; Likkutei Amarim.31:2
Discusses how joy is a sign of divine service performed with vitality and that depression is a result of the 'other side'; emphasizes joy in prayer and mitzvot.
וְאַף שֶׁעַצְבוּת הִיא מִצַּד קְלִיפַּת נוֹגַהּ, וְלֹא מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה, כִּי בְּצַד הַקְּדוּשָּׁה כְּתִיב: ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״, וְ״אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״ ״וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וְכוּ׳״, אֶלָּא, שֶׁאִם הָעַצְבוּת הִיא מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא, הִיא מִבְּחִינַת טוֹב שֶׁבְּנוֹגַהּ. [וְלָכֵן כָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ דַּאֲגַת הָעֲוֹנוֹת אֵינָהּ רְאוּיָה כִּי אִם בִּשְׁעַת הַוִּידּוּי, וְלֹא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁמִּצַּד הַקְּדוּשָּׁה דַּוְוקָא] וְזֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּל יָמָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הִיא שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵאתָהּ מֵהַגּוּף הַמְתוֹעָב, ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ״, בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה.
For although sadness stems from the realm of kelipat nogah and not from that of holiness, since in regard to holiness it is written, “Strength and gladness are in His place,” and “the Divine Presence (Shechinah) abides only in joy…as is the case also in the study of halachah,” and so on, except that if the sadness comes from reflections about celestial [i.e., spiritual] things, it is derived from the realm of goodness that is in nogah [hence the Arizal wrote that even worry about sins is only fitting during confession but not during prayer and Torah study, which should be conducted with joy derived from the side of holiness, exclusively]— And this shall be his service all his life in great joy, the joy of the soul in her release from the despised body and “returning to her Father’s house as in her youth,” when engaged in Torah and prayer. Indeed, the Rabbis, of blessed memory, have said that one should be in a state of repentance throughout one’s life.