Adding Days to Pesach: Torah Law and Rabbinic Authority

לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם׃

You shall not add anything to what I command you or take anything away from it, but keep the commandments of the ETERNAL your God that I enjoin upon you.

עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃

You shall act in accordance with the instructions given you and the ruling handed down to you; you must not deviate from the verdict that they announce to you either to the right or to the left.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הַיָּשֵׁן בַּשְּׁמִינִי בַּסּוּכָּה — יִלְקֶה! אָמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: מִצְוֹת אֵינוֹ עוֹבֵר עֲלֵיהֶן אֶלָּא בִּזְמַנָּן.

Abaye said to Rava: However, if that is so, that the fulfillment of a mitzva does not require intent, one who sleeps in a sukka on the Eighth Day of Assembly should receive lashes for violating the prohibition against adding to mitzvot, since he is adding to the mitzva of: “You shall dwell in sukkot for seven days” (Leviticus 23:42). Since, according to Rava, even if one did not intend to observe the mitzva of sukka but slept in the sukka for a different reason, his sleeping in the sukka constitutes the fulfillment of a mitzva to dwell there, then, if one did so at an inappropriate time, he is considered to have transgressed the prohibition against adding to the mitzvot. Yet the Sages instituted that in the Diaspora one must observe Sukkot for eight days. Rava said to him: This is because I say that mitzvot can be transgressed only by adding to them in their prescribed times. But if one adds to a mitzva outside of the period of obligation for the mitzva, there is no violation of the prohibition against adding to mitzvot. On the Eighth Day of Assembly there is no longer a mitzva to sleep in the sukka. Therefore, sleeping in the sukka on that day does not constitute a prohibited act.

הואיל וחג טעון חגיגה, והפסח טעון חגיגה, מה החג פוחת והולך – אף פסח פוחת והולך! ת"ל כאלה תעשו ליום, שלא להוסיף ושלא לגרוע:

אֲמַר לֵיהּ: וְכִי תּוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתְּנָה? אֶלָּא — הַלָּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַלָּלוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה וְגוֹ׳״ — בְּנִי, הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶן עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה. וְדִבְרֵי סוֹפְרִים — כׇּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּיב מִיתָה. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, מִפְּנֵי מָה לֹא נִכְתְּבוּ?! אָמַר קְרָא: ״עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ״.

Rav Ḥisda said to him: This cannot be so, for was the Torah given on two separate occasions, i.e., were the more lenient and more stringent mitzvot given separately? Rather, these, the old, are mitzvot from the Torah, and these, the new, are from the Sages. Rava expounded another verse in similar fashion: What is the meaning of that which is written: “And more than these, my son, be careful: of making many books [sefarim] there is no end; and much study is a weariness of the flesh” (Ecclesiastes 12:12)? My son, be careful to fulfill the words of the Sages [soferim] even more than the words of the Torah. For the words of the Torah include positive and negative commandments, and even with regard to the negative commandments, the violation of many of them is punishable only by lashes. Whereas with respect to the words of the Sages, anyone who transgresses the words of the Sages is liable to receive the death penalty, as it is stated: “And whoever breaches through a hedge, a snake shall bite him” (Ecclesiastes 10:8), taking hedges to refer metaphorically to decrees. Lest you say: If the words of the Sages are of substance and have such great importance, why were they not written in the Torah, therefore, the verse states: “Of making many books there is no end,” meaning that it is impossible to fully commit the Oral Torah to writing, as it is boundless.

וּכְדֵי שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בַּמּוֹעֲדוֹת הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאֵין שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי מַגִּיעִין שָׁם עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים אֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת:

וּמָה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם גָּדֵר, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, זוֹ הִיא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה, וּבִלְבַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהֵם מִשּׁוּם הַגָּדֵר הַזֶּה וְאֵינָן מִפִּי הקב"ה בַּתּוֹרָה: וּמָה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם גָּדֵר, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, זוֹ הִיא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה, וּבִלְבַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהֵם מִשּׁוּם הַגָּדֵר הַזֶּה וְאֵינָן מִפִּי הקב"ה בַּתּוֹרָה: וּמָה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם גָּדֵר, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, זוֹ הִיא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה, וּבִלְבַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהֵם מִשּׁוּם הַגָּדֵר הַזֶּה וְאֵינָן מִפִּי הקב"ה בַּתּוֹרָה:

היא שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו מאיסור והיתר ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או דבר שיוציאוהו מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא איסור תורה או לפי ענין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה הכל אנחנו חייבין לשמוע ולעשות ולעמוד על פיהם לא נעבור ממנו. והוא אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך.

That is that He commanded us to listen to the Great Court and to do everything that they command us, to forbid and to permit. And there is no difference in this whether the matter is one that they have understood from reason, that they have derived from analogies by which the Torah is expounded, that they agreed that it was prohibited by the Torah or according to some content that that they think is correct and by which the Torah is reinforced - [about] all of it are we obligated to listen, to do and to practice

בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵם עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֵם עַמּוּדֵי הַהוֹרָאָה וּמֵהֶם חֹק וּמִשְׁפָּט יוֹצֵא לְכָל יִשְׂרָאֵל. וַעֲלֵיהֶן הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הַמַּאֲמִין בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ וּבְתוֹרָתוֹ חַיָּב לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת עֲלֵיהֶן וְלִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶן: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּהוֹרָאָתָן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) "לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין. שֶׁכָּל חָכָם שֶׁמּוֹרֶה עַל דִּבְרֵיהֶם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יב) "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן" וְגוֹ'. אֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה וְהֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁלְּמַּדוּם מִפִּי דַּעְתָּם בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן וְנִרְאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁדָּבָר זֶה כָּךְ הוּא. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁעֲשָׂאוּם סְיָג לַתּוֹרָה וּלְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה וְהֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶן. וְהָעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יז יא) "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" אֵלּוּ הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּזֵרוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת שֶׁיּוֹרוּ בָּהֶם לָרַבִּים כְּדֵי לְחַזֵּק הַדָּת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם. וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתָן מִן הַדִּין בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ זוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ:

The Supreme Sanhedrin in Jerusalem are the essence of the Oral Law. They are the pillars of instruction from whom statutes and judgments issue forth for the entire Jewish people. Concerning them, the Torah promises Deuteronomy 17:11: "You shall do according to the laws which they shall instruct you...." This is a positive commandment. Whoever believes in Moses and in his Torah is obligated to make all of his religious acts dependent on this court and to rely on them. Any person who does not carry out their directives transgresses a negative commandment, as Ibid. continues: "Do not deviate from any of the statements they relate to you, neither right nor left." Lashes are not given for the violation of this prohibition, because it also serves as a warning for a transgression punishable by execution by the court. For when a sage rebels against the words of the court, he should be executed by strangulation, as the following verse states: "A person who will act deliberately...." We are obligated to heed their words whether they: a) learned them from the Oral Tradition, i.e., the Oral Law, b) derived them on the basis of their own knowledge through one of the attributes of Biblical exegesis and it appeared to them that this is the correct interpretation of the matter, c) instituted the matter as a safeguard for the Torah, as was necessary at a specific time. These are the decrees, edicts, and customs instituted by the Sages. It is a positive commandment to heed the court with regard to each of these three matters. A person who transgresses any of these types of directives transgresses a negative commandment. This is derived from the continuation of the above verse in the following manner: "According to the laws which they shall instruct you" - this refers to the edicts, decrees, and customs which they instruct people at large to observe to strengthen the faith and perfect the world. "According to the judgment which they relate" - this refers to the matters which they derive through logical analysis employing one of the methods of Biblical exegesis. "From all things that they will tell you" - This refers to the tradition which they received one person from another.

לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל בֵּית דִּין בְּכָל זְמַן – לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְלַעֲשׂוֹת כָּל מָה שֶׁיְּצַוּוּ אוֹתָנוּ בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה בְּאָסוּר וּמֻתָּר, וְטָמֵא וְטָהוֹר, וְחַיָּב וּפָטוּר, וּבְכָל דָּבָר שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם שֶׁהוּא חִזּוּק וְתִקּוּן בְּדָתֵנוּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים יז י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ. וְנִכְפַּל בְּסָמוּךְ (שם יא) לְחִזּוּק הַדָּבָר עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה. וְאֵין הֶפְרֵשׁ בָּזֶה, בֵּין הַדָּבָר שֶׁיִּרְאוּהוּ הֵם מִדַּעְתָּם, אוֹ הַדָּבָר שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ בְּהֶקֵּשׁ מִן הַהֶקֵּשִׁים שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, אוֹ הַדָּבָר שֶׁיַּסְכִּימוּ עָלָיו שֶׁהוּא סוֹד הַתּוֹרָה, אוֹ בְּכָל עִנְיָן אַחֵר שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם שֶׁהַדָּבָר כֵּן, עַל הַכֹּל אָנוּ חַיָּבִים לִשְׁמֹעַ לָהֶן. וְהָרְאָיָה שֶׁזֶּה מִמִּנְיַן מִצְוַת עֲשֵׂה, אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסִפְרֵי (שם), וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. כְּגוֹן מַה שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (רמב"ם ממרים א, ב) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, אֵלּוּ הַגְּזֵרוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת, וְעַל הַמִּשְׁפָּט, אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתָם מִן הַדִּין בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, זֶה הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ, וּמָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פח, ב), שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּירוּשָׁלַיִם כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁהָיָה לְכָל בֵּית דִּין בִּמְקוֹמוֹ, שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְעוֹשִׂין עַל פִּיהֶם, וְעַכְשָׁו בַּעֲוֹנֹתֵינוּ שֶׁאֵין שָׁם בֵּית דִּין, כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁתִּהְיֶה בֵּין חֲכָמֵינוּ שֶׁבְּדוֹרֵנוּ, וְהַחוֹלְקִים יִהְיוּ שָׁוִים בְּחָכְמָה, אִם אֵין אָנוּ רְאוּיִין לְהַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶן, וְלֹא נֵדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, בְּשֶׁל תּוֹרָה יֵשׁ לָנוּ לֵילֵךְ אַחַר הַמַּחְמִיר, וּבְשֶׁל סוֹפְרִים אַחַר הַמֵּקֵל. וּמָה שֶׁאָמְרוּ (עדיות פ"א מ"ה) שֶׁאֵין בֵּית דִּין רַשַּׁאי לְבַטֵּל מָה שֶׁאָסַר בֵּית דִּין הַקּוֹדֵם לוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם יִרְאֶה בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵין אוֹתוֹ הַדָּבָר אָסוּר מִדִּין הַהֲלָכָה, כָּל זְמַן שֶׁיִּרְאֶה שֶׁפָּשַׁט אוֹתוֹ הָאִסּוּר בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא גָּדוֹל מִן הַבֵּית דִּין שֶׁאָסַר הַדָּבָר בְּחָכְמָה וְגַם בְּמִנְיָן. וּבַמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיּוּכַל לְבַטֵּל כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן? כְּשֶׁלֹּא אָסַר הַבֵּית דִּין הַקּוֹדֵם לוֹ אוֹתוֹ דָּבָר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לָעָם בְּאִסּוּרִין, אֲבָל אִם אָסַר הַבֵּית דִּין הַקּוֹדֵם לוֹ אוֹתוֹ אִסּוּר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בּוֹ גָּדֵר לָעָם בְּאִסּוּרִין אֵין כֹּחַ בְּבֵית דִּין הַבָּא אַחֲרָיו לְבַטֵּל תַּקָּנָתוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן. וְאַחַר שֶׁכֵּן הוּא הַדִּין, יֵשׁ לְכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין בְּדוֹרוֹ לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר וְלַחֲקֹר הַרְבֵּה, וְלָתֵת לֵב בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁיִּרְאֶה שֶׁהַדּוֹר נוֹהֵג בּוֹ, שֶׁלֹּא לִפְרֹץ וּלְהוֹרוֹת עָלָיו לְהָקֵל, כִּי שֶׁמָּא הַקּוֹדֵם לוֹ, לִגְדֹּר הָעָם אֲסָרוֹ, עִם הֱיוֹתוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַדָּבָר מֻתָּר מִדִּין הַהֲלָכָה, וּפוֹרֵץ גָּדֵר וְכוּ' (קהלת י, ח) וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה, בְּסוֹף סַנְהֶדְרִין (פרק הנחנקין).

To listen to the voice of the court at all times: To listen to the voice of the Great Court and to do all that they command us in the paths of the Torah — regarding the forbidden and the permitted, the impure and the pure, the liable and the exempt and in everything that appears to them to be a reinforcement and enhancement to our religion. And about this is it stated (Deuteronomy 17:10), “And you shall act according to the word that they tell you.” And it is repeated adjacently (Deuteronomy 17:12) to strengthen the thing, “According to the instruction that they instruct you and to the judgment that they say to you shall you act.” And there is no difference in this, whether the thing that they see is from their own intellects or is something that they extracted by one of the comparisons through which the Torah is expounded, or something that they agreed is from the secrets of the Torah or they see that the thing is like this in any other way — in everything, we are obligated to listen to them. And the proof that this is from the tally of positive commandments is their, may their memory be blessed, saying in Sifrei Devarim 154, “‘And according to the judgment that they say to you shall you act’ — this is a positive commandment.” From the laws of the commandment is, for example, that which they, may their memory be blessed, expounded (Mishneh Torah, Laws of Rebels 1:2), “‘According to the instruction that they instruct you’ — these are the decrees and the practices; ‘and to the judgment’ — these are the things they shall teach from the [Torah] law, through one of the methods that the Torah is expounded; ‘from the thing they tell you’ — this is the tradition that they received, one man from the mouth of another man.” And [also] that which they, may their memory be blessed, said (Sanhedrin 88b) that at the time that the Great Court is in Jerusalem, any disagreement that existed in any court in its place is asked of the Great Court, and we act according to their word. But now that, on account of our iniquities, there is no court there, any disagreement that there be between the sages in our generations — and the ones that disagree be equal in wisdom — if we are not fit to decide among them and we do not know to where the judgment inclines, we should follow the stringent [opinion] concerning a Torah [law], and follow the lenient [opinion] in scribal (rabbinic) law. And that which they said (Mishnah Eduyot 1:5) that a court is not permitted to revoke that which was forbidden by a court that preceded it, even if it appears to its opinion that the thing is not forbidden according to the letter of the law — so long as it appears that the prohibition has spread in Israel — unless it is greater in wisdom and also in numbers (is composed of more judges) than the court that forbade the thing. And about what are these words speaking, that [the later court] can revoke [it] when [the later court] is greater than [the first court] in wisdom and numbers? When the earlier court did not forbid that thing in order to make a fence for the people for [other] prohibitions. And since this is the law, it is incumbent upon each and every court in its generation to examine the matter and investigate much and to pay attention to each [rabbinic] prohibition that it appears the generation is practicing, not to breach and instruct to be lenient about it (to permit it), lest the [court] that was before it forbade it to make a fence for the people, [and] knew that the thing is permissible by the letter of the law. And “one who breaches a fence, etc.” And the rest of the details of the commandment are at the end of Sanhedrin (the chapter [entitled] HaNechenakin.)

וכן בודאי פירוש "לא תוסיפו", שאל יוסיף על המצוה עצמה דבר, רק יעשה המצוה כפי מה שיש לעשות בלי תוספת. "לא תוסיפו" היינו שלא יוסיף יום אחד על חג הסכות ועל חג המצות. ואינו עושה זה משום ספק או משום גדר וסייג, רק לשם מצות חג הסכות, או לשם חג המצות, ודבר זה אסור, כי אין ראוי לעשות רק שבעה ימים, ולא יותר.

ואף על פי שאחר החרבן התקין רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החדש כל היום, תקנה ראשונה לא זזה ממקומה לעשות אותו היום קדש ולמחר קדש אם היו מאחרין לבא, אלא שמונין למועדות מן הראשון דליכא למיחש לקלקול השיר, שקלקלת החרבן תקנתו. ובן זכאי שנזכר במשנה ריש פרק היו בודקין (סנהדרין פ"ה משנה ב), קודם נשיאותו הוא, שהיה נשיא בזמן החרבן וגלה ליבנה והחזיר הדבר ליושנו בקבלת העדות בלבד, ועדיין חומר קדושה אריכתא כדקאי קאי, לפיכך מצרוף שתי התקנות האלה חוייבנו לחוג את חג ה' זה שני ימים בין בארץ בין חוצה לה ומונין מן הראשון כאמור, ומידיעת השרשים האמתיים הללו ממילא רווחא שמעתא לנוהגים להזכיר בתפלת המוסף 'מלבד עולת החדש'

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁעִקָּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּכְשֶׁמְּחַלְּלוֹ אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — הֲרֵי עוֹקֵר לְכָל הַמִּצְוָה, שֶׁהֲרֵי עִקָּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לָכֵן מְנַדִּין אוֹתוֹ.

{א} והיו מנדין וכו' - ואע"ג דעכשיו בקיאין אנו בקביעות החודש לפי החשבונות שבידינו מ"מ חששו חכמים שמא מרוב הצרות והטלטולים בגלותנו ישתכח החשבון ויבואו לעשות חסר מלא ומלא חסר ויאכלו חמץ בפסח וע"כ הניחו הדבר בחו"ל כמו שהיו בימים הראשונים:

דבדבר שהעיקר הוא מן התורה, אלא שיש בזה כמה איסורים שהם מדרבנן – די במרדות. מה שאין כן דבר שכל העניין הוא מדרבנן, ומזלזל בו לעקרו – אין די במרדות אלא בקללה, כמו יום טוב שני של גליות שעיקרו מדרבנן.

דיני יום טוב שני של גליות. ובו ג סעיפים: בגליות שעושין שני ימים טובים מספק כל מה שאסור בראשון אסור בשני ומנדין למי שמזלזל בו ואם הוא צורבא דרבנן אין מחמירין לנדותו אלא מלקין אותו:

Laws of the second day of Yom Tov in the diaspora. Contains 3 sections In the diaspora where two days of Yom Tov are observed out of doubt — everything forbidden on the first day is forbidden on the second, and one who treats it lightly is excommunicated. If he is a Torah scholar, they do not go so far as to excommunicate him but rather flog him.

מיתיביה "וקדשתם היום ומחר", קשיא לר"י, א"ל ר"י יום אחד הוסיף משה מדעתו. ואם היום ומחר קשיא לר"י, המסנף ביחוד את כל החול אל הקודש, באה ההופעה שיום אחד הוסיף משה מדעתו.