Trust in God and Practical Effort

בְּטַ֣ח אֶל־יְ֭הֹוָה בְּכׇל־לִבֶּ֑ךָ וְאֶל־בִּ֥֝ינָתְךָ֗ אַל־תִּשָּׁעֵֽן׃ בְּכׇל־דְּרָכֶ֥יךָ דָעֵ֑הוּ וְ֝ה֗וּא יְיַשֵּׁ֥ר אֹֽרְחֹתֶֽיךָ׃

Trust in GOD with all your heart, And do not rely on your own understanding. In all your ways acknowledge [God], And your paths will be made smooth.

וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃ וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {פ}

and you say to yourselves, “My own power and the might of my own hand have won this wealth for me.” Remember that it is the ETERNAL your God who gives you the power to get wealth, in fulfillment of the covenant made on oath with your fathers, as is still the case.

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.

Rabban Gamaliel the son of Rabbi Judah Hanasi said: excellent is the study of the Torah when combined with a worldly occupation, for toil in them both keeps sin out of one’s mind; But [study of the] Torah which is not combined with a worldly occupation, in the end comes to be neglected and becomes the cause of sin.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״. אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן.

The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48). Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether.

וְתוֹרַת מֹשֶׁה לֹא הֶעֱבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אַךְ בַּדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה וְלָתֵת לְכָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף חֶלְקוֹ בְצֶדֶק מִבְּלִי רִבּוּי בְּכֹחַ אֶחָד, קִצּוּר בְּכֹחַ אַחֵר, וּמִי שֶׁנָּטָה עִם כֹּחַ הַתַּאֲוָה קִצֵּר בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְהֶפֶךְ. וְאֵין רֹב הַתַּעֲנִית עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁתַּאֲווֹתָיו חֲלוּשׁוֹת וְכֹחוֹתָיו חֲלוּשִׁים וְגוּפוֹ רָזֶה, אֲבָל טוֹב שֶׁיְּעַדֵּן גוּפוֹ, וְלֹא הַמְעָטַת הַמָּמוֹן עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן מִן הַמֻּתָּר מִבְּלִי יְגִיעָה וְלֹא יַטְרִידֵהוּ קְנוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָפוּל וּבָנִים, וּמַאֲוַיָּיו לְהוֹצִיא לְשֵׁם שָׁמָיִם

If a person gives way to licentiousness he blunts his mental faculty; he who is inclined to violence injures some other faculty. Prolonged fasting is no act of piety for a weak person who, having succeeded in checking his desires, is not greedy. For him feasting is a burden and self-denial.

וְאֵין דַּי שֶׁיֹּאמַר כָּךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמּוֹ, אֶלָּא יִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, עַל זֶה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ מֵאִתּוֹ. וְקַח בְּיָדְךָ מָשָׁל נָאֶה עַל עִנְיָן זֶה: וְהוּא כְּמוֹ מֵאָה עִוְּרִים הַהוֹלְכִים זֶה אַחַר זֶה, וְכָל אֶחָד שָׂם יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וּבְרֹאשׁ כֻּלָּם יֵשׁ אִישׁ הָרוֹאֶה, וְהוּא מַנְהִיג כֻּלָּם אַחֲרָיו. הִנֵּה כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשָּׂם יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ וְהוּא מַנְהִיגוֹ, שֶׁאֵין זֹאת הַהַנְהָגָה בָּאָה מִכּוֹחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַךְ כֻּלָּם נִמְשָׁכִים אַחַר הָאִישׁ הָרוֹאֶה הָרִאשׁוֹן. וְאִם יִהְיֶה נִשְׁמַט מֵהֶם – יִכָּשְׁלוּ כֻּלָּם וְיִפְּלוּ. זֶה יָשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ, וְיַחְשֹׁב כִּי אֵין מַנְהִיג זוּלָתִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכֻלָּנוּ כְּעִוְּרִים, וְכָל אֶחָד מִמֶּנּוּ מִסְתַּיֵּעַ וְנֶעֱזַר בְּעֵזֶר חֲבֵרוֹ. אַךְ אֵין כֹּחַ בַּחֲבֵרוֹ לוּלֵי הַמַּנְהִיג הָעֶלְיוֹן, הַנּוֹתֵן הַכֹּל, וְכָל דְּרָכָיו יְשָׁרִים, וְאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרָיו. וּכְמוֹ שֶׁהַמִּתְפַּרְנֵס לֹא יַחְשֹׁב אֶלָּא בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הַמְפַרְנֵס לֹא יִתְגָּאֶה שֶׁהוּא מְפַרְנֵס, אַךְ הוּא כְּעִוֵּר הַמַּנְהִיג עִוֵּר חֲבֵרוֹ בְּעֶזְרַת הַמַּנְהִיג הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא הָרוֹאֶה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעיהו מב טז):

So now we see that the Lord, may He be Exalted, has placed two types of service in the hands of man — one — his own necessary labor for a livelihood and the second — his Service of the Torah, and a man must follow the middle road between both of these services — and devote special hours to the service of the Torah and special hours to work for the needs of this world. And you must strengthen yourself to always accomplish both for the good of yourself and your posterity. And one type of service should not be considered a loss as against the other service as it is said : "Did not your father eat and drink and do justice and righteousness? Then it was well with him" (Jer. 22:15). And it says : "It is good that you should take hold of the one and from the other not withdraw your hand" (Eccl. 7:18). And he must trust in the Lord, may He be Blessed, that He will cause him to prosper in his affairs, and he ought not t

וְהַהַקְדָּמָה הַחֲמִישִׁית שֶׁיִּתְבָּאֵר אֶצְלוֹ כִּי הַשְׁלָמַת הַדְּבָרִים הַמִּתְחַדְּשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה לְאַחַר הַיְּצִירָה הוּא בִּשְׁנֵי דְּבָרִים: אֶחָד מֵהֶם גְּזֵרוֹת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה וְחֶפְצוֹ בִּיצִיאָתָם אֶל גְּבוּל הַהֲוָיָה. וְהַשֵּׁנִי סִבּוֹת וּמִצּוּעִים מֵהֶם קְרוֹבִים וּמֵהֶם רְחוֹקִים וּמֵהֶם נִגְלִים וּמֵהֶם נִסְתָּרִים וְכֻלָּם רָצִים לְהַשְׁלִים מָה שֶׁנִּגְזַר הֲוָיָתוֹ וְהֵרָאוֹתוֹ בְּעֵזֶר הָאֱלֹהִים לָהֶם עַל זֶה.

Has this house upon which My name is called, become a den of thieves in your eyes? I, too, behold I have seen it, says the L-ord." (Yirmiyahu 7:9-11). (5) A person should realize that every new thing that happens in this world after Genesis is completed in two ways:

אָמְנָם מָה שֶׁיּוּכַל לִשְׁמוֹר אֶת הָאָדָם וּלְהַצִּילוֹ מִן הַמַּפְסִידִים הָאֵלֶּה הוּא הַבִּטָּחוֹן, וְהוּא שֶׁיַּשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל ה' לְגַמְרֵי, כַּאֲשֶׁר יֵדַע כִּי וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיֶּחְסַר לָאָדָם מָה שֶׁנִּקְצַב לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ"ל בְּמַאַמְרֵיהֶם (ביצה ט"ז א): כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְגוֹ', וְכֵן אָמְרוּ (יומא ל"ח ב): אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא. וּכְבָר הָיָה אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּבָטֵל וְהַגְּזֵרָה הָיְתָה מִתְקַיֶּמֶת, אִם לֹא שֶׁקָּדַם הַקְּנָס לְכָל בְּנֵי אָדָם, (בראשית ג:יט): בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם, אֲשֶׁר עַל כֵּן חַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל אֵיזֶה הִשְׁתַּדְּלוּת לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, שֶׁכֵּן גָּזַר הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. וַהֲרֵי זֶה כְּמַס שֶׁפּוֹרֵעַ כָּל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי אֲשֶׁר אֵין לְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ. עַל כֵּן אָמְרוּ (ספרי): יָכוֹל אֲפִלּוּ יוֹשֵׁב וּבָטֵל (יראה סימן ברכה) תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (דברים כח:כ). אַךְ לֹא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא הַמּוֹעִיל, אֶלָּא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת מֻכְרָח, וְכֵיוָן שֶׁהִשְׁתַּדֵּל הֲרֵי יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וּכְבָר יֵשׁ מָקוֹם לְבִרְכַּת שָׁמַיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַלּוֹת יָמָיו בַּחֲרִיצוּת וְהִשְׁתַּדְּלוּת, הוּא מָה שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים עה:ז-ח): כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא וְגוֹ', כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט וְגוֹ' וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר (משלי כג:ד): אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. אֶלָּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי הוּא דַּרְכָּם שֶׁל הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, עוֹשִׂים תּוֹרָתָן עִקָּר וּמְלַאכְתָּן טְפֵלָה, וְזֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם, כִּי כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה אָדָם קְצָת מְלָאכָה, מִשָּׁם וָהָלְאָה אֵין לוֹ אֶלָּא לִבְטֹחַ בְּקוֹנוֹ וְלֹא לְהִצְטַעֵר עַל שׁוּם דָּבָר עוֹלָמִי, אָז תִּשָּׁאֵר דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה וְלִבּוֹ מוּכָן לַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּי וְלָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה.

However, that which can protect a person and save him from these detriments is trust in G-d. Namely, that a person casts his burden entirely upon G-d, knowing that it is certainly impossible for a man to lack what was designated for him, as our sages taught: "all of a person's sustenance [for the year] is fixed for him from Rosh Hashana [to Yom Kippur]" (Beitzah 16a). Likewise, they said: "no man can touch what was prepared for his fellow even to the extent of a hair's breadth" (Yomah 38b). A person could have sat idle and the decree would have been fulfilled (his designated portion would have come to him), had it not been preceded by the fine imposed on every human being: "by the sweat of your brow shall you eat bread" (Gen.3:19), whereby a person is required to make some effort for obtaining his livelihood, for thus the exalted King decreed. This is like a tax imposed on the human race which one cannot escape from paying. Therefore, our sages, of blessed memory, said (Sifri 15:18): "I might think one can sit idle, but scripture says (Devarim 28:20): 'in all that you set your hand to do' ". Only that it is not the efforts (hishtadlut) that help. Rather, the efforts are necessary, but once one has put in some effort, he has already discharged his obligation and there is place for the blessing of Heaven to rest upon him, and he need not consume his days in exertion and labor. This is what king David said: "For not from the east or from the west, nor from... but it is G-d who executes judgment, [putting down one and lifting up another]" (Tehilim 75:7-8), and king Shlomo said: "Do not weary yourself to grow rich; cease applying your understanding" (Mishlei 23:4). Rather, the true path is that of the "early Pious ones", who made their Torah primary and their work secondary, and succeeded in both (Berachot 35b). For once a man does a little work, from then on, he need only trust in his Master, and not be distressed by any worldly matters. Then his mind will be free and his heart ready for true Chasidut and perfect divine service.

״וַיִּשְׁמַע ה׳ אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא״. אִם רָאָה אָדָם שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה — יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל. שֶׁנֶּאֱמַר: ״קַוֵּה אֶל ה׳ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה צְרִיכִין חִזּוּק, וְאֵלּוּ הֵן:

Connected to the emphasis on the need to bolster one’s effort in prayer, the Gemara notes that the Sages taught in a baraita: Four things require bolstering, constant effort to improve, and they are: Torah, good deeds, prayer, and occupation. From where is it derived that occupation requires bolstering? As it is stated: “Be strong and we will be strong for the sake of our nation and for the cities of our God” (II Samuel 10:12). All of one’s labor requires bolstering.

תמים תהיה עם ה' אלהיך. הִתְהַלֵּךְ עִמּוֹ בִתְמִימוּת, וּתְצַפֶּה לוֹ, וְלֹא תַחֲקֹר אַחַר הָעֲתִידוֹת, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁיָּבֹא עָלֶיךָ קַבֵּל בִּתְמִימוּת וְאָז תִּהְיֶה עִמּוֹ וּלְחֶלְקוֹ:

תמים תהיה עם ה' אלהיך THOU SHALT BE PERFECT WITH THE LORD THY GOD — walk before him whole-heartedly, put thy hope in Him and do not attempt to investigate the future, but whatever it may be that comes upon thee accept it whole-heartedly, and then thou shalt be with Him and become His portion (Sifrei Devarim 173:3).

וְדַע כִּי הַנִּסִּים לֹא יֵעָשׂוּ לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה רַק לְצַדִּיקִים גְּמוּרִים אוֹ לִרְשָׁעִים גְּמוּרִים, אֲבָל הַבֵּינוֹנִים כְּדֶרֶךְ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם יֵעָשֶׂה בָּהֶם טוֹבָה אוֹ רָעָה כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם:

For average people, however, He visits good or bad upon them in a natural manner according to their way and by their doings.

וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ וגו׳. וְהָיָה לְחֹסֶן יְשׁוּעוֹת וּלְחָכְמָה וָדַעַת אֶת אֲשֶׁר תַּאֲמִין לְבוֹרְאָךְ עִתִּים שֶׁקָּבַע לָךְ לִתְרוּמוֹת וּלְמַעַשְׂרוֹת בְּעֵת הַפְרָשָׁתָן, לְלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה בְּעִתָּם, לְקַיֵּם שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת בְּעִתָּם. דָּבָר אַחֵר אֱמוּנַת עִתֶּךָ, אֶת שֶׁהֶאֱמַנְתָּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעִתִּים שֶׁעָבְרוּ עָלֶיךָ וְצִפִּיתָ לִישׁוּעָה תִּהְיֶה לְךָ לְחֹסֶן: יִרְאַת ה׳. שֶׁתִּירָא מִלְּפָנָיו, הִיא אוֹצָר טוֹב לְהִפָּתַח לְךָ מֵאִתּוֹ עַל יָדָהּ:

And the faith of your times, etc. And it shall be for you for strength of salvations and for wisdom and knowledge, that you will be faithful to your Creator concerning the times that He set for you for terumoth and tithes at the time of their separation, for gleanings, forgotten sheaves, and the corner of the field in their time, to leave them over for the poor, to keep release years and jubilee years in their time. Another explanation is: faith of your times What you believed in the Holy One, blessed be He, in times that passed over you, and you hoped for salvation, shall become your strength. fear of the Lord That you shall fear Him - that is a good treasure to open up for you from before Him.

יורה, שמי שרוצה להשתדל במצוה ולהשתדל בהקב"ה, צריך שלא ישתדל בו ריקם ובחנם, אלא האדם צריך להשתדל בו כראוי לפי כחו. והעמדנו דבר זה בכמה מקומות, וכך יפה לאדם לקבל השתדלות ההוא של הקב"ה. כמש"א, איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך.

לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום וע' רש״י. ולמ״ד פניהם לבית הכתיב ופניהם איש אל אחיו.

Rather the matter is, that Rabbee Yishmael’s view is definitely not that permission is given to a person to separate himself (heaven forefend) even a short time from being involved with Torah, to be involved [instead] with earning a living, during which time he would be completely lacking involvement with Torah (heaven forefend). However, Rabbi Yishmael hinted in his holy statement: “behave in them per the ways of the world,” to imply “with them” i.e., with the words of Torah—that at the same brief moment and time that you occupy yourself with earning a living to the extent necessary to stay alive, even so, in your thoughts you should be preoccupied only with the words of Torah.

ולי הפעוט נראה לפרש מוסר פשוטי לאנשים פשוטים כערכי, ויש לפרש בב' פנים, כי שמעתי מורי אמר משל אחד, בב' סוגי בני אדם שהלכו בדרך סכנה מקום גדודי לסטים, אחד הי' שיכור ולא הרגיש בגזלת הגזלנים, מה שאין כן השני הרגיש והזהיר אחרים בדרך ההוא, או לסבבו, או שיקח שמירה כיוצא בזה ע"כ. סוג ב' הנהגתו למעלה מהטבע, בזה אמרו לוו עלי ואני פורע. ועל פי זה נבאר פסוק (שמות יח, א-ב) וישמע יתרו חתן משה את כל אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו וגו'.

And it seems to me that it is known what the rabbis said (Sotah 31a) "in all their troubles He is troubled" (Isaiah 63:9) is written and the reading is with an alef [making in all their troubles He was not troubled." And a sage and smart person will pay attention and understand that suffering for a human being is a suffering for the Shechinah, as it is written (Sanhedrin 6:5) "My head hurts My arm hurts", and so the person will pray over the distress of the Shechinah, and immediately the distress of the human will pass, and this is what [I say] if a person understands that in all their sufferings God suffers, then there is no suffering. This is what the verse says "Isn't it because Ad-nai is not in me that all these evils befell me?" (Deut. 31:17)- if I had paid attention that this is suffering for the Shechinah then Ad-nai would be in me, and then those evils would not have befallen me.

ונראה לפרש דהנה באמת אברהם ויצחק ידעו שלא היה דעת הקב"ה לשוחטו, ואברהם שהיה מדתו מדת חסד, הלך בבטחונו שישובו שניהם, כמ"ש "ונשתחוה ונשובה אליכם", רק שאעפ"כ היו הולכים במסירת נפשם כאילו לשחוט אותו באמת, וזהו "וירא את המקום מרחוק", פירוש 'המקום' רמז הגם שהיה רואה שיצא ממנו יעקב שנאמר בו 'ויפגע במקום', אעפ"כ היה מרחיק מלבו המחשבה זאת, מחמת שהיה הולך בשלימותו כנ"ל. אך הענין הוא, דהנה הבורא ב"ה וב"ש יתעלה אשר קדשנו במצוותיו וציונו לקיים מצוותיו, אין צורך לו יתברך עשיית מצוותיו, רק שזה ריח ניחוח לפניו יתברך שאמר ונעשה רצונו, שעיקר רצון הבורא יתברך הוא שיהיה לאדם רצון מלא ושלם לעשות רצונו יתברך, ונמצא 'אחר כוונת הלב הן הן הדברים', אם כיוון לבו לעשות איזה מצוה לשמו יתברך ברצון מלא ושלם, חשוב לפניו יתברך מיד כאילו כבר עשאה מאחר שכוונתו שלימה ואעפ"כ ההכרחי לאדם לעשות ולגמור המצוה במעשה, כי זה בלתי אפשרי לאדם שיעמוד על כוונתו בבירור שיהא בכוונה שלימה ברצון מלא, גם אם ידמה לו לאדם שכוונתו כוונה שלימה לעשות המצוה לשמו יתברך, לא יאמין לעצמו עד שיגמור המצוה, כי כן טבע חומר גוף האדם למנעו מלחשוב מחשבות ברצון מלא ושלם.

And 'tree' is Torah, and the mitzvot are the branches, and the text is saying that through the untarnished sayings that dealt with Torah, he continued [the presence of] the Creator inside the letters, and this is "the woods of Mamre", meaning, in the tree of his sayings Ad-nai appeared to him. that there should be no touching and no seizing to the feet, which are the external negative forces (hitzonim); to enjoy holiness. "And rest under the tree" meaning, that they [the worlds] should only receive Flow from the essence, and that all the Flow should go to Israel. And sit with this to understand. Or one can say - "Ad-nai appeared to him" (Genesis 18:1) behold, Aner, Eshkol and Mamre were "Avram's allies" (ba'alei brit Avram - Gen. 14:13) even though they were Caananites. [This is why] the text surprises us with "And Ad-nai appeared to him in the woods of Mamre", meaning - how could it be possible for the Holy Exalted Name to appear to him in the woods of Mamre, who was a Canaanite

עוד יבואר, וידבר ה' אל משה קדש לי כל בכור כו' בבני ישראל כו' ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה כו' (שמות יג, א-ד). דהנה האר"י ז''ל כתב שמפני כך אמר משה זכור את היום הזה, ואחר כך והעברת כל פטר רחם, לכאורה הוה ליה לומר תיכף והעברת כשאמר הקדוש ברוך הוא קדש לי כל בכור. דהנה קידוש הבכור אינו אלא בבני ישראל אבל בערב רב שעלו עם בני ישראל ממצרים עדיין לא היו מתוקנים ולכן לא היה ראוי לקדש את בכוריהם.

A ‎member of category one, due to lack of understanding, ‎considers his preoccupation with trade and commerce ‎his principal occupation and purpose, whereas a ‎member of the second category is well aware that ‎preoccupation with the study of Torah, performing its ‎commandments, and performing deeds of loving ‎kindness for his peers, is his principal duty in life but ‎seeing that he does not want to depend on miracles for ‎supporting his family, he sets aside time to secure his ‎livelihood with G’d’s support, of course, during the ‎time required for this.