Shabbat Chazon and the Three Weeks

וְאִם֙ לֹ֣א תִשְׁמָע֔וּהָ בְּמִסְתָּרִ֥ים תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י מִפְּנֵ֣י גֵוָ֑ה וְדָמֹ֨עַ תִּדְמַ֜ע וְתֵרַ֤ד עֵינִי֙ דִּמְעָ֔ה כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה עֵ֥דֶר יְהֹוָֽה׃ {ס}

For if you will not give heed, My inmost self must weep, Because of your arrogance; My eye must stream and flow With copious tears, Because GOD’s flock Is taken captive.

אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס׃ {ס} בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכׇּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כׇּל־רֵעֶ֙יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים׃ {ס}

א Alas! Lonely sits the city Once great with people! She that was great among nations Is become like a widow; The princess among states Is become a thrall. ב Bitterly she weeps in the night, Her cheek wet with tears. There is none to comfort her Of all her friends. All her allies have betrayed her; They have become her foes.

מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה.

§ The mishna teaches that from when the month of Av begins, one decreases acts of rejoicing. Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: Just as when Av begins one decreases rejoicing, so too when the month of Adar begins, one increases rejoicing.

לְעוֹלָם קָסָבַר שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְהָא קָמַשְׁמַע לָן: דְּאִיכָּא מִשְׁמָרוֹת בָּרָקִיעַ וְאִיכָּא מִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כָּאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ מִמָּרוֹם יִשְׁאָג, וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ״. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי, וְאוֹמֵר: ״אוֹי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם״.

The Gemara responds: Actually, Rabbi Eliezer holds that the night consists of three watches, and he employs this particular language of watches in order to teach us: There are watches in heaven and there are watches on earth; just as our night is divided into watches, so too is the night in the upper worlds. As it was taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: The night consists of three watches, and over each and every watch, the Holy One, Blessed be He, sits and roars like a lion in pain over the destruction of the Temple. This imagery is derived from a reference in the Bible, as it is stated: “The Lord roars [yishag] from on high, from His holy dwelling He makes His voice heard. He roars mightily [shaog yishag] over His dwelling place, He cries out like those who tread grapes, against all the inhabitants of the earth” (Jeremiah 25:30). The three instances of the root shin-alef-gimmel in this verse correspond to the three watches of the night. Rav Yitzḥak bar Shmuel said in the name of Rav: The night consists of three watches, and over each and every watch the Holy One, Blessed be He sits and roars like a lion, because the Temple service was connected to the changing of these watches (Tosefot HaRosh), and says: “Woe to Me, that due to their sins I destroyed My house, burned My Temple and exiled them among the nations of the world.”

אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

However, considering that the people during the Second Temple period were engaged in Torah study, observance of mitzvot, and acts of kindness, and that they did not perform the sinful acts that were performed in the First Temple, why was the Second Temple destroyed? It was destroyed due to the fact that there was wanton hatred during that period. This comes to teach you that the sin of wanton hatred is equivalent to the three severe transgressions: Idol worship, forbidden sexual relations and bloodshed.

אֲבָל אָמַר "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו" (דברים כח טו), אָמַר כִּי מִפְּנֵי שֶׁיַּעַבְרוּ עַל קְצָת מִצְוֹתָיו שֶׁלֹּא יִשְׁמְרוּ וְיַעֲשׂוּ אֶת כֻּלָּן - יֵעָנְשׁוּ, שֶׁכָּךְ הָיָה בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (יומא ט) שֶׁבַּיִת רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָרַב, מִפְּנֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים; בַּיִת שֵׁנִי שֶׁאָנוּ בְּקִיאִים בָּהֶם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מָה חָרַב, מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם.

דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה. ובו יח סעיפים: משנכנס אב ממעטין בשמחה ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לישתמיט מיניה דריע מזליה: הגה מילה שהיא מר"ח עד ט' באב נוהגין שהמוהל ובעל ברית ואבי הבן לובשין בגדי שבת (מנהגים) אבל בלאו הכי אסור אפי' בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת כי אם הכתונת לבד (מרדכי הל' ט"ב והגהות אשירי פ"ד דתענית ואגודה ורוקח) אבל פורשין פרוכת של שבת אם לא שאירע ט' באב בשבת ונדחה שאז אין פורשין פרוכת של שבת ומי שיש לו נישואין בשבת נחמו מותר ללבוש בגדי שבת בשבת של חזון: (מהרי"ל) יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו ויש מתענים מי"ז בתמוז עד ת"ב: הגה ולצורך מצוה שרי ולכן נדה רוחצת וטובלת (מהרי"ל) ואפי' אם טובלת ליל י' באב מותר לה לרחוץ בערב ת"ב אם א"א לה לרחוץ ליל י' (אגודה) ונראה דה"ה אשה הלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה כשאר שנה הואיל ואינה עושה לתענוג רק לצורך מצוה ונוהגין שלא לרחוץ אפי' בצונן מר"ח ואילך (ת"ה סי' ק"ו) אפי' בע"ש של חזון אסור לרחוץ כי אם ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי"ל ותשובת מהרי"ל סי"ו וב"י) ויש מקילין בחפיפת הראש בחמין למי שרגיל בכך כל שבת:

1. Laws of the Week that Tisha B'av falls within and in it 18 paragraphs. When one enters Av, we reduce in joy. And a Jewish person that has to him a legal dispute with a Gentile, one should delay from (adjuring) because there is bad mazel. Rema: A Bris Milah that is from Rosh Chodesh Av until Tisha B'av, we are accustomed that the Mohel, the Baal Bris (the one who holds the baby), and the father of the son wear Shabbos clothes (Minhagim). But beside for this, it is forbidden even on Shabbos Hazon (the Shabbos prior to Tisha B'av) we do not switch to wear Shabbos Clothes except for undergarments (Mordechai Laws of Tisha B'av and the Haagos Ashiri Chapter 4 of Taanis, and the Agudah, and the Rokeach). But we do spread the Shabbos Parachos Covering (i.e. the sheet cover in front of the Aron with the Torah Scrolls) except if Tisha B'av falls on Shabbos and is pushed off (to Sunday) then we not spread the Shabbos Parachos Covering. One who is marrying the week of Shabbos Nachmu (that is the week after Tisha B'av) is allowed to wear Shabbos Clothes on Shabbos Chazon (Maharil) There are those that don't bathe from Rosh Chodesh (Av), and there are those that withhold from this week, and there are those from the 17th of Tammuz until Tisha B'av. Rema: Yet for a mitzvah need it is allowed; therefore, a Niddah can bath and immerse (in a mikvah) [Maharil]. Even one who is immersing on the night of the 10th of Av, she is permitted to bathe the eve of Tisha B'av if she cannot do so on the night of the 10th of Av [Agudah]. And it seems that so to a woman who will dress in whites (for her 7 days of purity) is able to wash a bit normally like the rest of the year - since it is not done for pleasure only for the sake of the mitzvah. The custom is to not wash even with cold (water) from Rosh Chodesh and on [Terumas HaDeshen Siman 106]. Even on the eve of Shabbos Chazon, it is forbidden to wash except the head, face, hands, and feet in cold water (Maharil and Teshuvas Maharil Siman 16 and Bais Yosef). Yet there are those are lenient in immersing the head in hot water to one who normally does so every week.

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א: דאפילו בשבת של חזון – אין מחליפין בגדי שבת, רק הכתונת לבד. ומותר אפילו חל תשעה באב בשבת (לבוש). והמחמיר בזה אינו אלא טועה, דכתונת אינו אלא מפני הזיעה (מגן אברהם סעיף קטן ד). אבל פורשין פרוכת של שבת, אם לא שאירע שבת בתשעה באב ונדחה, דאז אין פורשין גם פרוכת של שבת. והמפות והמכסאות – דינן כפרוכת. ורק מי שיש לו נשואין בשבת נחמו – מותר לו ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. אבל בגדים חדשים – אסור אפילו לחתן (מגן אברהם סעיף קטן ו). וגם אבי החתן יכול ללבוש בגד עליון של שבת לכבוד החתן, וכן עשה מהרי"ל (שם). ודע שאצלינו יש שנים או שלושה דורות שאין נוהגין כמנהג הזה בשבת חזון, אלא לובשין כל בגדי שבת. וגדולי הדור שהיו אז הנהיגו כן, באמרם שזהו כמראים אבילות בשבת בפרהסיא. ולכן אפילו בשבת שחל בו תשעה באב ונדחה – אנו לובשין בגדי שבת מטעם זה. ולכן בימינו אלה, כמעט נשכח הדבר שאין ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. ותמוה אצלי דבר זה, דאטו קדמונינו לא ידעו זה? ועם כל זה נהגו בזה, אף שאינו כן מדינא; ואיך נבטל מנהגם?ולכן נראה לעניות דעתי דזה תלוי באופן ההלבשה. דאצל הקדמונים היתה הלבשת שבת וחול שווים בדמותם ובתמונתם, אלא שההפרש היה בין סחורה יקרה ובין סחורה פשוטה, ולא היה ההפרש ניכר כל כך, שהרי עניים גם בשבת יוצאין בסחורה פשוטה. ולכן הנהיגו ללבוש בגדי חול. מה שאין כן זה כמה דורות מקודם, שבשבת היתה תמונה אחרת לגמרי להבגדים, בין עני בין עשיר. כמו שבחול היו נושאין כובע של קלאפי"ן, ובשבת שטריימי"ל. וכן שארי בגדים – היה ניכר לכל שזה בגד חול, כמו קיטאי"י, וזה בגד שבת, כמו של משי לעשיר, ומשי פשוט לעני. ולפיכך הנהיגו הגדולים שלא לנהוג מנהג זה, מפני שההפרש ניכר הרבה, והוי כאבילות בשבת. ולכן אני אומר דבזמנינו זה, שעל פי פקודת המלכות כבר החלפנו תמונת הבגדים, ושבת וחול תמונה אחת להן, אלא שההפרש בין זול ליוקר – וודאי נכון לקיים מנהג הקדמונים. (כן נראה לעניות דעתי. ודע דזה שנתבאר בסעיף ט דבכל חדש אב לישתמט אינש וכו', מבואר בזוהר יתרו דף עח ב דרק עד תשעה באב לישתמיט ולא יותר, עיין שם.)

(מד) כלים חדשים - ובמקום שדרך לכבוש הבגדים במכבש א"כ הוו בכלל מגוהצין ואסורין אפילו הם ישנים שהגיהוץ עושה אותן כחדשים ואסורין ללבוש בשבוע זו ומה"ט נהגו איסור בבגדי שבת ללבשן בשבת חזון דאע"פ שלבשן מכבר כמה שבתות עדיין גיהוצן ניכר והוי כחדשים:

ומעכשיו אין כלל שאלה בדבר איזו סמיכת הפרשה יש בין שבת חזון לשבת נחמו. כי אמנם שבת חזון מביאה לנו ממילא את השבת נחמו, וה"איכה" היא סיבה לה"נחמו".

אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ – עַל רִיחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אָחֳרָא – נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״עַצְבוּת״ כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת – הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטוּמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חַיּוּת בְּלִבּוֹ, אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה, הֲרֵי יֵשׁ חַיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפָּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר, רַק שֶׁהִיא חַיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב – כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן. וְהִנֵּה, לְעִתִּים צָרִיךְ לְעוֹרֵר בְּחִינַת גְּבוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּינִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְיֵצֶר הָרָע כְּשֶׁשּׁוֹלֵט חַס וְשָׁלוֹם עַל הָאָדָם, כִּי אֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִין אֶלָּא בְּשָׁרְשָׁן. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב״, וְהַיְינוּ, בְּכָל עֵת שֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ. אַךְ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, שֶׁהִיא שָׁעָה הַמְיוּחֶדֶת וּרְאוּיָה לְכָךְ לְרוֹב בְּנֵי אָדָם, הִיא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עָצֵב בְּלָאו הָכֵי מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, אוֹ כָּךְ בְּלִי שׁוּם סִבָּה, אֲזַי הִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְהַפֵּךְ הָעֶצֶב לִהְיוֹת מִ״מָּרֵי דְחוּשְׁבָּנָא״ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וּלְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״לְעוֹלָם יַרְגִּיז וְכוּ׳״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבָזֶה יִפָּטֵר מֵהָעַצְבוּת שֶׁמִּמִּילֵּי דְעָלְמָא.

In truth, however, a contrite heart and the bitterness of the soul—because of its remoteness from the light of the Divine Countenance and its being clothed in the sitra achara—are not called atzvut (dejection) in the sacred tongue, for atzvut implies that the heart is dull like a stone and is devoid of vitality. But in the case of merirut (bitterness) and a broken heart, the contrary is surely true—there is vitality in the heart fermenting agitation and bitterness, except that this vitality stems from the attribute of the holy gevurot (severity), whereas joy comes from the attribute of chasadim (kindness), for the heart is comprised of them both. Thus it is sometimes necessary to awaken the attribute of the holy gevurot in order to ameliorate the stern judgments, arising from the animal soul and evil nature, when triumphing, Heaven forfend, over man. For the stern judgments can be sweetened only at their source. Therefore the Rabbis, of blessed memory, said that “a person should always rouse the good impulse,” that is, whenever he perceives in his soul that he is in need of it. But the propitious time, which is the time specifically fitting for the majority of people, is when one is in any case troubled by mundane worries, or, simply, without apparent cause. Then is the appropriate time to transform the sadness by becoming one of those “masters of account” mentioned earlier and to act on the counsel of the Rabbis that “[a person should] always rouse…,” as has been mentioned above. Thereby will he rid himself of the dejection occasioned by mundane affairs.