Rabbinic Thought on Repentance and Teshuvah

חׇנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי׃ כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃ זִ֥בְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֤וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה׃

Have mercy upon me, O God, as befits Your faithfulness; in keeping with Your abundant compassion, blot out my transgressions. for I recognize my transgressions, and am ever conscious of my sin. Fashion a pure heart for me, O God; create in me a steadfast spirit. True sacrifice to God is a contrite spirit; God, You will not despise a contrite and crushed heart.

דָּבָר אַחֵר, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁמִּתְכַּנְסִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר אֵימָתַי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֵימָתַי יוֹם הַכִּפּוּרִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, לִי מָה אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, אֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ אֵצֶל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, מִנַּיִן דִּכְתִיב אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא נַעֲשֵׂית אֻמָּה שֶׁלִּי (ויקרא כג, ב):

Another matter: “That has God near it” – Rabbi Yoḥanan said: When the ministering angels gather before the Holy One blessed be He, saying: ‘When is Rosh HaShana and when is Yom Kippur,’ the Holy One blessed be He says to them: ‘Why are you asking Me? As it is written: “That has God near [kerovim] it” – it is not written here [of God]: “Who has a nation near [Him]” but rather [it is written of Israel]: “That has God near it” – He and His entire entourage.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. הֵיכִי עָבֵיד? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כּוֹבְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּוֹשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: נוֹשֵׂא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״. רָבָא אָמַר: כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״. לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן — לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.

§ It was taught in the baraita: Beit Hillel say: He who is “and abundant in kindness” (Exodus 34:6) tilts the scales in favor of kindness, so that middling people will not have to pass through Gehenna. The Gemara asks: How does He do this? Rabbi Eliezer says: He pushes down on the side of the merits, tipping the scale in their favor, as it is stated: “He will again have compassion upon us; He will push down our iniquities” (Micah 7:19). Rabbi Yosei bar Ḥanina said: He bears, i.e., raises, the side of the sins, as it is stated: “He bears [noseh] sin and forgives transgression” (Micah 7:18). Rava understood this verse differently and said: With regard to whoever forgoes his reckonings with others for injustices done to him, the heavenly court in turn forgoes punishment for all his sins, as it is stated: “He bears sin and forgives transgression” (Micah 7:18). Whose sins does He bear? The sins of one who forgoes his reckonings with others for injustices committed against him.

״ה׳ ה׳״ — אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה — ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרַעַת גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאׇזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאׇזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״.

The verse continues: “The Lord, the Lord,” and it should be understood as follows: I am He before a person sins, and I am He after a person sins and performs repentance, as God does not recall for him his first sins, since He is always “God, merciful and gracious” (Exodus 34:6). Rav Yehuda said: A covenant was made with the thirteen attributes that they will not return empty-handed, meaning that if one mentions them, he will certainly be answered, as it is stated in this regard: “Behold, I make a covenant” (Exodus 34:10). § Rabbi Yoḥanan said: Great is repentance, for it tears up the sentence issued against a person, as it is stated: “Make the heart of this people fat, and make their ears heavy, and smear over their eyes; lest they see with their eyes, and hear with their ears, and understand with their heart, and they will return, and be healed” (Isaiah 6:10), implying that if indeed they return and repent, they will be healed from all their sins.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: צְדָקָה, צְעָקָה, שִׁינּוּי הַשֵּׁם, וְשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. צְדָקָה, דִּכְתִיב: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״. צְעָקָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״. שִׁינּוּי הַשֵּׁם, דִּכְתִיב: ״שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ״, וּכְתִיב: ״וּבֵרַכְתִּי אוֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן״. שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם״, וּכְתִיב: ״וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה״. אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים, רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה, בֵּינוֹנִיִּים — תְּלוּיִין וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ — נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ — נִכְתָּבִין לְמִיתָה.

And Rabbi Yitzḥak said: A person’s sentence is torn up on account of four types of actions. These are: Giving charity, crying out in prayer, a change of one’s name, and a change of one’s deeds for the better. An allusion may be found in Scripture for all of them: Giving charity, as it is written: “And charity delivers from death” (Proverbs 10:2); crying out in prayer, as it is written: “Then they cry to the Lord in their trouble, and He brings them out of their distresses” (Psalms 107:28); a change of one’s name, as it is written: “As for Sarai your wife, you shall not call her name Sarai, but Sarah shall her name be” (Genesis 17:15), and it is written there: “And I will bless her, and I will also give you a son from her” (Genesis 17:16); a change of one’s deeds for the better, as it is written: “And God saw their deeds” (Jonah 3:10), and it is written there: “And God repented of the evil, which He had said He would do to them, and He did not do it” (Jonah 3:10). § The Gemara goes back to discuss the Day of Judgment. Rabbi Kruspedai said that Rabbi Yoḥanan said: Three books are opened on Rosh HaShana before the Holy One, Blessed be He: One of wholly wicked people, and one of wholly righteous people, and one of middling people whose good and bad deeds are equally balanced. Wholly righteous people are immediately written and sealed for life; wholly wicked people are immediately written and sealed for death; and middling people are left with their judgment suspended from Rosh HaShana until Yom Kippur, their fate remaining undecided. If they merit, through the good deeds and mitzvot that they perform during this period, they are written for life; if they do not so merit, they are written for death.

הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ. הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַחֵד עִמָּהּ וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ וּבְכֹחַ גּוּפוֹ וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ וּפָרַשׁ וְלֹא עָבַר זֶהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה.

אֲבָל גִּדְרֵי הַתְּשׁוּבָה הֵם אַרְבָּעָה. הָרִאשׁוֹן הַחֲרָטָה עַל מָה שֶׁקָּדַם לוֹ מִן הָעֲוֹנוֹת. וְהַשֵּׁנִי שֶׁיַּעַזְבֵם וְיָסוּר מֵהֶם. וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁיִּתְוַדֶּה בָּהֶם וִיבַקֵּשׁ הַמְּחִילָה עֲלֵיהֶם. וְהָרְבִיעִי שֶׁיְּקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יָשׁוּב לַעֲשׂוֹתָם בְּלִבּוֹ וּבְמַצְפּוּנוֹ.

היראה מפני אובדן הקשר עם ה' המלך הגדול – תודעת נוכחות ה' 1 אין ישיבתו של אדם ותנועתו והתנהגותו כשהוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו והתנהגותו כשהוא לפני מלך גדול. וכן אין דיבורו ושיחתו החופשית כשהוא בקרב משפחתו וקרוביו, כדיבורו במקום מושבו של המלך. לכן על מי שבוחר בשלמות האנושית, ושיהיה איש האלהים באמת, לשים לב ולדעת שהמלך הגדול העוטף אותו וצמוד אליו תמיד – גדול הוא מכל מלך בשר ודם, אפילו היה דוד ושלמה. ואותו מלך הנלווה והצמוד הוא השכל השופע עלינו, שהוא הקשר בינינו לבינו יתעלה. וכמו שאנחנו השגנוהו באותו אור שהשפיע עלינו, כמו שנאמר: "בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר" (תהילים לו,י) – כך באותו אור בעצמו הוא צופה בנו, ובשלו הוא יתעלה עמנו תמיד, צופה ומשגיח: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ? [נְאֻם ה'; הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם ה']" (ירמיהו כג,כד). הבן זאת מאוד. תודעת ענווה המקיפה את חיי האדם 2 דע שכשהשלמים מבינים זאת – הם משיגים מידה כזאת של יראת שמים, הכנעה ופחד מה' ויראה ובושה ממנו יתעלה, בדרכים אמיתיות ולא דמיוניות, א) העושה את סתריהם עם נשיהם ובמרחץ כנגליהם עם שאר בני האדם. כמו שתמצא שנהגו חכמינו המפורסמים עם נשיהם: "מגלה טפח ומכסה טפח" (בבלי נדרים כ,ב); ב) והם אמרו גם: "אי זה הוא צנוע? כל הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום" (בבלי ברכות סב,א). ג) וידוע לך שהם אסרו על הִלוך בקומה זקופה, משום "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו,ג) (בבלי קידושין לא,א; ועוד). כל זה כדי לקבע את הדבר שאמרתי לך: שאנחנו תמיד לפניו יתעלה ומהלכים ועוברים נוכח שכינתו. ד) גדולי החכמים ז"ל היו נרתעים מלגלות את ראשם משום שהשכינה אופפת את האדם (בבלי קידושין לא,א). ה) וכן היו ממעטים בדיבור בשל עניין זה, וכבר ביארנו מה שראוי לבאר על מיעוט הדיבור ב(פירוש למסכת) אבות (פה"מ אבות א,יד;טז), "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה,א). התורה באה לכונן תודעה של יראת ה' ואהבתו 3 יראה דרך מעשים) מטרה זו שהערתי לך עליה היא מטרתם של כל מעשי התורה. כי על ידי כל אותם פרטים מעשיים, ועשייתם החוזרת ונשנית, יושג ליחידים הנעלים אימון עד שישיגו את השלמות האנושית, וכך יפחדו מה' יתעלה וייראו ויחרדו וידעו מי עמהם, ויעשו לאחר מכן מה שיש לעשות. הוא יתעלה ביאר שתכלית כל מעשי התורה היא השגת ההיפעלות הזאת, שכבר הוכחנו בפרק זה (פסקה 1) למי שיודע את האמיתוֹת, את אמיתוּת הצורך להשיג אותה – כוונתי לפחד ממנו יתעלה וליראה ממצוותו. הוא אמר: "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה, לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח,נח). התבונן כיצד אמר לך במפורש שהמטרה מ"כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" היא תכלית אחת, שהיא "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם" וכו'. מדבריו בפסוק זה: "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת" תלמד שתכלית זו היא המושגת מן המעשים. הרי התברר שהיא מן המעשים, עשה ולא תעשה. אהבה דרך דעות) אשר לדעות שהתורה לימדה אותנו, שהן השגת מציאותו יתעלה וייחודו – אותן דעות מלמדות אותנו את האהבה כמו שביארנו כמה פעמים (ג,כח2 ובהפניות שם; ג,נא28,13). ידוע לך הזירוז שזירזה התורה על האהבה: "[וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ] בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו,ה). 4 סיכום) כי שתי התכליות הללו, שהן האהבה והיראה, מושגות על ידי שני הדברים: האהבה מושגת על ידי דעות התורה הכוללות את השגת מציאותו יתעלה כפי שהוא, והיראה מושגת על ידי כל מעשי התורה, כמו שביארנו. הבן אפוא את הסיכום הזה.

WE do not sit, move, and occupy ourselves when we are alone and at home, in the same manner as we do in the presence of a great king; we speak and open our mouth as we please when we are with the people of our own household and with our relatives, but not so when we are in a royal assembly. If we therefore desire to attain human perfection, and to be truly men of God, we must awake from our sleep, and bear in mind that the great king that is over us, and is always joined to us, is greater than any earthly king, greater than David and Solomon. The king that cleaves to us and embraces us is the Intellect that influences us, and forms the link between us and God. We perceive God by means of that light that He sends down unto us, wherefore the Psalmist says, “In Thy light shall we see light” (Ps. 36:10): so God looks down upon us through that same light, and is always with us beholding and watching us on account of this light. “Can any hide himself in secret places that I shall not see him?” (Jer. 23:24). Note this particularly. When the perfect bear this in mind, they will be filled with fear of God, humility, and piety, with true, not apparent, reverence and respect of God, in such a manner that their conduct, even when alone with their wives or in the bath, will be as modest as they are in public intercourse with other people. Thus it is related of our renowned Sages that even in their sexual intercourse with their wives they behaved with great modesty. They also said, “Who is modest? He whose conduct in the dark night is the same as in the day.” You know also how much they warned us not to walk proudly, since “the fulness of the whole earth is His glory” (Isa. 6:3). They thought that by these rules the above-mentioned idea will be firmly established in the hearts of men, viz., that we are always before God, and it is in the presence of His glory that we go to and fro. The great men among our Sages would not uncover their heads because they believed that God’s glory was round them and over them; for the same reason they spoke little. In our Commentary on the Sayings of the Fathers (chap. 1:17) we have fully explained how we have to restrict our speech. Comp. “For God is in heaven and thou upon earth, therefore let thy words be few” (Eccles. v. i). What I have here pointed out to you is the object of all our religious acts. For by [carrying out] all the details of the prescribed practices, and repeating them continually, some few pious men may attain human perfection. They will be filled with respect and reverence towards God; and bearing in mind who is with them, they will perform their duty. God declares in plain words that it is the object of all religious acts to produce in man fear of God and obedience to His word-the state of mind which we have demonstrated in this chapter for those who desire to know the truth, as being our duty to seek. Comp. “If thou wilt not observe to do all the words of this law that are written in this book, that thou mayest fear this glorious and fearful name, the Lord thy God” (Deut. 28:58). Consider how clearly it is stated here that the only object and aim of “all the words of this law” is to [make man] fear “the glorious and fearful name.” That this end is attained by certain acts we learn likewise from the phrase employed in this verse: “If thou wilt not observe to do . . . that thou mayest fear.” For this phrase clearly shows that fear of God is inculcated [into our hearts] when we act in accordance with the positive and the negative precepts. But the truths which the Law teaches us—the knowledge of God’s Existence and Unity—create in us love of God, as we have shown repeatedly. You know how frequently the Law exhorts us to love God. Comp. “And thou shalt love the Lord thy God with all thine heart, and with all thy soul, and with all thy might” (Deut. 6:5). The two objects, love and fear of God, are acquired by two different means. The love is the result of the truths taught in the Law, including the true knowledge of the Existence of God; whilst fear of God is produced by the practices prescribed in the Law. Note this explanation.

מִצְוַת וִדּוּי עַל הַחֵטְא – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הַשֵּׁם עַל כָּל הַחֲטָאִים שֶׁחָטָאנוּ בְּעֵת שֶׁנִּתְנַחֵם עֲלֵיהֶן, וְזֶהוּ עִנְיַן הַוִּדּוּי שֶׁיֹּאמַר הָאָדָם בְּעֵת הַתְּשׁוּבָה אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי, עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי כָּךְ וְכָךְ. כְּלוֹמַר שֶׁיַּזְכִּיר הַחֵטְא שֶׁעָשָׂה בְּפֵרוּשׁ בְּפִיו. וִיבַקֵּשׁ כַּפָּרָה עָלָיו וְיַאֲרִיךְ בַּדָּבָר כְּפִי מַה שֶׁיִּהְיֶה צַחוּת לְשׁוֹנוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִלּוּ הַחֲטָאִים שֶׁחִיְּבָה הַתּוֹרָה קָרְבָּן עֲלֵיהֶם, צָרִיךְ הָאָדָם אֶל הַוִּדּוּי עִם הַקָּרְבָּן, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ה ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיי וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ. וְאָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא (ספרי זוטא כאן) לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ה) וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא, יִתְוַדֶּה עַל חֵטְא שֶׁחָטָא עָלֶיהָ, עַל חַטָּאת כְּשֶׁהִיא קַיֶּמֶת, לֹא מִשֶּׁנִּשְׁחֲטָה, כְּלוֹמַר בְּעוֹד שֶׁבֶּהֱמַת הַקָּרְבָּן חַיָּה, וְלֹא מִשֶּׁנִּשְׁחֲטָה. וְעוֹד אָמְרוּ שָׁם לָמַדְנוּ חִיּוּב הַוִּדּוּי לִמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִנַּיִן אַתָּה מַרְבֶּה שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת, כְּלוֹמַר שֶׁהַמִּקְרָא הַזֶּה בָּא בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא בִּמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִנַּיִן אַתָּה מְרַבֶּה שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת? דִּכְתִיב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ. כְּלוֹמַר, שֶׁנִּדְרָשׁ הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לֹא נִכְתַּב עַל דָּבָר מְיֻחָד. וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ בַּמַּשְׁמָע הַזֶּה אַף מִיתוֹת וְכָרֵתוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר גַּבֵּי וִדּוּי אַהֲרֹן בְּאַחֲרֵי מוֹת (שם טז טז) לְכָל חַטֹּאתָם. וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְרַבּוֹת מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְכִי יַעֲשׂוּ דִּכְתִיב כָּאן לְרַבּוֹת מִצְוֹת עֲשֵׂה, כְּלוֹמַר, אִם בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שֶׁחַיָּב לְהִתְוַדּוֹת עָלֶיהָ. וְעוֹד דָּרְשׁוּ שָׁם בַּמְּכִילְתָּא מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, מִמָּה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ עַל הַגְּנֵבוֹת וְעַל הַגְּזֵלוֹת וְעַל לָשׁוֹן הָרַע, וְזֶה הַוִּדּוּי, צָרִיךְ בֶּאֱמֶת שֶׁיָּשִׁיב הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפָּיו, שֶׁאִם לֹא כֵּן מוּטָב שֶׁלֹּא יִתְוַדֶּה עַל זֶה. לִמְעֹל מַעַל לְרַבּוֹת כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁיִּתְוַדּוּ. יָכוֹל אַף הַנֶּהֱרָגִין עַל פִּי זוֹמְמִין, כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא חָטָא, אֶלָּא שֶׁהוּעַד עָלָיו עֵדוּת שֶׁקֶר, שֶׁיְּהֵא חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת עַל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא כְּשֶׁיִּהְיֶה שָׁם אַשְׁמָה, אֲבָל לֹא כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁאֵין לוֹ חֵטְא אֶלָּא שֶׁהוּעַד שֶׁקֶר עָלָיו. הִנֵּה הִתְבָּאֵר שֶׁכָּל הָעֲוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים וְהַקְּטַנִּים וַאֲפִלּוּ מִצְוֹת עֲשֵׂה חַיָּב הָאָדָם עֲלֵיהֶם הַוִּדּוּי. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁבְּהוֹדָאַת הֶעָוֹן בַּפֶּה תִּתְגַּלֶּה מַחְשֶׁבֶת הַחוֹטֵא וְדַעְתּוֹ, שֶׁהוּא מַאֲמִין בֶּאֱמֶת, כִּי גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא כָּל מַעֲשֵׂהוּ, וְלֹא יַעֲשֶׂה עַיִן רוֹאָה כְּאֵינָהּ רוֹאָה, גַּם מִתּוֹךְ הַזְכָּרַת הַחֵטְא בִּפְרָט וּבְהִתְנַחֲמוֹ עָלָיו יִזָּהֵר מִמֶּנּוּ יוֹתֵר פַּעַם אַחֶרֶת לְבַל יְהִי נִכְשָׁל בּוֹ, אַחַר שֶׁיֹּאמַר בְּפִיו כָּזוֹ וְכָזוֹ עָשִׂיתִי וְנִסְכַּלְתִּי בְּמַעֲשַׂי, יִהְיֶה נִגְדָּר שֶׁלֹּא יָשׁוּב לַעֲשׂוֹת כֵּן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יֵרָצֶה לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ בָּרוּךְ הוּא. וְהָאֵל הַטּוֹב הֶחָפֵץ בְּטוֹבַת בְּרִיּוֹתָיו הִדְרִיכָם בְּדֶרֶךְ זוֹ יִזְכּוּ בָּהּ. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית טז, א) שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירֶנּוּ מִלִּבּוֹ וּמִמַּחְשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כֵן עוֹד. כְּדִכְתִיב (ישעיהו נה ז) יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו. וְאַחַר כָּךְ יִתְוַדֶּה עָלָיו. כְּלוֹמַר שֶׁיֹּאמַר דִּבְרֵי הַתְּשׁוּבָה בְּפִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב לא) וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְגַם כֵּן צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא יָשׁוּב לַעֲשׂוֹת הַחֵטְא עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וְגוֹ'. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עי' רמב"ם הל' תשובה פ"א הל"ב), שֶׁשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ הָיָה מְכַפֵּר כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן בְּזָדוֹן אוֹ בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ אוֹ לֹא הוֹדַע לוֹ, אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת? עֲבֵרוֹת שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת, וְכֵן שְׁבוּעַת שָׁוְא וְשֶׁקֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם כָּרֵת מִן הַחֲמוּרוֹת הֵן, וּשְׁאָר מִצְוֹת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהֶם כָּרֵת נִקְרָאוֹת קַלּוֹת כְּנֶגֶד הַחֲמוּרוֹת. וְעַכְשָׁו בַּעֲוֹנֹתֵינוּ שֶׁאֵין לָנוּ מִקְדָּשׁ, וְלֹא מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה אֵין לָנוּ אֶלָּא תְּשׁוּבָה, וְהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת, וַאֲפִלּוּ הָיָה רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְגוֹ'. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַתְּשׁוּבָה לְבַדָּהּ מַסְפֶּקֶת בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כְּגוֹן הָאוֹכֵל דָּבָר אָסוּר אוֹ בּוֹעֵל בְּעִילָה אֲסוּרָה, וְכֵן הַמְבַטֵּל אַחַת מִמִּצְוֹת עֲשֵׂה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ, אוֹ הַגּוֹזֵל מָמוֹנוֹ, אוֹ בְּכָל דָּבָר אַחֵר שֶׁהִזִּיקוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין בְּדִבּוּר, אֵין נִמְחָל לוֹ לְעוֹלָם בִּתְשׁוּבָה בִּלְבַד, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וְעַד שֶׁיְּרַצֵּהוּ, וְאִם לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לְהִתְרַצּוֹת לוֹ כְּבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פז א), מָה תַּקָּנָתוֹ. וּמֵעִנְיַן הַמִּצְוָה כְּמוֹ כֵן, מָה שֶׁאָמְרוּ בַּתּוֹסֶפְתָּא, שֶׁעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים הֵם שֶׁמְּעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה, וְשָׁם מָנוּ אוֹתָן חֲכָמִים. וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה יִתְבָּאֲרוּ בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן מִיּוֹמָא [הלכות תשובה פ"א].

The commandment of confession of sin: We are commanded to confess before God our sins that we have sinned, at such time that we feel remorse for them. And this is the content of confession: to say at the time of repentance, “Please, God, I have sinned, I have transgressed, I have rebelled [in] such and such,” meaning to say that he mention the sin that he did explicitly with his mouth. He should [then] seek atonement for it and extend his words in this matter according to his fluency. And they, may their memory be blessed, said that even sins that require the bringing of a sin-offering still demand confession with the offering, and about this it states (Numbers 5:6), “Speak to the children of Israel [saying], a man or woman who commits from any of the sins of man and rebels against the Lord, that soul is guilty and they shall confess the sins that they did.” [The Sages] said in the Mekhilta (Sifrei Zuta on Numbers 5:6), “Since it says ‘confess the sin’ (Leviticus 5:5) it means that the sin must be extant, that is that the sin-offering is alive and not slaughtered.” This means that the animal to be offered must still be alive. They also said there, “We see that one must confess if he renders impure the Temple and its holy things. From where do you know to include all other commandments?” That is that this verse in Parashat Vayikra only [discusses] one who renders impure the Temple and its holy things; from where do you know to include all other commandments? “As it is written, ‘Speak to the children of Israel, etc. and they should confess.’” That is, that we expound the verse as if it is not written about a specific thing. “And from where do we know that its understanding [includes sins that are punishable by] death and excision? Since it is stated about the confession of Aharon in Acharei Mot (Leviticus 16:16) ‘for all their sins.’” [The Sages], may their memory be blessed, expounded [on this verse] to include negative commandments; and “that they did” which is written here to include positive commandments, meaning to say that if he does not do a positive commandment that he could have done, he is obligated to confess about it. And they further expounded there in the Mekhilta, “‘From any of the sins of man’ — from that which is between him and his fellow: theft, robbery and evil speech.” And this confession truthfully requires that he return the “[theft] that is in his hands,” as if he does not do so it would be better not to confess about it. “‘To rebel’ includes all those sentenced to death who must [also] confess. I might have thought to include even those convicted by false witnesses”; that is, even though he knows that he did not sin, except that false testimony was testified against him, that he be obligated to confess about this. “Hence the verse teaches, ‘soul [that] is guilty’ — I only said when there is guilt there, but not when he knows that he did not sin, except false testimony was testified against him. Hence we understand that [for] all iniquities, large and small — even positive commandments — a man is obligated to confess about them. It is from the roots of this commandment [that it is] because through the verbal admission of iniquity, the sinner reveals his thoughts and opinion: that he truly believes that all his deeds are revealed and known before God, blessed be He, and that he will not act as if ‘the Eye that sees’ does not see. Furthermore, through mentioning the sin specifically, and through his remorse about it, he will be more careful about it on another occasion not to stumble in the same way again. Since he declares verbally, “I did such-and-such, and I stumbled in my deeds,” he will have created a fence so he will not repeat what he did. And through this he will be wanted by his Creator, blessed be He. And the Good God, Who wants the good for His creations makes them walk in this way, [that] they merit with it. From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Taanit 15a) that repentance is that the sinner leave the sin and remove it from his heart and from his thought, and he decide in his heart not to do like this again, as it is written (Isaiah 55:7), “Let the wicked give up his way, the sinful man his thoughts”; and afterwards, he must confess about it, meaning to say that he say the words of repentance orally, as it is stated (Exodus 32:31), “and they made for themselves a god of gold.” And he must also mention explicitly that he will not return to do the sin again, as it is stated (Hosea 14:4), “and we will not again say ‘our god’ about the work of our hands, etc.” And they, may their memory be blessed, said (see Rambam, Mishneh Torah, Laws of Repentance 1:2) that the scapegoat would atone for all sins when one repented, light and weighty — whether he transgressed them volitionally or accidentally whether it was known to him or unknown to him. But if he did not repent, the scapegoat only atones for the light ones. And what are the light ones and what are the weighty ones? [Weighty ones] are sins for which one is liable for the death penalties of the court or excision; and also vain and false oaths are from the weighty ones, even though they do not come with excision. And the other positive and negative commandments that do not come with excision are called light, in comparison to the weighty ones. And now that we do not have the Temple and the altar of atonement, on account of our iniquities, we only have repentance. And repentance atones for all sins. And even if one was a complete evildoer all of his days and he repented completely at the end, we do not mention any of his evil, as it is stated (Ezekiel 33:12), “and the wickedness of the wicked will not cause him to stumble when he turns back from his wickedness, etc.” To what do these words apply that repentance alone suffices? To sins between man and the Omnipresent, such as one who eats something prohibited or has a prohibited sexual intercourse and so [too,] one who negates one of the positive commandments and similar to it. But [regarding] sins between a man and his fellow, such as one who injures his fellow, or robs his money or with any other thing through which he illegally injures him — whether in action or in speech — it is never forgiven him with repentance alone, until he gives his fellow what he owes him and until he is appeased. And they, may their memory be blessed, have already said (Yoma 87a) what is his remedy if his fellow does not want to be appeased by him. And also from the content of the commandment is that which they said in the Tosefta that there are twenty-four things that impede repentance, and they enumerate them there. [This] and the rest of the details of the commandment are elucidated in the last chapter of Yoma. (See Mishneh Torah, Laws of Repentance 1.)

והנפש אשר תעשה ביד רמה בארה התורה שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שהוא מאמין בה' ובתורתו רק שיצרו הסיתו לחטוא, וזה יש לו תקנה בתשובה כי אחר שסר תאותו ממנו ישוב ויתחרט ואם חטא בשוגג די לו בקרבן, אבל מי שחוטא מצד הכפירה ויוצא ביד רמה לחלוק על תורה מן השמים כמנשה בן חזקיה שהיה לועג על משה רבינו שכתב בתורה דברים שאין בם צורך לפי דעתו וחשב שמשה מפי עצמו כתב כי אין ה' מנבא בני אדם ואין תורה מן השמים כי השוה דברות התורה כדברות ב"א וספוריהם ולא העלה על לבו שדברות ה' שגבו מדעת האדם, ויש בספורי התורה סודות גדולים לא יבינם כל איש, ועז"א דמית היות אהיה כמוך, ועז"א הוי מושכי העון בחבלי השוא, וזה יתבאר לך עפ"י מה שפרשתי שם שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שזה יתחרט אח"כ ובין החוטא מצד הכפירה שזה לא יתחרט לעולם, הראשון נקרא בשם חטא והשני בשם עון שהוא עוות השכל

הגה ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בי' ימי תשובה וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת:

And a doubtful aveira (sin) needs more repentance from a certain aveira, because one that knows regrets more than one who does not know (which is the case when one is unsure).

(ב) ויש לכל אדם וכו' - כתב הרא"ש שיקרא באלו הימים באגרת התשובה של רבינו יונה והאר"י ז"ל כתב שחיוב ללמוד בספרי מוסר כל השנה וכ"כ הגר"א במשלי בכ"מ ובמע"ר ועכ"פ באלו הימים יעשה כל אדם כדעת הזוהר שישוב קודם שישכב ויתאונן על חטאיו ויפשפש במעשיו. ועיין ביערות הדבש ח"א דרוש א' כי ז' ימים שבין ר"ה ליום הכפורים הם נגד ז' ימי שבוע ובכל יום יעשה תשובה על אותו יום ד"מ ביום ראשון יעשה תשובה על מה שחטא כל ימיו ביום ראשון וכן ביום ב' וכן כל ז' ימים:

וְשֶׁהַתְּשׁוּבָה תִּנָּתֵן לַחוֹטְאִים בְּחֶסֶד גָּמוּר, שֶׁתֵּחָשֵׁב עֲקִירַת הָרָצוֹן כַּעֲקִירַת הַמַּעֲשֶׂה. דְּהַיְנוּ, שֶׁבִּהְיוֹת הַשָּׁב מַכִּיר אֶת חֶטְאוֹ וּמוֹדֶה בּוֹ וּמִתְבּוֹנֵן עַל רָעָתוֹ וְשָׁב וּמִתְחָרֵט עָלָיו חֲרָטָה גְּמוּרָה דְּמֵעִקָּרָא כַּחֲרָטַת הַנֶּדֶר מַמָּשׁ שֶׁהוּא מִתְנַחֵם לְגַמְרֵי וְהָיָה חָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה נַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַהוּא וּמִצְטַעֵר בְּלִבּוֹ צַעַר חָזָק עַל שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה הַדָּבָר וְעוֹזֵב אוֹתוֹ לְהַבָּא וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ הִנֵּה עֲקִירַת הַדָּבָר מֵרְצוֹנוֹ, יֵחָשֵׁב לוֹ כַּעֲקִירַת הַנֶּדֶר וּמִתְכַּפֵּר לוֹ.

וּמִשָּׁם אַתָּה יָכוֹל לְדַבֵּק אֶת עַצְמְךָ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלָשׁוּב אֵלָיו בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, כִּי לֹא רְחוֹקָה הִיא מִמְּךָ, אֶלָּא שֶׁבִּמְקוֹמְךָ שָׁם רַבּוּ הַלְּבוּשִׁים. וְכָל מַה שֶּׁאָדָם הוֹלֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, הוּא מִתְקָרֵב יוֹתֵר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיָכוֹל לֵידַע אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּהֲבָנָה יְתֵרָה, כִּי כָּל מַה שֶּׁהַמַּדְרֵגָה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, נִתְמַעֲטוּ הַלְּבוּשִׁים, וְנִתְמַעֵט הַצִּמְצוּם, וְאָז הוּא מְקֹרָב יוֹתֵר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיָכוֹל לֶאֱהֹב אֶת עַצְמוֹ עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאַהֲבָה יְתֵרָה:

וְהִנֵּה, מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה מִן הַתּוֹרָה, הִיא עֲזִיבַת הַחֵטְא בִּלְבַד (כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ג׳ דְּסַנְהֶדְרִין וּבְחֹשֶׁן־מִשְׁפָּט סוֹף סִימָן ל״ד לְעִנְיַן עֵדוּת), דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּגְמוֹר בְּלִבּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, לְבַל יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, לִמְרוֹד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְלֹא יַעֲבוֹר עוֹד מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ חַס וְשָׁלוֹם הֵן בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה הֵן בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ עִיקַּר פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״תְּשׁוּבָה״ לָשׁוּב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמוֹר כָּל מִצְוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב:

תשובה טבעית, אמונית, שכלית

Teshuva of Nature, Faith, and Intellect