The Mitzvah of Separating Challah

וְהָיָ֕ה בַּאֲכׇלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַיהֹוָֽה׃ רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ׃ מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַיהֹוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם׃ {ס}

and you eat of the bread of the land, you shall set some aside as a gift to GOD: as the first yield of your baking, you shall set aside a loaf as a gift; you shall set it aside as a gift like the gift from the threshing floor. You shall make a gift to GOD from the first yield of your baking, throughout the ages.

חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִים בַּחַלָּה, הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא הָעֹמֶר הַבָּא: הָאוֹכֵל מֵהֶם כַּזַּיִת מַצָּה בְּפֶסַח, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. כַּזַּיִת חָמֵץ, חַיָּב בְּהִכָּרֵת. נִתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶם בְּכָל הַמִּינִים, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח. הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת וּמִן הַתְּבוּאָה, אָסוּר בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶן. וְחַיָּבִין בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת: אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, וְהַהֶפְקֵר, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה:

Five species [of grains] are subject to [the law of] hallah: wheat, barley, spelt, oats and rye. These are subject to hallah, and [dough made from different types of these grains] are accounted together one with another [as one quantity]. And their “new” [harvest] is prohibited prior to Pesah, and [they are subject] to [the prohibition of] reaping prior to the Omer. If they took root prior to the Omer, the omer permits them. If not, they are prohibited until the next Omer has come. If one has eaten of [these five] on Pesah an olive-size piece of matzah, he has fulfilled his obligation. [If he ate on Pesah] an olive-size of piece of hametz [made of these grains], he is liable for karet. If one of these [grains, having become leavened,] became mixed with any other species, one must remove it on Pesah. If one has vowed [to abstain] from [consuming] bread and tevuah (produce), he is prohibited from consuming these [five species] the words of Rabbi Meir. The sages say: if one has vowed [to abstain] from [consuming] dagan, is prohibited only from [consuming] these [species] only. They are subject to hallah and tithes. The following are subject to hallah, but exempt from tithes: gleanings, from the forgotten sheaf, from peah or from ownerless produce and the first tithe from which terumah has been removed, second tithe and consecrated [produce] which has been redeemed, and that which remains over from the omer, and grain which has not grown one-third [ripe]. Rabbi Eliezer says: grain which has not grown one-third [ripe] is exempt [also] from hallah.

חַלָּה, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״רֵאשִׁית״, וְאִיכָּא לְמֵימַר: נֵילַף ״רֵאשִׁית״ ״רֵאשִׁית״ מֵרֵאשִׁית הַגֵּז – מָה לְהַלָּן דְּשׁוּתָּפוּת לָא, אַף כָּאן דְּשׁוּתָּפוּת לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״עֲרִיסוֹתֵיכֶם״. אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתִיב ״עֲרִיסוֹתֵיכֶם״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא נֵילַף ״רֵאשִׁית״ ״רֵאשִׁית״ מֵרֵאשִׁית הַגֵּז? אַדְּרַבָּה, נֵילַף מִתְּרוּמָה! הָכִי נָמֵי, אֶלָּא ״עֲרִיסוֹתֵיכֶם״ לְמָה לִי? כְּדֵי עֲרִיסוֹתֵיכֶם.

Similarly, with regard to ḥalla, the portion of dough that one is required to separate and give to a priest, Rabbi Ilai concedes that joint owners are obligated in this mitzva, even though one could claim otherwise, as it is written: “Of the first of your dough you shall set apart a cake for a gift” (Numbers 15:20), and it is possible to say that one should derive a verbal analogy between the term “the first” in this context and the term “the first” from the first sheared wool: Just as there, with regard to the first sheared wool, if the sheep are owned in partnership the owners are not obligated, so too here, with regard to ḥalla, if the dough is owned in partnership they are not obligated. Nevertheless, the Merciful One writes: “Your dough,” using a plural pronoun, indicating that even joint owners of dough are obligated to separate ḥalla. The Gemara challenges: But according to this claim, the reason joint owners of dough are obligated to separate ḥalla is that it is written “your dough,” using a plural pronoun. It can be inferred from here that were that not the case I would say that they are exempt, as derived by a verbal analogy between the term “the first” mentioned with regard to ḥalla and the term “the first” from the first sheared wool. On the contrary, one should derive a verbal analogy between the term “the first” with regard to ḥalla and the term “the first” from teruma: Just as the obligation to separate teruma applies to produce owned in partnership, so too, the obligation to separate ḥalla applies to dough owned in partnership. It is preferable to compare ḥalla to teruma, because their halakhic status is similar in that they are both prohibited to non-priests. If so, the inference from the term “your dough” is unnecessary. The Gemara explains: It is indeed so; the obligation of produce owned in partnership in the case of ḥalla is derived from the case of teruma. But if so, why do I need the term “your dough”? This teaches that the quantity of dough to which the obligation of ḥalla applies is equivalent to the quantity of your dough, i.e., the quantity of dough kneaded daily by the Jewish people when they were in the Sinai Desert, when the mitzva was given. This is one omer for each person (see Exodus 16:16), which is a tenth of an ephah (see Exodus 16:36).

חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִים בַּחַלָּה, הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר.

Five species [of grains] are subject to [the law of] hallah: wheat, barley, spelt, oats and rye. These are subject to hallah, and [dough made from different types of these grains] are accounted together one with another [as one quantity]. And their “new” [harvest] is prohibited prior to Pesah, and [they are subject] to [the prohibition of] reaping prior to the Omer.

עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר:

This mishna concludes the aggadic treatment of the topic of kindling the Shabbat lights. For three transgressions women are punished and die during childbirth: For the fact that they are not careful in observing the laws of a menstruating woman, and in separating ḥalla from the dough, and in lighting the Shabbat lamp.

וידבר ה' אל משה [וגו'] בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה ר' ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה. שבכל ביאות שבתורה אומר והיה כי תבואו אל הארץ והיה כי יביאך, וכאן הוא אומר בבואכם. ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה. אשר אני מביא אתכם שמה מכאן אתה אומר פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה (ובמעשר). יצאו מכאן לשם, ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר. ר' יהודה אומר (אפילו) פירות חו"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ. [ ור' עקיבא מחייב שנאמר שמה]. [מלחם הארץ] למה נאמר לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם, שומע אני אף שאר פירות במשמע. הרי אתה דן, נאמר כאן לחם (עוני) ונאמר להלן לחם. מה לחם האמור להלן חמשת המינים אף לחם האמור כאן חמשת המינים. ואלו הן חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון (יצאו אורז ודוחן והפרגים והשומשומים שאין באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון). הרימו תרומה לה' בתרומה גדולה הכתוב מדבר. או אינו אלא, בתרומת חלה. כשהוא אומר חלה תרימו תרומה הרי חלה אמורה, הא מה אני מקיים תרימו תרומת ה', בתרומה גדולה הכתוב מדבר, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך חובה. אתה או מר חובה זו אינו אלא רשות, תלמוד לומר תרימו תרומה לה'. [תתנו את כל תרומת ה' חובה ולא רשות]. כתרומת גרן כן תרימו אותה מה תרומת גרן אחת [לאלף] אף חלה אחת [לאלף] מה תרומת גרן מדמעת ועולה באחד ומאה (אף זו אם נפלה לתוך מאה מדמעת) וחייבים בחומש, אף תרומת חלה כיוצא בה, דברי ר' יאשיה. [אמר לו] ר' יונתן (אומר) אתה מקישה לתרומת גרן סתומה, אני אקישה לתרומת מעשר המפורשת. (אומר לו) ותנטל אחת מעשרה. (אמר לו תנטל) אמר לו הרי הוא אומר כתרומת גרן כן תרימו אותה, לתרומת גרן הקשתה ולא הקשתה לתרומת מעשר. ראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני במשמע. ת"ל חלה. תרימו תרומה את שמורם קדש והשאר חולין, ולא שזה וזה קדש. אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה:

(Bamidbar 15:15-17) "And the L-rd spoke to Moses, saying: … upon your coming to the land whither I bring you there": R. Yishmael says: Scripture varied (linguistically) this "coming" from all the other "comings" in the Torah. For in all the other instances it is written "And it shall be, when you come to the land"; "And it shall be when the L-rd shall bring you" (all such expressions connoting permanent settlement), whereas here it is written "upon your coming" (connoting the moment of arrival), to teach that the mitzvah of challah (the Cohein's share of the dough) devolved upon them immediately upon their entering the land "whither I bring you there": From here you derive that produce grown outside the land which enters the land is subject to challah. It is from here (Eretz Yisrael) to there that R. Eliezer ruled it subject to challah, and R. Akiva exempts it. R. Yehudah says: Produce grown outside the land which entered the land — R. Eliezer exempts it, it being written (Ibid. 19) "and it shall be, when you eat of the bread of the land," and R. Akiva rules it subject to challah, it being written "there" (i.e., in Eretz Yisrael). What is the intent of "when you eat of the bread of the land"? From (Ibid 20) "the first of your dough," I would understand even other produce (as being subject to challah). You, therefore, reason: It is written here "bread" and elsewhere (Devarim 16:3) "bread." Just as "bread" there is of the five species: wheat, barley, rye, oats, and spelt, so, "bread" here. (Bamidbar, Ibid. 19) "that you shall separate an offering (terumah)": This speaks of the "great terumah" (taken from one's produce [viz. Devarim 18:4]) — But perhaps it speaks of the challah offering! — (This cannot be, for) (Bamidbar, Ibid. 20) "challah, you shall offer up an offering" already speaks of challah. How, then, is "you shall offer up an offering to the L-rd to be understood? As referring to the "great terumah," (which is taken before the challah is separated). (Devarim 18:4) "The first of your corn, your wine, and your oil … shall you give to him" (the Cohein). This is mandatory. You say that it is mandatory, but perhaps it is optional (i.e., if you separate it, you must give it to him, but you need not separate it.) It is, therefore, written "You shall separate terumah" — It is mandatory and not optional. I might think that flours, too, are subject to challah; it is, therefore, written "the first of your dough" — when it has become dough. [From here they ruled: One may eat a chance meal of started dough of wheat before it has been rolled out, or of barley before it had been well kneaded, (after which it becomes subject to challah). If one ate of it — of wheat flour, after it had been rolled out, or of barley flour after it had been well kneaded, (without taking challah) — he is liable to the death penalty. Once she had added the water, she must remove her challah, so long as there not remain there (in the kneading-trough) five quarter-kavs or more of flour that had not been mixed with water, (for if there did, they are subject to challah.)] For challah is not taken from (unprocessed) flour. If one had not taken challah from the dough, I might think he may not take it from the bread; it is, therefore, written (Bamidbar, Ibid. 19) "And it shall be when you eat of the bread of the land, you shall separate, etc." R. Akiva says: All (vis-à-vis the separation of challah) is contingent upon its forming a crust in the oven. (Ibid. 24) "As terumah of the threshing floor, so shall you offer it" (the challah). Just as with terumah, (the designated separation is) one (part) to a thousand, so, challah. And just as terumah of the threshing floor is "raised" (if it became intermixed) with one hundred and one times (its amount of non-terumah — which may then be eaten by non-Cohanim); and it creates a forbidden admixture for non-Cohanim if it fell into (only) a hundred of non-terumah; and it creates liability to the death penalty and to the one-fifth (chomesh) restitution penalty (viz. Vayikra 5:16) — so, with challah. These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan "whispered" to him: You liken it to terumah of the threshing floor, (the percentage of) which is unspecified (in the Torah)? I will liken it to terumath ma'aser (Bamidbar 18:26), (the percentage of) which is explicit (in the Torah) — and one-tenth should be taken (as challah). He responded: It is written "As the terumah of the threshing floor, so shall you offer it." It is likened to terumah of the threshing floor, and not to terumath ma'aser.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁחַיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם בַּמְּזוֹנוֹת וְרֹב הָעוֹלָם יִחְיוּ בַּלֶּחֶם, רָצָה הַמָּקוֹם לְזַכּוֹתֵנוּ בְּמִצְוָה תְּמִידִית בְּלַחְמֵנוּ, כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ בְּרָכָה בּוֹ עַל יְדֵי הַמִּצְוָה וּנְקַבֵּל בָּהּ זְכוּת בְּנַפְשֵׁנוּ, וְנִמְצֵאת הָעִסָּה מָזוֹן לַגּוּף וּמָזוֹן לַנֶּפֶשׁ, וְגַם לְמַעַן יִחְיוּ בּוֹ מְשָׁרְתֵי הַשֵּׁם, הָעוֹסְקִים תָּמִיד בַּעֲבוֹדָתוֹ וְהֵם הַכֹּהֲנִים מִבְּלִי יְגִיעָה כְּלָל, שֶׁאִלּוּ בִּתְרוּמַת הַגֹּרֶן יֵשׁ לָהֶם עָמָל לְהַעֲבִיר הַתְּבוּאָה בַּכְּבָרָה וְלִטְחֹן אוֹתָהּ, אֲבָל כָּאן יָבוֹא חֻקָּם לָהֶם מִבְּלִי צַעַר שֶׁל כְּלוּם.

It is from the roots of the commandment [that it is that] since the sustenance of a person is through food and most of the world will be sustained with bread, the Omnipresent desired to give us merit with a constant commandment in our bread, so that blessing should rest upon it through the commandment; and through it, we will receive merit for our souls. And [hence] it turns out that the dough is food for our body and food for our soul. Additionally, [it is] in order that the servants of God, those that are constantly involved in His service — and these are the priests — should be sustained without any toil at all. Whereas with the tithe of the threshing floor there is labor for them, to pass the grain through the sieve and to grind it; here, their ration will come to them without any pain whatsoever.

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה מִן הָעִסָּה לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו כ) "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה". וְרֵאשִׁית זוֹ אֵין לָהּ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ הִפְרִישׁ כִּשְׂעוֹרָה פָּטַר אֶת הָעִסָּה. וְהָעוֹשֶׂה כָּל עִסָּתוֹ חַלָּה לֹא עָשָׂה כְּלוּם עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָתוֹ: וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁמַּפְרִישִׁין אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִן הָעִסָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "תִּתֶּן לּוֹ "תֵּן לוֹ דָּבָר הָרָאוּי לִתְּנוֹ מַתָּנָה. וְהַנַּחְתּוֹם הָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק מַפְרִישׁ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים. לְפִי שֶׁעִסָּתוֹ מְרֻבָּה יֵשׁ בְּשִׁעוּר זֶה כְּדֵי מַתָּנָה:

It is a positive commandment to separate a portion that is raised up from the dough [and given] to a priest, as [Numbers 15:20] states: "Raise up the first of your dough, the challah, as an offering...." According to Scriptural Law, this first portion does not have a minimum measure. Instead, even if one set aside a portion the size of a barley corn, he has absolved the entire dough. When a person designates his entire dough as challah, his deeds are of no consequence unless he leaves a portion of it [for himself]. According to Rabbinic Law, one should separate one twenty-fourth of the dough, so that there will be a [significant] present for the priest. [This is derived from Deuteronomy 14:4 which] states: "Give him," i.e., give him something that is fit to be called a gift. A baker who makes a dough to be sold in the market place should separate one forty-eighth. [The rationale is that] since his dough is larger, this measure contains [enough] to be a [significant] present.

הלכות חלה כתיב (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה מלמד שחייב כל אדם להפריש חלה מעיסתו וליתנה לכהן ואין לה שיעור מן התורה אפילו כל שהוא רק שלא יעשה כל העיסה חלה אלא ישייר ממנה מעט וחכמים נתנו בה שיעור כאשר יתבאר ואין חיוב זה אלא בארץ דכתיב באכלכם מלחם הארץ ומדרבנן נוהג אפילו בח"ל ובזמן שהיה טהרה בארץ לא היו מפרישין אלא חלה אחת ונאכלת לכהן ובמקומות הקרובות לה ב' חלות א' לאור וא' לכהן ועתה שאין טהרה בא"י א"א לכהן לאכול שם החלה אלא נשרפת וכתב בה"ג שא"צ להפריש אחרת לכהן וכ"כ הרמב"ם אבל בשאר המקומות כתב שצריך להפריש שתים כבראשונה וי"א כיון שאין חלה נאכלת בא"י גם בשאר המקומות אין צריך להפריש אלא אחת ולשורפה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שצריך להפריש שתים בכל המקומות בין בארץ בין בח"ל בד"א כשאין שם כהן טהור אבל אם יש כהן קטן שלא ראה קרי או גדול שטבל לקרויו א"צ להפריש אלא א' ואין לה שיעור אפילו כל שהוא והקטן או הגדול שטבל לקרויו אוכלה ואם אין כהן קטן או כהן גדול שטבל מפריש ב' אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור ומותר אפילו לזבין ולזבות ונדות ויולדות ואינה אסורה אלא לזרים ומדברי הרמב"ם יראה דדוקא בח"ל שעיקר חיוב מדרבנן שרי לכהן קטן או גדול שטבל לאוכלה אבל בא"י אין להם לאכול שתרומת א"י אסורה אפילו לטמא מגע אפי אינה דאורייתא וכ"ש דאיכא מ"ד שהיא דאורייתא אפי' האידנא שקדושה שנייה לא בטלה ובימי עזרא נתחייבו בחלה אף על פי שלא עלו כולם:

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה שהזכיר לשון מלחם הארץ הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו אותה במצוה והיא מצות חלה ועל כן הזכיר בו את השם, ואמר מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ומצוה מן התורה להפריש החלה מן העיסה, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. והמפריש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, בין בארץ בין בחוצה לארץ. ועקר מצות חלה מן התורה אינו אלא בארץ, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבאכם, בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם ולפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בא"י אינו אלא מדברי סופרים. ומה שאנו מפרישין חלה בחוצה לארץ עכשיו מדברי סופרים הוא כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין לחלה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה, אבל מדברי סופרים שמפרישין אחד מכ"ד מהעיסה כדי שיהא בה מתנה לכהן, שנאמר (דברים יח) תתן לו, תן לו דבר הראוי ליתן במתנה. וחלה בזמן הזה הואיל ועקר החיוב מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה מגופו, כגון בעלי קרין וזבין וזבות ונדות ויולדות ומצורעים אבל שאר הטמאים במגע הטומאות ואפילו טמא מת מותרין באכילה, לפיכך נותנין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי עדיין או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ואין צריך להפריש שניהם לאש.

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, “As the first of your kneading you shall set aside a loaf, a portion for the Lord.” The commandment of setting aside this loaf was not applicable in the desert (seeing the bread had not grown on our soil) but this commandment became applicable as soon as the Israelites set foot on the West Bank of the Jordan and ate from its produce. (Sifri 110). The reason the Torah had to use the words מלחם הארץ, “from the bread of the land,” is that it had to be contrasted with the “bread” the Israelites had been eating before entering the Holy Land, i.e. heavenly “bread.” The Biblical injunction described here is applicable in the full sense of the word only for people resident in ארץ ישראל, this is why the Torah writes בבואכם, “when you come (plural)” i.e. when all of you come. When only part of the Jewish nation resides in the Holy Land the commandment applies only as a Rabbinic decree. The commandment consists of setting aside this loaf from the dough before it has been baked, this is why the Torah uses the word ראשית, “the first of your kneading.” The person setting this part of the dough aside, generally a woman, recites a benediction mentioning that we have been commanded to perform this commandment. Even in the diaspora the dough is set aside although the benediction is not recited there. The reason this ritual is being observed also in the diaspora is so as not to cause the entire commandment being forgotten during the many years of our exile. There is no specific quantity for the size of either the dough from which the loaf has to be set aside or for the minimum size of that loaf. However, the Rabbis have made certain rules about this. They consider the minimum acceptable size of that loaf as being 1/60th of the dough whereas a generous person is expected to set aside 1/40th of the size of that dough. The minimum quantity of dough qualifying for this commandment to become mandatory is an amount equivalent to 423 eggs in volume. Anything less would not qualify under the heading of “a gift for the Lord,” i.e. the priest, His representative on earth. Anything less than the amount mentioned would be an insult rather than a symbol of gratitude, a gift (compare Maimonides Hilchot Bikkurim chapter 5). Nowadays, seeing the whole commandment in the diaspora is of rabbinic origin, eating this is forbidden only to such priests as are ritually unclean through a discharge from their bodies. Other lesser degrees of ritual impurity, even such impurity as contact with the dead do not disqualify the priest from eating such חלה. The wording of Maimonides concerning who may eat it nowadays is subject to argument, Raavad certainly has a different version regarding parts of it. At any rate, seeing that these types of ritual impurity once contracted cannot easily be removed, and furthermore the חלה if containing water or certain other liquids is almost certainly unclean to start with, only a priest under the age of nine, before he is subject to seminal discharge may be permitted to actually eat it under strictly supervised conditions. There is therefore no absolute need to burn the חלה taken in the diaspora.

הגה וי"א כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת ולשרפה (טור בשם י"א ושאר פוסקים) וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו שאין מפרישין רק חלה אחת בלא שיעור ושורפין אותה כמו שהיו עושין כשמפרישין שתי חלות שחלת האור לא היה לה שיעור ומ"מ נוהגין ליטול כזית (מהרי"ל) . והאוכל חלה אפילו בחוצה לארץ מברך תחלה על המין שרוצה לאכול ואח"כ מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה (כל בו והוא מל' הרמב"ם סוף הלכות תרומה) וי"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפני עצמה דישראל אסור ליהנות ממנה (מהרי"ק וכן הוא בתוספות פ' כל שעה) ונוהגין להשליכה לתנור קודם שאופין הפת:

There is no need to separate [other than] only one challah and to burn it (Tur in the name of "there are those who say" and other decisors). And there are those who say that when they burn challah, they make an inference because of it that an Israelite [i.e. non-priest] is forbidden to derive benefit from it (Maharik, and so also in Tosafot "Kol Sha-ah"), and they practice to throw it into the oven before they bake the bread.

הפרש חלה שיש בין חלת ארץ ישראל לחלת חוצה לארץ. ובו ה' סעיפים: מצוה עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם תרימו תרומה וראשית זה אין לו שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה והעושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום עד שישייר מקצת ומדברי סופרים מפרישין אחד מכ"ד מן העיסה והנחתום העושה למכור בשוק מפריש א' ממ"ח ואם נטמאה העיסה בשוגג או באונס אף בעל הבית מפריש אחד ממ"ח: מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל:

Separation of challah: whether challah of the land of Israel or challah of the diaspora. Contianing 5 sections: It is a positive commandment to separate a contribution from the dough and to give it to priest, as it is said: "the first of your dough you shall contribute [as] a contribution" (Num. 15:20) - and "first" - this does not have a [specific] amount from the Torah - even if one separated [an amount] like a grain of barley has exempted the dough. And one who make all of one's dough challah has done nothing until one leaves over some. And from the words of the Sages, we separate 1/24 of the dough, and a baker who makes [it] to sell in the market separates 1/48. And if the dough becomes ritually impure by accident or compulsion [i.e. forces out of one's control], even the householder separates 1/48. We separate challah in the Diaspora according to the words of the Sages in order that the teaching of challah will not be forgotten from Israel.

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וכו' אני ה' אלהיכם (במדבר טו, מא). כפל. הכלל, כי אדם צריך תמיד להעלות על מחשבתו שכל דבוריו ומחשבותיו ותנועותיו עושים רושם למעלה ולכך צריך האדם לשמור כל מחשבותיו ותנועותיו ודיבוריו ביראת ה' כיון שכל תנועותיו עושים רושם למעלה וזה הוא כלל גדול בעבדות הבורא שצריך האדם להעלות על מחשבתו שכל תנועותיו עושים רושם למעלה, כי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם ומשגיח תמיד בהשגחה פרטיות על כל דרכי בני אדם, וזה העיקר עבדות האדם שאדם יעלה על מחשבתו שהשם יתברך משגיח עליו על דרכיו. וזהו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ותעלה על מחשבתך אני ה' אלהיכם, אני משגיח תמיד על כל דרכיך:

Numbers 15,41. “I am the Lord your G’d who has taken ‎you out of Egypt in order to be your G’d; I am the Lord your ‎G’d.” Why did the Torah have to repeat the words:‎אני ה' ‏אלוקיכם‎? We have a rule that whatever man does or even only ‎thinks, finds an echo in the celestial spheres and that therefore ‎we must at all times remember this before we think certain ‎thoughts or perform certain acts. By repeating the last three ‎words in what has become the final paragraph of the k’riyat ‎sh’ma, the prayer incorporating our accepting the yoke of the ‎Torah, the Torah states that if we keep constantly aware that we ‎are under constant Divine supervision, this is the greatest ‎safeguard against our deviating from the right path.‎

והי' באכל(י)כם מלחם הארץ, באותו מדריגה שהוא שם, מאותו מדריגה תרימו תרומה לה', והבן. מכל מקום באכל(י)כם מלחם הארץ, על ידי השפע שנמשך להמוני עם לחם הארץ, מזה ניזונין התלמידי חכמים, כאשר כתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש, או בלאו הכי הם תומכי אורייתא ומחזיקין ידי הת"ח, לכך ראוי להעלותן, וזהו תרימו תרומה לה', וק"ל. ראשית עריסותיכם וגו', דכתבתי ביאור ש"ס (בכורות ח:) אית לן בירא בחקלא וכו' - על ידי שלא לשמה שלמד תחלה בנערותו, על ידי זה מתחבר עמהן להעלותן וכו', יעו"ש. ובזה יובן ראשית עריסותיכם שהי' שלא לשמה, בזה חלה תרימו וגו', והבן.