Core Teachings of the Ramchal

[א] ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהי' נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עוה"ז שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואח"כ שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות:

הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית׳‎ לזולתו והנה תראה כי הוא לבדו ית״ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית׳‎ הנה איננו שלימות אמיתי אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית׳‎ וע״כ בהיות חפצו ית׳‎ להטיב לזולתו לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו ובהיותו הוא לבדו ית׳‎ הטוב האמיתי לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית׳‎ מצד עצמו שהוא הטוב השלם והאמיתי. והנה מצד אחר הטוב הזה א״א שימצא אלא בו ע״כ גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיותן מקום לברואים לשיתדבקו בו ית׳‎ באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו ואז נמצא שמה מצד עצמם א״א שיתוארו בשלימות כשלימותו ית׳‎ הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא ית׳‎ מצד היותם מתדבקים בו וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה ונמצא היות כונתו ית״ש בבריאה שברא לברוא מי שיהיה נהנה בטובו ית׳‎ באותו הדרך שאפשר שיהנה בו:

ענין התפלה הוא כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו ית׳‎ צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו וכפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם שפע. ואם לא יתעוררו לא ימשך להם.

מצות התפלה אינה כשאר המצות שנאמר בהן (ראש השנה דף כ"ח ע"ב) מצות אין צריכות כוונה ויוצא ידי עשיית המצוה בעשות אותה אפילו בלא כוונה כיון שעושה מעשה המצוה כהוגן וכשורה (שם ע"ש), אבל התפלה אינה מצוה מעשית, ולכן צריך לכוין בה (ברכות ל' ב) כי עיקרה היא כוונת הלב, גם כי אינה נשלמת אלא בדבור דהרהור לאו כדבור דמי (ברכות כ' ב), והכתוב תלה אותה בכוונה ובדבור כדכתיב (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם אבל העיקר היא הכוונה. וענין זאת הכוונה הוא לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו.

מן הענינים העמוקים שבהנהגתו ית׳‎ הוא ענין ישראל ואומות העולם שמצד טבע האנושי נראה היותם שוים באמת ומצד עניני התורה הם שונים שינוי גדול ונבדלים כמינים מתחלפים לגמרי. והנה עתה נבאר בענין זה ביאור מספיק ונפרש מה שבו מתדמים זה לזה ומה שבו מתחלפים זה מזה.

כִּי אָמְנָם עִנְיַן הַמִּדָּה כְּבָר אָמַרְתִּי, שֶׁהוּא לִהְיוֹת נָקִי מִכָּל עַנְפֵי הָעֲבֵרוֹת. וְאוּלָם אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל הָעֲבֵרוֹת מִשְׁתַּדֵּל הַיֵּצֶר הָרַע לְהַחֲטִיא אֶת הָאָדָם, כְּבָר יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהַטֶּבַע מְחַמְּדָן יוֹתֵר וּבָהֶן מַרְאֶה לוֹ יוֹתֵר הֶתֵּרִים, אֲשֶׁר עַל כֵּן יִצְטָרֵךְ בָּהֶן יוֹתֵר חִזּוּק לְנַצֵּחַ אֶת יִצְרוֹ וּלְהִנָּקוֹת מִן הַחֵטְא.

יתרון ידיעת הדברים על מתכונת חלקיהם כפי מחלקותם וסדרי יחסיהם מידיעתם שלא בהבחנה כיתרון ראית הגן המהודר בערוגותיו ומיופה במסילותיו ובשורות מטעו מראית חורש הקנים והיער הצומח בערבוב כי אמנם ציור חלקים רבים אשר לא נודע קשרם ומדריגתם האמיתי בבנין הכל המורכב מהם אצל השכל המשתוקק לדעת אינו אלא משא כבד בלא חמדה שייגע בו ויעמול ונלאה ועיף ואין נחת כי הנה כל א׳‎ מהם שיגיע ציורו אצלו לא יניח מהעיר בו התשוקה לבא עד תכליתו וזה לא יעלה בידו כיון שנעדר ממנו תשלום ענינו שהרי חלק גדול מהדבר הוא יחסיו עם המתיחסים לו ומדריגתו במציאות וזה נעלם ממנו ונמצאת תשוקתו טורדתו מבלי שבעתה וחמדתו מכאיבתו ואין מנוחה לא כן היודע דבר על אפניו שבהיות נושאו מתגלה לעיניו בעליל כמות שהוא הלוך ילך והשכל אל אשר יפנה שם וביופי מלאכותיו יתענג וישתעשע והנה כלל מה שיצטרך לאדם שיבחן בנושאו הוא מדריגתו האמיתי׳‎ שזכרנו וזה כי הנה כשנבחין כלל הנמצאות המוחשים והמושכלים שהם כלל כל מה שמצטייר ציורו בשכלנו נמצא שאין כלם מין א׳‎ ומדריגה א׳‎ אלא מינים שונים ומדריגות מתחלפות וכפי התחלף מינם כן יתחלפו משפטיהם וחוקיהם וזה ממה שיכריחנו להבחין ביניהם בהשכלתנו למען נשיג אותם לאמתם כל אחד כפי חוקו ואמנם ראשי המדריגות והמינים א׳‎ והם מה שראוי שיבחן בנושא להכיר מאיזה מהם הוא והם הכל והחלק הכלל והפרט הסבה והמסובב הנושא והמתחבר וזה מה שנדרוש ראשונה בנושא לדעת אם הוא כל ואם הוא חלק אם הוא כלל או פרט אם הוא סבה או מסובב אם הוא נושא או מתחבר: והנה ע״פ הדברים האלה חיברתי לך קורא נעים חיבור קטן זה וכוונתי בו להציע לפניך כללי האמונה והעבודה על בורים באופן שתוכל לעמוד עליהם אל נכון ויצטיירו בשכלך ציור מספיק מוצל מן הערבוב והמבוכה ותראה שרשיהם וענפיהם במדריגותם בבירור האפשרי שיתישבו על לבך ותקנה אותם בשכלך במובחר שבפנים ומשם והלאה יקל לך למצא דעת אלקים בכל חלקי התורה ופירושיה ולעמוד על כל סתוריה כברכת ה׳‎ אלקיך אשר יתן לך והנה נשתדלתי לסדר הדברים בסידור שנראה לי יותר נאות ובמלות שחשבתים היותר הגונות לתת לך ציור שלם מהדברים האלה אשר גמרתי להשכילך ע״כ גם אתה עתה צריך אתה לדקדק על כל זה ולשמור את כל זה שמירה מעולה עד תמצא מקום שיועיל לך ולא תוותר על שום דקדוק פן יתעלם ממך ענין הכרחי אבל זה אשר תעשה תדקדק על כל המלות ותשתדל לעמוד על תוכן הענינים ולעצור כל אמיתתם בשכלך ומצאתה לך מנוח אשר ייטיב לך והנה קראתי שם הספר דרך ה׳‎ כי הנה הוא כלל מדרכיו ית׳‎ שגלה לנו ע״י נביאיו והודיענו בתורתו ובהם מנהלנו ומנהל כל בריותיו וחלקתי אותו לד׳‎ חלקים הא׳‎ אדבר בו על כלל יסודות המציאות ופרטותיו הב׳‎ בהשגחתו ית׳‎ הג׳‎ בנבואה והד׳‎ בעבודה ואתה אחי כל מבקש ה׳‎ בדרך הזה לך וה׳‎ יהיה עמך ונתן לך עינים לראות ואזנים לשמוע נפלאות מתורתו אכי״ר:

The advantage of knowing things within the framework of their parts - according to their divisions and the structures of their relationships - over their knowledge without distinction is like the advantage of seeing a garden beautified by its flowerbeds, enhanced by its paths and planted in specific rows, over seeing a thicket of reeds or a forest growing mixed together. For in truth, the perception of many parts about which we do not know their connections or true places in the structure of all that is constructed by them is nothing but a heavy and joyless burden to the intellect that desires to understand [it]. The intellect wearies itself with it; it toils, despairs, tires and has no pleasure; as it will not quench its desire to come to the purpose of any [part] that one has come to consider. For this will not come to him, since he is missing its complete context. As a great part of something is surely its relationships to those things that relate to it, and its place within its context - and this is lacking from him. So it comes out that his desire is his unresolvable burden; and his longing is his unassuageable pain. Not so is the one who knows something in its context. When he examines it, it is clearly revealed in his eyes as it [actually] is. He grows in his understanding of that to which he turns and he enjoys the beauty of his work and is exhilarated. And, in general, that which one needs to examine about his subject is [the knowledge of] its true place that we mentioned. And that is because when we surely examine all things - physical and conceptual, which is all that can be grasped by our intellects - it comes out that they are not all of one type or one function, but rather of different types and differing functions. And according to the difference in their types, so will their properties and axioms differ. And this is what compels us to distinguish between them with our intellects, so that we may truly understand them - each one according to its axioms. However the first [step in knowledge] of the types and functions is one. And that is to know to which one of them the subject belongs, meaning to the part or the whole, to the specific or the category, to the cause or the effect, to the subject or its associations. And this is what is required to know about a subject first: Is it the whole thing or a part, a category or a specific, is it a cause or an effect, is it the [actual] subject or an association? Now see, pleasant reader, that it is according to these things that I have written this short composition. And my intention in it was to present with clarity in front of you the general principles of faith and [divine] service in such a way that you could understand them properly, so that they create a model for you sufficiently free of jumble and confusion. Then you will clearly see their roots and branches and contexts; such that they will sit well upon your heart, and you will acquire them with your mind in the most superior way. And from then on, it will be easy for you to find knowledge of God in all of the sections of the Torah and its commentaries and to understand all of its secrets, 'according to the blessing that the Lord, your God, will bestow upon you.' And see that I have tried to arrange the things in an order that I have thought to be more pleasant, and with words that I have considered fitting, in order to give a full picture of these things which I have decided to teach you. Hence you must now also be precise about all this and hold on to it with outstanding diligence until you find a place where it will help you. And do not neglect any nuance, lest an essential matter escape you. Rather this is what you should do: Be precise with all the words, and make efforts to understand the content of all of the matters and to store all of their truth in your mind. Then you will find it to be a comfort that will benefit you. And behold I have entitled the book, The Way of God. For it truly consists of His ways, may He be blessed, that He revealed to us through His prophets and made known to us through His Torah, and by which He leads us and leads all of His creatures. And I have divided it into four sections: In the first I will speak about the principle of the foundations of existence and its details; in the second about His providence, may He be blessed; in the third about prophecy; and in the fourth about [divine] service. And you, my brother [among] all the seekers of the Lord - go in this 'way' and may the Lord be with you and give you eyes to see and ears to hear the 'wonders of His Torah.' Amen, may it be His will.

אַךְ מְעַטִּים יִהְיוּ מִן הַמִּין הַזֶּה אֲשֶׁר יִקְבְּעוּ עִיּוּן וְלִמּוּד עַל עִנְיְנֵי שְׁלֵמוּת הָעֲבוֹדָה, עַל הָאַהֲבָה, עַל הַיִּרְאָה, עַל הַדְּבֵקוּת, וְעַל כָּל שְׁאָר חֶלְקֵי הַחֲסִידוּת. וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין דְּבָרִים אֵלֶּה עִקָּרִים אֶצְלָם, כִּי אִם תִּשְׁאַל לָהֶם, כָּל אֶחָד יֹאמַר שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר הַגָּדוֹל. וְשֶׁלֹּא יְדֻמֶּה חָכָם, שֶׁיִּהְיֶה חָכָם בֶּאֱמֶת, שֶׁלֹּא יִתְבָּרְרוּ אֶצְלוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן הוּא בַּמֶּה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְעִנְיָנוֹ גֹּדֶל הַהֲטָבָה שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם לְעוֹלָם מֵטִיב לַבְּרִיּוֹת וְלֹא מֵרֵעַ לָהֶם, וְזֶה בַּגּוּף, בַּמָּמוֹן, וּבַנֶּפֶשׁ. וּכְלָל כָּל זֶה הוּא גְּמִילוּת חֲסָדִים אֲשֶׁר הִפְלִיגוּ חֲזַ"ל בְּשִׁבְחָהּ וּבְחוֹבָתֵנוּ בָּהּ, וּבִכְלַל זֶה רְדִיפַת הַשָּׁלוֹם שֶׁהוּא הַהֲטָבָה הַכְּלָלִית בֵּין כָּל אָדָם לַחֲבֵרוֹ.

אדם קדמון - עד שלא נברא העולם, היה הוא ושמו אחד, רצה וצמצם אורו לברוא את הבריות, נתן להם מקום כי אין לך דבר שאין לו מקום, נמצא המקום שוה לכולם. וא"ס ב"ה מקיפו לכל הצדדים. וקו יוצא ממנו לצד אחד, בוקע ונכנס ועושה כל המדרגות. עשר מדרגות הן, מדתם שאין להם סוף. עשר עגולים, ויושרם באמצעיתם, שבהם מדותיו של מקום, מנהיג כל בריותיו במשפט, ומעניש ומשכיר, ומחזיר כל רעה לטובה. ומביא בריותיו לרצונו. וכן הוא אומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר ה' ימלוך לעולם ועד. עשר ספירות, פנימיות וחיצוניות, דמיונם כמראה אדם. הראשון שבכולם הוא אדם קדמון, וממה שנגבל בפנים, יוצאים לחוץ ארבע חושים חלק ממנו, והם: ראיה, שמיעה, ריח, דיבור.

Adam HaKadmon - Until the world was created, the was only Him and His Name, He wanted and contracted His light to create creation, gave them a place in which there is no thing without its place, found a place that is equal to all. And the Eyn Sof, Blessed be, surrounds it from all sides. And a line comes out from Him from one side, opens and enters and makes all the levels. There are ten levels, impossible to be quantified. Ten circles, and their rightness is in their midst/center, through them the qualities of the Place [are expressed], He directs all creations with justice, and punishes and rewards, and restores all evil into good. And brings His creations to His will. And so it says "I am first and I am last and there is no power besides Me" (Isaiah 44:6). All that the Holy Blessed One created in His world was created solely for His honor, as it is written " All that is called in My Name, I created, I formed, I made" (Isaiah 43:7) and it says "Ad-nai will reign forever" (Exodus 15:18) Ten Sefirot, internal and external, their resemblance is of a person. The first on all of them is Adam Kadmon, and from what is limited within, come four senses: vision, hearing, smell, speech - which are part of him [Adam].

סידר האדון ב״ה שהנהגת עולמו כלה בין מה שלמשפט המעשים של בני הבחירה ובין למה שראוי להתחדש בעולם ובריותיו יעשה כסדר כעין מלכות הארץ וכן אז״ל מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא והיינו בתי דינין וסנהדראות עם כל דרכיהם וחוקותיהם וזה כי הנה סידר בתי דינים שונים של נמצאים רוחניים במדריגות ידועות ובסדרים ידועים שלפניהם יערכו כל הענינים הראוים לישפט ובגזירתם יקומו כל הדברים וכמ״ש דניאל (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא וכו׳‎.

חקרנו על גדר התשובה ומצאנוהו נכון ושלם והיא, קריבה להשם, מריחוק החטא: והרצון במלת קריבה הוא היות כוונת השב בתשובה להתקרב אל בוראו שנתרחק ממנו בעברו על דבריו, ולא להנצל מן העונש על מה שעבר. כי אם הכוונה היה לכך אינו מתקרב לה', כי החוטא שתים רעות עשה, רעה לעצמו שיענישהו האל יתברך, ורעה גדולה מזו שהכעיס את בוראו במה שעבר על צוויו, כי מלך ב"ו כועס ומצטער על מי שעובר על דבריו, גם כי לא יעניש אותו בהיותו בנו או אהובו, וא"כ השב בתשובה צריך לתקן את אשר עוות בשתים הרעות, ויותר מהמה במה שהכעיס את בוראו, שירצה אותו ויתקרב אליו בתשובה, וכל עוד שלא היתה כוונתו לרצותו על מה שהכעיסו

בְּבֵאוּר מִדַּת הַזְּהִירוּת הִנֵּה עִנְיַן הַזְּהִירוּת הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִזְהָר בְּמַעֲשָׂיו וּבְעִנְיָנָיו, כְּלוֹמַר, מִתְבּוֹנֵן וּמְפַקֵּחַ עַל מַעֲשָׂיו וּדְרָכָיו, הֲטוֹבִים הֵם אִם לֹא, לְבִלְתִּי עֲזֹב נַפְשׁוֹ לְסַכָּנַת הָאֲבַדּוֹן חָס וְשָׁלוֹם וְלֹא יֵלֵךְ בְּמַהֲלַךְ הֶרְגֵּלוֹ כְּעִוֵּר בַּאֲפֵלָה. וְהִנֵּה זֶה דָּבָר שֶׁהַשֵּׂכֶל יְחַיְּבֵהוּ וַדַּאי. כִּי אַחֲרֵי שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְלִבְרֹחַ מֵאֲבַדּוֹן נִשְׁמָתוֹ, אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁיִּרְצֶה לְהַעֲלִים עֵינָיו מֵהַצָּלָתוֹ, וְאוּלָם הִנֵּה זֹאת בֶּאֱמֶת אַחַת מִתַּחְבּוּלוֹת הַיֵּצֶר הָרַע וְעָרְמָתוֹ לְהַכְבִּיד עֲבוֹדָתוֹ בִּתְמִידוּת עַל לִבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לָהֶם רֶוַח לְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִסְתַּכֵּל בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ הֵם הוֹלְכִים. כִּי יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאִלּוּלֵי הָיוּ שָׂמִים לִבָּם כִּמְעַט קָט עַל דַּרְכֵיהֶם, וַדַּאי שֶׁמִּיָּד הָיוּ מַתְחִילִים לְהִנָּחֵם מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְהָיְתָה הַחֲרָטָה הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בָּהֶם עַד שֶׁהָיוּ עוֹזְבִים הַחֵטְא לְגַמְרֵי.

The idea of watchfulness is for one to be cautious of his deeds and matters, namely, contemplating and watching over his deeds and ways whether they are good or evil; not abandoning his soul to the danger of destruction, G-d forbid, and not walking through the course of habit like a blind man in darkness. Reason certainly obligates this. For after a person has knowledge and reason to save himself and escape from the destruction of his soul, how is it conceivable that he would willingly blind his eyes from saving himself?! In truth, this is one of the cunning strategies of the evil inclination, to relentlessly burden people's hearts with his service so as to leave them no room to reflect and consider which road they are taking. For he knows that if they were to put their ways to heart even the slightest bit, certainly they would immediately begin to feel regret for their deeds. The remorse would go and intensify within them until they would abandon the sin completely.

בְּבֵאוּר מִדַּת הַקְּדֻשָּׁה עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה כָּפוּל הוּא, דְּהַיְנוּ: תְּחִלָּתוֹ עֲבוֹדָה וְסוֹפוֹ גְּמוּל, תְּחִלָּתוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת וְסוֹפוֹ מַתָּנָה. שֶׁתְּחִלָּתוֹ הוּא מָה שֶׁהָאָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, וְסוֹפוֹ מָה שֶׁמְּקַדְּשִׁים אוֹתוֹ, וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (יומא לט א): מִלְּמַטָּה מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה.

The matter of holiness is dual. Its beginning is service [of G-d] while its end is reward; its beginning is exertion while its end is a [divine] gift. This is what our sages, of blessed memory, said: "if a man sanctifies himself a little, he becomes much sanctified. The exertion is that which a man completely detaches and removes himself from the physical, and clings always, at all periods and times to his G-d.