The Ramchal on Trust in God

דבר ברור וידוע, כי האמונה בידיעת האל יתברך מיני השפלים ואישיהם והשגחתו בכללם ובפרטם, פנות גדולות מתורת משה רבינו ע"ה, כי הכופר אשר יאמר, כי אין הבורא יודע אישי השפלים והשגחתם, כופר בתורה בכללה. אבל צריכים אנחנו להאמין שהאל יודע האישים כלם ופרטיהם, העליונים והתחתונים, מעשיהם ומחשבותיהם, העובר וההוה והעתיד, כי הוא העושה אותם ומוציאם מאפיסה מוחלטת אל ההויה שהם עליה, ונאמין אמונה חזקה במה שאמר הכתוב, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין.

אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עולה ח"ו, ולא כרשעים שהיו אומרים, לא יתכן דרך ה'; אלא על משמרתו יעמוד לעבוד את בוראו בעבודה תמה, בהשואה אחת בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, ואז יקרא תמים ממש:

ואמר אף שיש בו כל הדברים צריך ליראת השם, וזה כי האדם הוא עלול ואין לו קיום מצד עצמו כי אם מצד העלה וכאשר אין בו יראת שמים הרי נשאר העלול בעצמו ואין קיום לעלול בלא עלה, אבל כאשר יש בו יראת השם ית' אז הוא מקוים ע"י העלה שיש לעלול קיום בעלה. ולפיכך כתיב יראת ה' היא אוצרו, נקרא יראת השם אוצר כי האוצר הוא מקיים ואמר כי יראת ה' היא המקיים את הכל והוא דומה לקב חומטין המקיים את התבואה שאם אין כאן קב חומטין אף שהתבואה יפה וטובה מאוד אין קיום אל התבואה רק מצד קב חומטין אשר הוא המקיים הכל, וכך אף שיש באדם כל המעלות סוף סוף אין לעלול קיום כלל בלא העלה וצריך האדם אל העלה המקיים אותו וזהו ע"י יראת ה', עד שנראה כי יש לאדם עלה שהוא ירא ממנו ית'.

בספר משלי (ג') בטח אל ה' בכל לבבך ואל בינתך אל תשען. שלמה המלך ע"ה רצה לומר, האדם ישים בטחונו בו ית' בטחון גמור על מה שהוא צריך, ואל ישען על בינתו לומר כי ע"י תבונתו יוכל להשתדל מה שצריך אליו רק ישים על ה' בטחונו. כי אף שצריך לעשות כל מעשיו בחכמה ואין סומכין על הנס, מ"מ אל ישען על תבונתו בלבד לומר כי חכמתו יגרם לעשות מה שירצה, רק יבטח בהשם שהוא יוציא מחשבתו אשר חפץ לעשות אל הפעל.

וְהִנֵּה יֵשׁ מֵהַפְּתָאִים הַמְבַקְּשִׁים רַק לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, שֶׁיֹּאמְרוּ, לָמָּה נְיַגַּע עַצְמֵנוּ בְּכָל כָּךְ חֲסִידוּת וּפְרִישׁוּת, הֲלֹא דַּי לָנוּ שֶׁלֹּא נִהְיֶה מֵהָרְשָׁעִים הַנִּדּוֹנִים בַּגֵּיהִנֹּם. אֲנַחְנוּ לֹא נִדְחוֹק עַצְמֵנוּ לִכָּנֵס בְּגַן עֵדֶן לִפְנַי וְלִפְנִים. אִם לֹא יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק גָּדוֹל, יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק קָטָן. אָנוּ דַּי לָנוּ בָּזֶה, וְלֹא נַכְבִּיד עַל מַשָּׂאֵנוּ בַּעֲבוּר זֹאת.

אָמְנָם מָה שֶׁיּוּכַל לִשְׁמוֹר אֶת הָאָדָם וּלְהַצִּילוֹ מִן הַמַּפְסִידִים הָאֵלֶּה הוּא הַבִּטָּחוֹן, וְהוּא שֶׁיַּשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל ה' לְגַמְרֵי, כַּאֲשֶׁר יֵדַע כִּי וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיֶּחְסַר לָאָדָם מָה שֶׁנִּקְצַב לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ"ל בְּמַאַמְרֵיהֶם (ביצה ט"ז א): כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְגוֹ', וְכֵן אָמְרוּ (יומא ל"ח ב): אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא. אַךְ לֹא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא הַמּוֹעִיל, אֶלָּא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת מֻכְרָח, וְכֵיוָן שֶׁהִשְׁתַּדֵּל הֲרֵי יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וּכְבָר יֵשׁ מָקוֹם לְבִרְכַּת שָׁמַיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַלּוֹת יָמָיו בַּחֲרִיצוּת וְהִשְׁתַּדְּלוּת, הוּא מָה שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים עה:ז-ח): כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא וְגוֹ', כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט וְגוֹ' וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר (משלי כג:ד): אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. אֶלָּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי הוּא דַּרְכָּם שֶׁל הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, עוֹשִׂים תּוֹרָתָן עִקָּר וּמְלַאכְתָּן טְפֵלָה, וְזֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם, כִּי כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה אָדָם קְצָת מְלָאכָה, מִשָּׁם וָהָלְאָה אֵין לוֹ אֶלָּא לִבְטֹחַ בְּקוֹנוֹ וְלֹא לְהִצְטַעֵר עַל שׁוּם דָּבָר עוֹלָמִי, אָז תִּשָּׁאֵר דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה וְלִבּוֹ מוּכָן לַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּי וְלָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה.

However, that which can protect a person and save him from these detriments is trust in G-d. Namely, that a person casts his burden entirely upon G-d, knowing that it is certainly impossible for a man to lack what was designated for him, as our sages taught: "all of a person's sustenance [for the year] is fixed for him from Rosh Hashana [to Yom Kippur]" (Beitzah 16a). Likewise, they said: "no man can touch what was prepared for his fellow even to the extent of a hair's breadth" (Yomah 38b). Only that it is not the efforts (hishtadlut) that help. Rather, the efforts are necessary, but once one has put in some effort, he has already discharged his obligation and there is place for the blessing of Heaven to rest upon him, and he need not consume his days in exertion and labor. This is what king David said: "For not from the east or from the west, nor from... but it is G-d who executes judgment, [putting down one and lifting up another]" (Tehilim 75:7-8), and king Shlomo said: "Do not weary yourself to grow rich; cease applying your understanding" (Mishlei 23:4). Rather, the true path is that of the "early Pious ones", who made their Torah primary and their work secondary, and succeeded in both (Berachot 35b). For once a man does a little work, from then on, he need only trust in his Master, and not be distressed by any worldly matters. Then his mind will be free and his heart ready for true Chasidut and perfect divine service.

אחת המדות היותר קדושות היא מדת הבטחון בשם השי"ת, הראויה להיות מתרחבת והולכת בנפש האדם. אמנם תכליתה היא קרבת אלהים הנמשכת ממנה, שהיא לעצמה השלמה גדולה, וגבורת הנפש בעז ד' הנמשכת ממנה בעת צר, שהאדם מוצא לו תמיד מחסה בשם ד'. אבל כמה צריך האדם להיות נזהר שהמדה היקרה הזאת שהיא אור העולם לא תהפך לרועץ, שלא תהי' הסבה לעצלות ולשפלות ידים, שהוא ההיפוך מההשלמה האמיתית של האדם. ע"כ כל מה שהאדם יותר דבק בקונו ויותר נאזר במדת הבטחון בשם ד', ראוי לו ביותר להראות זהירותו וזריזותו בכל הנוגע לפעולות אדם, למען ידעו כל העם כי העטרה הגדולה של מדת הבטחון, ככל המדות הקדושות הנמשכות מדעת ד' ויראתו הטהורה, רק את הטוב יביאו להולכי בדרך ד' באמת ואין עמן מכשול.

ההנחה הכללית צריכה שתהי' כי החלמא הוא טבא, כי גדול הוא ערך הבטחון בד' שהוא מנהיג את האדם בחסדו עד שהוא בטוח שכל הוראה שבאה באה בהשגחה לטובה, והם הרעים המסעדים ע"י חברתם את ההטבה המוסרית יאמרו לו, טבא הוא, מצד עצמו כיון שכבר הי' סבה להרשים ביותר בנפשך את מושג הבטחון ואומץ הלב בד' האל הטוב, וטבא ליהוי כי מושג נעלה זה יפעול בהחלט על המצב המוסרי המעשי.

שלמות הבטחון שכוללת כל ארחות הצדק והטוב, שמכיון שהאדם משליך על ד' יהבו כבר טהר לבו מכל רע והולך בדרך הטובה והישרה, ע"כ אין צורך לצרפו ולזקקו ע"י סבות מחרידות ולא יירא משמועה רעה. אמנם הסבה המביאה את האדם לבא למדה העליונה והצרופה של הבטחון השלם היא גבורת הנפש שע"פ חשבון ודעת אין לו לאדם להתירא משום דבר גם הדברים שנראים שהם רעים בעיניו, כי הלא לא יעשה דבר אם ד' לא צוה.