The Halachic Categories of Muktzeh

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ. מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה.

אָמַר מָר: לוּלָב וְכׇל מַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא? אִי מֵעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁכֵּן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״בַּיּוֹם״. ״בַּיּוֹם״ — אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. וּלְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא לְטִלְטוּל — אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵי טִלְטוּל?! אֶלָּא לְמַכְשִׁירָיו.

It was taught that the Master said in a baraita: The mitzva of lulav and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer. The Gemara poses a question: From where does Rabbi Eliezer derive this halakha? If you say he derives it from the mitzvot of the omer and the two loaves, whose facilitators override Shabbat, this can be refuted by saying that the performance of facilitating actions is permitted on Shabbat in these cases because they are for the necessities of Temple service to God on High, as they are connected to the sacrificial service, which proceeds even on Shabbat. Rather, we can say that he derives it from the fact that the verse states: “And you shall take for yourselves on the first day, the fruit of goodly trees, branches of palm trees, boughs of thick-leaved trees, and willows of the river, and you shall rejoice before the Lord your God seven days” (Leviticus 23:40), from which he infers: “On the first day,” meaning that one is obligated to take it on the first day even if it occurs on Shabbat. The Gemara clarifies: And with regard to what halakha is this emphasis stated? In what way would the laws of Shabbat have prohibited fulfilling the mitzva of lulav? If you say that it comes to permit moving the lulav despite the prohibition against moving set-aside items, is a verse required in order to permit moving the lulav? The prohibition to move items that are set-aside is not a Torah prohibition. The Torah would not come to permit an action prohibited by the Sages. Rather, it must be that the verse is coming to permit violation of Shabbat prohibitions for the facilitators of the lulav.

מַתְחִילִין בַּעֲרֵימַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בָּעֵצִים שֶׁבַּמּוּקְצֶה! הָתָם בְּאַרְזֵי וְאַשּׁוּחֵי, דְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס, אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה. בְּכׇל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְבַר מִמּוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס, וּמַאי נִיהוּ? — נֵר יָשָׁן. בְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס נָמֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְבַר מִמּוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר, וּמַאי נִיהוּ? — נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, אֲבָל מוּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס, אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה.

כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מכלים שאדם חס עליהם כגון סכין של שחיטה ומילה ושל ספרים דהו"ל כאילו הקצם שמקפיד עליהם שלא יטלטלם כדי שלא יפגמו וכן כל כיוצא בזה וכל דבר שהוא כלי אפילו הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כובדו: כלי שמלאכתו לאיסור יכול לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו לצורך גופו כגון קורנס של נפחים או של זהבים לפצוע בו אגוזים או קורדם לחתוך בו דבלה וכיוצא בזה בין לצורך מקומו כגון שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם אבל אם אינו צריך לגופו ולא למקומו אלא שרוצה להוציאו משם מפני שירא שישבר שם או שיגנב משם או אפי' אם צריך לו והוא דבר שמקפיד עליו שלא לעשות בו אלא מלאכתו כגון קורנס של בשמים שחושש עליו שלא יתלכלך אסור וכלי שמלאכתו להיתר אפי' לצורך הכלי מותר לטלטלו שלא יגנב או שלא ישבר כל הכלים שנשברו אפי' בשבת שבריהם מותר לטלטלם ובלבד שיהו ראויים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך אבל אם אינן ראויים לשום מלאכה לא:

אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל מִקְצָת דְּבָרִים בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחֹל. וּמִפְּנֵי מָה נָגְעוּ בְּאִסּוּר זֶה. אָמְרוּ וּמָה אִם הִזְהִירוּ נְבִיאִים וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הִלּוּכְךָ בְּשַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ בְּחֹל וְלֹא שִׂיחַת הַשַּׁבָּת כְּשִׂיחַת החֹל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "וְדַבֵּר דָּבָר" קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא יִהְיֶה טִלְטוּל בְּשַׁבָּת כְּטִלְטוּל בְּחֹל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּיוֹם חֹל בְּעֵינָיו וְיָבוֹא לְהַגְבִּיהַּ וּלְתַקֵּן כֵּלִים מִפִּנָּה לְפִנָּה אוֹ מִבַּיִת לְבַיִת אוֹ לְהַצְנִיעַ אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֲרֵי הוּא בָּטֵל וְיוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וִיבַקֵּשׁ דָּבָר שֶׁיִּתְעַסֵּק בּוֹ וְנִמְצָא שֶׁלֹּא שָׁבַת וּבִטֵּל הַטַּעַם שֶׁנֶּאֱמַר בְּתוֹרָה (שמות כב יב) (דברים ה יג) "לְמַעַן יָנוּחַ": וְעוֹד כְּשֶׁיְּבַקֵּר וִיטַלְטֵל כֵּלִים שֶׁמְּלַאכְתָּן לְאִסּוּר אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּהֶן מְעַט וְיָבֹא לִידֵי מְלָאכָה. וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁמִּקְצָת הָעָם אֵינָם בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת אֶלָּא בְּטֵלִין כָּל יְמֵיהֶן כְּגוֹן הַטַּיָּלִין וְיוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁכָּל יְמֵיהֶן הֵן שׁוֹבְתִים מִמְּלָאכָה וְאִם יִהְיֶה מֻתָּר לְהַלֵּךְ וּלְדַבֵּר וּלְטַלְטֵל כִּשְׁאָר הַיָּמִים נִמְצָא שֶׁלֹּא שָׁבַת שְׁבִיתָה הַנִּכֶּרֶת. לְפִיכָךְ שְׁבִיתָה מִדְּבָרִים אֵלּוּ הִיא שְׁבִיתָה הַשָּׁוָה בְּכָל אָדָם. וּמִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ נָגְעוּ בְּאִסּוּר הַטִּלְטוּל. וְאָסְרוּ שֶׁלֹּא יְטַלְטֵל אָדָם בְּשַׁבָּת אֶלָּא כֵּלִים הַצָּרִיךְ לָהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

The Sages forbade the carrying of certain objects on the Sabbath in the same manner as [one carries] during the week. Why was this prohibition instituted? [Our Sages] said: If the prophets warned that the manner in which a person walks on the Sabbath should not resemble the manner in which he walks during the week, and similarly, one's conversation on the Sabbath should not resemble one's conversation during the week, as it is written, "[refraining from]... speaking about [mundane] matters," surely the manner in which one carries on the Sabbath should not resemble the manner in which one carries during the week. In this manner, no one will regard [the Sabbath] as an ordinary weekday and lift up and repair articles, [carrying them] from room to room, or from house to house, or set aside stones and the like. [These restrictions are necessary] for since the person is idle and sitting at home, [it is likely that] he will seek something with which to occupy himself. Thus, he will not have ceased activity and will have negated the motivating principle for the Torah's commandment [Deuteronomy 5:14], "Thus... will rest." Furthermore, when one searches for and carries articles that are used for a forbidden activity, it is possible that one will use them and thus be motivated to perform a [forbidden] labor. [Another reason for this prohibition is] that there are some people who are not craftsmen and are always idle - e.g., tourists and those that stand on the street corners. These individuals never perform labor. Were they to be allowed to walk, talk, and carry as they do during the week, the result would be that their cessation of activity on [the Sabbath] would not be discernible. For this reason, [our Sages instituted] refraining from such activities, for the cessation of such activities is universally applicable. These are the reasons for the restrictions against carrying [objects]. The Sages forbade a person from carrying on the Sabbath, with the exception of articles that he requires, as will be explained.

ודע דמכאן עד ס"ס שי"ב נתבאר ד' חלקים של מוקצה. חלק אחד מוקצה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל. חלק ב' דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בזה דלא חזי ומקרי מוקצה מחמת גופו. חלק ג' כלי שמלאכתו לאיסור בסעיף ג'. חלק ד' כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו דבר מוקצה ואפילו הוסרו בשבת כיון שהיה עליו בין השמשות מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא [ויש עוד ב' חלקים מוקצה אחד דבר שהיה בין השמשות מחובר או מחוסר צידה וזה יתבאר בהלכות יו"ט. שנית מוקצה מחמת מצוה כגון עצי סוכה ונויה ויתבאר אי"ה בהלכות סוכה] וביאור דינים אלו מכאן עד סוף סימן שי"ב כ"כ הב"י ולכן המעיין בסימנים אלו יבין כל דין איזה חלק מוקצה הוא:

נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשְּׁלֹשָׁה מִינֵי מֻקְצֶה הֵם בְּכֵלִים, שְׁנַיִם מֻתָּרִים בְּטִלְטוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי אָסוּר. מֻקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס וּמֻקְצֶה מֵחֲמַת שֶׁהִקְצָה אוֹתוֹ מִלְּהִשְׁתַּמֵּשׁ — מֻתָּרִים, וּמֻקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס — אָסוּר. וְיֵשׁ עוֹד מִין מֻקְצֶה רְבִיעִי, וְהוּא דָבָר שֶׁהָיָה מֻקְצֶה מֵחֲמַת אִסּוּר בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת וְהָלַךְ לוֹ הָאִסּוּר בְּשַׁבָּת, וְיֵשׁ בְּדָבָר זֶה לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, וְיִתְבָּאֵר זֶה בְּסִמָּן ש"י: וְכָל זֶה בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, אֲבָל כָּל דָּבָר שֶׁאֵין תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו וְאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וְלֹא מַאֲכַל בְּהֵמָה, כְּגוֹן אֲבָנִים, וּמָעוֹת, וְעֵצִים, וְקָנִים, וְקוֹרוֹת, וְעָפָר, וְחוֹל, וְקֶמַח, וְעִסָּה (שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל שֶׁל נָכְרִי יֵשׁ מַתִּירִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"י), וְהַמֵּת, וּבַעֲלֵי חַיִּים, וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וַאֲפִלּוּ דָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֵיזֶה תַּשְׁמִישׁ הַמֻּתָּר בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן אֲבָנִים שֶׁרְאוּיִין לִפְצוֹעַ בָּהֶן אֱגוֹזִים, וּצְרוֹרוֹת שֶׁרְאוּיוֹת לְכַסּוֹת בָּהֶן כֵּלִים, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶם, כֵּיוָן שֶׁאֵין תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהֶם — אָסוּר לְטַלְטְלָם אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפָם וּמְקוֹמָם, אֶלָּא עַל פִּי הַדְּרָכִים שֶׁיִּתְבָּאֲרוּ. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מֻקְצֶה מֵחֲמַת גּוּפוֹ:

כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס כגון סכין של שחיטה או של מילה ואזמל של ספרים וסכין של סופרים שמתקנים בה הקולמסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלו בשבת ואפי' לצורך מקומו או לצורך גופו: כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו [ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק ע"ל סי' רע"ט] בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים קורדום לחתוך בו דבילה בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם אסור:

כללו של דבר: כל דבר שאינו ראוי לשבת כלל, כמו בעלי חיים ומעות ונרות וכל מיני מתכ[י]ות שאינם כלים, וכן מה שיחוס עליהן לבלי להשתמש בהם רק בדברי איסור המיוחדים להם, כמו סכין של שחיטה ומסר הגדול וכיוצא בהם, וזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן מוקצה דדחייה בידים - בכולהו מודה רבי שמעון. אלא מהו זה המוקצות שנחלקו בו רבי יהודה ורבי שמעון והלכה כרבי שמעון: זהו בדבר שראוי לתשמיש עתה אלא שיש עליו מוקצה בפועל או בשם, כגון מוקצה מחמת מיאוס, כמו נר של חרס שהדליקו בו בחול דהוא מאוס, וכן מוקצה מחמת אוצר, וכן דבר שמלאכתו לאיסור לעשות בו מלאכת היתר. ואיפסקא הלכתא כרבי שמעון, דדבר שמלאכתו לאיסור - מותר לצורך גופו או צורך מקומו.