Rav Kook on Sacred and Secular Unity

החלק האחד, המציאות אשר הם גשמיים. השני, שהם גשמיים ובלתי גשמים ביחד, כאילו הם מורכב. השלישי, המציאות הבלתי גשמיים. וכל חלק נחלק לשנים; האחד קרוב יותר מן השני אל המדרגה הנבדלת, עד שבזה הם ששה חלקים.

הקדושה ענינה להתרומם מעל לתאות המורגשות, באופן שלא יפעלו על האדם כלל, ואף בהיותו עסוק בהם לא ימשיכו לבבו כלל להיות נוטה אחריהם. וזאת היא הקדושה במובנה האחד שהיא התעלות טבעית, שלפי הטבע בשעה שהאדם מתעסק במורגשות, הוא נמשך אחריהם ברב או במעט, ומי שכבר הגיע למעלה רמה, ששכלו שליט עליו תמיד גם בעת התעוררות ההרגשות, הוא קדוש באמת. ויש עוד מעלה, שהאדם אם כבר הפך טבעו לטוב כולו, אז אין צריך כ"כ לשמירה שכלית, ועצם חומרו נמשך אל הטוב ולא יגורהו רע.

גדר הדעה האמיתית הוא להשתכל איך לכונן את כל מעשיו וציורי רגשותיו ע"פ השכל והשלימות האמיתי שהוא רצון השם ית'. אבל עם השכל כבר יש לו מדות רבות וציורים והרגשות שצריך שכפי מה שכלם יחד משיגים יתפעלו ללכת בדרך טובה ושלמה, ושכלול כל ההשלמה הזאת בא רק ע"י שלימות התורה כולה וכל דרכי האמונה. ע"כ מי שיש בו דעה, ויודע להביא גם ציוריו ודמיוניו בחוג השכל והשלימות ולהשכיל ערכם, הוא כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו, שבחכמתו מביא לעצמו ולזולתו קצת מתכלית תכונת ביהמ"ק במציאות, והוא בנוי על ההכרה הכפולה, שיכיר כי לא תהו המה ציורי הלב, אף שהמה הבל מצד האדם החושב אבל מצד כי ד' כוננם בכחם, ולא תהו בראם, ע"כ גם ההליכות שצריכות לקשרם לשלימות כולם מקודשות הנה בקדושת האמת.

יש אדם העומד במצב מוסרי כזה, שדרכיו החומריים עומדים באורח ישרה בתור הכנה לדברים הרוחניים, והמעלה הזאת של התאחדות החומריות היא השנויה בלשון "קרובה לפה". אמנם המעלה היותר שלמה היא שתהי' כ"כ ישרה נפשו של אדם, עד שכל דרכיו הם מכובדים לעצמם, החומריות והקדושה השכלית הם לא לבד דבקים יחש שכנות, כ"א ג"כ מעורבים התחברות מזגית, למעלה זו יש יתרון לא מצד הקרבה לפה כ"א מצד שאוכל בה.

הקיום שבא בלא הכרה פנימית והכשר עצמי לאורה של תורה וטעמי מצותיה, המלאים - אף במה שנגלה מהם לכל דורשי אמת - זיו חיים יושר וצדק, הולך הוא דוקא ע"פ עצם סדרה של תורה. לא כן הוא חלק האדם שכבר התעלה להכשר השכלתה של תורה, שבא למדה זו שיודע את קונו, ומשיג את החפץ העליון המבוקש בכללותה של תורה, והכח הגנוז המתפרט בפרטיה מאור העליון, הוא משתמש בכל עניני התורה המצות וכונותיהם כשימוש האותיות הכוללים כל הצירופים שבעולם, להביע בהם המון מחשבות, ורגשות לאין תכלית.

סו. כמאן כרבנן. [כרבנן], המבליעים את האור האלהי הזורח באדם, בדעתו ושכלו, בתוך האורה האלהית המפולשת העליונה, עד בלי צורך של מעברה פרטית והוספת דבר מדעת עצמו, גם בכדי הערך של הסכמת דעתו העליונה של הקב"ה, כי אם סוד האחדות האלהית בצירופה, אחרי אשר פונה דרכה ואבני המכשולות הורמו, הרי היא כמעין המתגבר ועולה, שאיננו צריך להארת מדריגות והופעות מחולקות מקבלות תוספת, "הכל יוכל וכוללם יחד".

אלה שני הערכים האמורים שמתוארים כענין כבוד הכלל וצורך הכלל, יובנו שניהם על אותו הצד שיש להכלל מ"מ השפעה מוחשית ע"י הת"ח, אלא שעניני דת ודין המעשיים יוכרו בתור צורך, ועניני המוסרים והדיעות יוכרו בתור כבוד. אבל נעלה מזה הוא שיש סגולה מיוחדת בת"ח, אשר אשרי העם שיש לו ת"ח גדולים קדושי ד' עוסקים בתורה לשמה, אפי' אם הם סגורים בתוך ד"א של הלכה, והם עסוקים בענינים שבתורה שלא יוכלו בהם להשפיע אפילו במאומה על הכלל, כגון הת"ח עסוקים במעשה בראשית ומעשה מרכבה, והכלל רחוק מלהיות יכול ליהנות מזה.

אמנם שורש קדושת הפרטים צריכה להיות ניכרת, מפני שהם ענפי הכלל שהם באים ממנו ונמשכים אליו. והכלל שכל התורה כולה תלויה בו, הוא קיום עם ד' בכל צביונו ותמימותו, שהוא אפשרי דוקא בארץ ישראל. ע"כ באשר קדושת הזמנים היא היסוד של קיום התורה ועקריה, והוראה שלמה על נצחיותה שהיא שולטת על הזמנים ואין הזמנים שולטים עליה, צריכה להיות שייכה לא"י, להורות כי אין אפשרות לתוה"ק שתוכר בתור דת נפרדת מהתכלית של קיום האומה וגדולתה בכל צדדיה, ורק אז יושפע שפע קודש מהכלל אל הפרטים.

הערך של השקפת העולם האמיתית מצד המבוע האלהי שלו מחולק הוא לשתי מפלגות כלליות, שכל אחת משפיעה הגיונות מיוחדים והזלת חיים פנימיים בהלך הרוח, מיוחדים למיניהם. והם הם ערכי השבת וערכי החודש, ערך ה"תחילה למקראי קודש" 1 , וערך התחלת הסתעפות קדושת הזמנים ומקראי קודש. הערך של הארת ההויה ביסוד התחדשותה, עדות בריאת העולם והוצאתו אל היש בדבר אלהים חיים בורא כל, זהו ערך השבת, ותוספת קדושתו על כל מועד וזמן. הערך הסמוך לו הוא ערך המשטרי, ההשגחה וההנהגה, הסידור והתיאוריה, בכל מלא עולמים. יש שהם יותר מועילים לחדור אל מעמקי הנשמה הישראלית, כשהם מתגלים בצורה ממוזגה ומותאמת, הופעת השבת והחודש יחד בתכונה אחת, זאת היא השקפת האמת העליונה הרואה בסידור והנהגה בכל עת ורגע, יצירה חדשה כמו מקדם ומימות עולם.

הקדושה האלהית העליונה, צריכה היא להתמזג יפה עם הקדושה התולדתית, שבטבעו הקדוש של אור הדעת אשר נתן ד' לאדם. וע"י המיזוג הנפלא הזה של שלמות התורה ושלמות הדעה, אור ד' מופיע בעולם, והתורה מתקיימת ומתקשרת בכל מילואם של רוחות החיים המונהגים על ידה, וכל הנלוה עמהם ומסתעף מהם.

ההסתכלות במעשה הטבע כפי שהם, מבלעדי השינויים שחוללו בהם ידי האדם לשכללם, תועיל למלאות את הלב רגשי קודש ואהבת ד'. ע"כ ההסתכלות במעשה האדם ע"פ בינה יתירה שנתן וחנן אותו אדון כל המעשים לשכלל את כל היצור, היא מעוררת לא לבד את הרגש כ"א את הדעה והמעשה הטוב.

ישראל עומד הוא בקרן אורה זו ברוחו, בחיי כל נשמה בפרטיות ובחיי האומה כולה, בבנינה, בדורותיה, בשאיפת שיגוב פאר זיו הדר כוננניות מלכותה, בהיכל קדש מקדשה, בלהט אש חיי נעוריה, (תהלים קמד יב): ויותר מכל חרותה ידיעת קדש עולמי עולמים זו בנשמתו הפנימית, בתביעת רוחו, בזהר שירתו, בהתגלמות חייו, מותאמת לאֹפי מוסרו, לתכנית מדיניותו, והיא יסוד כל שאיפותיו.

חכמת הקודש, בטהרה ובאמתתה, כשהיא מתגלה בעולם, היא מחיה את הכל. היא אינה צוררת שום מדע ושום גודל ושיגוב, גבורה והוד, רק היא מעטרת את הכל בשאיפת צדקה, בטובה וענותנותה. כל שאיפות הצדק בכל צדדיהן בעולם הכללי, ובאדם הפרטי, מוצאות הן על ידה את מבואן האמיתי, והן נעזרות על ידה להתגשמותם של מפעליהן בפועל ובחיים.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness.

האמונה האלהית היא המחשבה היותר עליונה, שמתוך גבהה היא משתפלת בכל השדרות, גם היותר שפלות, ובכל דרגה ושדרה היא מתארת כפי ערכה. כשהם מקושרים יפה להנקודה החיה הפנימית הטבעית לנשמת האדם, והמאירה באור חיים אמיצים בנשמה הישראלית ביחוד, היא נקודת קדושת האמונה האלהית, יסוד יראת ד' באמת, מתוך שאיפת חיים פנימיים, מתוך הרגשה ערה וזהה, אדירה ומכוננה בכל חוקי החיים היותר עזיזים, שכל הנשמה כולה בכל חושיה, כוחותיה, אורותיה ונטיותיה, קשורים וקבועים בה.