Dina Demalchuta Dina and Secular Tax Law

וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאׇכְלְכֶ֛ם וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבָתֵּיכֶ֖ם וְלֶאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם׃

And when harvest comes, you shall give one-fifth to Pharaoh, and four-fifths shall be yours as seed for the fields and as food for you and those in your households, and as nourishment for your children.”

גְּמָ׳ וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא? אָמַר רַב חִינָּנָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוֹכֵס שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמַר: בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו.

GEMARA: The Gemara asks, concerning the mishna’s statement that one may take a vow to tax collectors: But didn’t Shmuel say: The law of the kingdom is the law, i.e., there is a halakhic principle that Jews must obey the laws of the state in which they live? Since one must pay the tax determined by the kingdom, how did the Sages permit one to lie in order to avoid paying? Rav Ḥinnana said that Rav Kahana said that Shmuel said: The mishna is referring to a tax collector who has no fixed amount for collection established by the kingdom, but rather collects the tax arbitrarily. Therefore, this case is not included in the law of the kingdom. A Sage of the school of Rabbi Yannai said: The mishna is referring to a tax collector who establishes himself as such independently and was not appointed by the kingdom.

אָמַר רַבָּה: הָנֵי תְּלָת מִילֵּי, אִישְׁתַּעִי לִי עוּקְבָן בַּר נְחֶמְיָה רֵישׁ גָּלוּתָא, מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא, וַאֲרִיסוּתָא דְפָרְסָאֵי – עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין, וְהָנֵי זַהֲרוּרֵי דְּזָבֵין אַרְעָא לְטַסְקָא – זְבִינַיְהוּ זְבִינֵי.

§ Rabba said: These three statements were told to me by Ukvan bar Neḥemya the Exilarch in the name of Shmuel: The law of the kingdom is the law; and the term of Persian sharecropping [arisuta] is for up to forty years, since according to Persian laws the presumption of ownership is established after forty years of use; and in the case of these tax officials [zaharurei] who sold land in order to pay the land tax, the sale is valid, as the tax officials were justified in seizing it, and one may purchase the land from them.

אֶלָּא מַתָּנָה, בְּמַאי קָא קָנֵי – לָאו בְּהַאי שְׁטָרָא? וְהַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא! אָמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְמַלְכוּתָא – דִּינָא.

However, with regard to a gift, by what means does the one who receives the gift acquire it from the giver? Is it not via this document? And yet this document is merely a shard, as a document written by gentiles is not considered a legal document according to halakha. Shmuel said: The law of the kingdom is the law, i.e., Jews must obey the laws of the state in which they live. Consequently, every form of property transfer accepted by local law is valid according to halakha as well.

גּוּפָא – אָמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא. אָמַר רָבָא: תִּדַּע, דְּקָטְלִי דִּיקְלֵי וְגָשְׁרִי גִּישְׁרֵי – וְעָבְרִינַן עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא מִשּׁוּם דְּאִיַּיאוּשׁ לְהוּ מִינַּיְיהוּ מָרַיְיהוּ! אֲמַר לֵיהּ: אִי לָא דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא, הֵיכִי מִיָּיאֲשִׁי?

§ The Gemara relates to the matter of civil law itself. Shmuel says: The law of the kingdom is the law, and the halakhic principle is that Jews must obey the laws of the state in which they reside. Rava said: Know that this principle is true from the fact that the municipal authorities cut down palm trees without the consent of their owners and construct bridges from them, and yet we cross over them. Evidently, the wood is not considered stolen property, which one is prohibited from using, because the law of the kingdom is the law. Abaye said to Rava: Perhaps the reason the bridges may be used is because their owners despaired of retrieving them and not because the law of the kingdom is the law. Rava said to Abaye: If not for the fact that the law of the kingdom is the law, how would the despair of the owners of the trees allow us to use the bridges? The fact that the owners have despaired of retrieving their wood does not effect a transfer of property, and it therefore still belongs to them.

רְשׁוּת יֵשׁ לַמֶּלֶךְ לִתֵּן מַס עַל הָעָם לִצְרָכָיו אוֹ לְצֹרֶךְ הַמִּלְחָמוֹת. וְקוֹצֵב לוֹ מֶכֶס וְאָסוּר לְהַבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס.

The king is granted license to levy taxes upon the nation for his needs or for the purpose of war. He may also fix a duty on merchandise.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמּוֹכֵס כְּלִסְטִים בִּזְמַן שֶׁהַמּוֹכֵס עַכּוּ"ם אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵחֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין לוֹ קִצְבָה אֶלָּא לוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּמֵנִיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אֲבָל מֶכֶס שֶׁפְּסָקוֹ הַמֶּלֶךְ וְאָמַר שֶׁיִּקַּח שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ אוֹ דָּבָר קָצוּב וְהֶעֱמִיד מוֹכֵס יִשְׂרָאֵל לִגְבּוֹת חֵלֶק זֶה לַמֶּלֶךְ וְנוֹדַע שֶׁאָדָם זֶה נֶאֱמָן וְאֵינוֹ מוֹסִיף כְּלוּם עַל מַה שֶּׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן לְפִי שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין הוּא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא עוֹבֵר הַמַּבְרִיחַ מִמֶּכֶס זֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹזֵל מְנַת הַמֶּלֶךְ בֵּין שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ עַכּוּ"ם בֵּין שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל: וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁמֵּשִׂים מַס עַל בְּנֵי הָעִיר אוֹ עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ דָּבָר קָצוּב מִשָּׁנָה לְשָׁנָה אוֹ עַל כָּל שָׂדֶה וְשָׂדֶה דָּבָר קָצוּב. אוֹ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל דָּבָר זֶה יִלָּקְחוּ כָּל נְכָסָיו לְבֵית הַמֶּלֶךְ. אוֹ כָּל מִי שֶׁיִּמָּצֵא בַּשָּׂדֶה בִּשְׁעַת הַגֹּרֶן הוּא יִתֵּן הַמַּס שֶׁעָלֶיהָ בֵּין שֶׁהָיָה הוּא בַּעַל הַשָּׂדֶה בֵּין שֶׁאֵינוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה וְכָל כַּיּוֹצֵא מִדְּבָרִים אֵלּוּ אֵינוֹ גֵּזֶל וְיִשְׂרָאֵל שֶׁגָּבָה אוֹתָן לַמֶּלֶךְ אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן וַהֲרֵי הוּא כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף וְלֹא יְשַׁנֶּה וְלֹא יִקַּח לְעַצְמוֹ כְּלוּם: כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל דִּין שֶׁיַּחְקֹק אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ לַכּל וְלֹא יִהְיֶה לְאָדָם אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵינוֹ גֵּזֶל. וְכָל שֶׁיִּקַּח מֵאִישׁ זֶה בִּלְבַד שֶׁלֹּא כַּדָּת הַיְדוּעָה לַכּל אֶלָּא חָמַס אֶת זֶה הֲרֵי זֶה גֵּזֶל. לְפִיכָךְ גַּבָּאֵי הַמֶּלֶךְ וְשׁוֹטְרָיו שֶׁמּוֹכְרִים הַשָּׂדוֹת בְּמַס הַקָּצוּב עַל הַשָּׂדוֹת מִמְכָּרָן מִמְכָּר. אֲבָל מַס שֶׁעַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִן הָאָדָם עַצְמוֹ וְאִם מָכְרוּ הַשָּׂדֶה בְּמַס שֶׁעַל הָרֹאשׁ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מִמְכָּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דִּין הַמֶּלֶךְ כָּךְ:

When does the statement that a customs-collector is considered to be a highwayman apply? When the customs collector is a gentile, is self-appointed, or was appointed by the king but is given unlimited jurisdiction and takes whatever he wants and leaves whatever he wants. If, however, the customs-collector was appointed by the king to take a third, a fourth or any fixed amount of the subjects' goods or their value, the customs collector appoints a Jew to collect this sum for the king, and it is known that this person is faithful and does not add anything beyond what the king decreed, this person is not considered a robber. For the law established by the king is binding law. Indeed, anyone who does not pay this tax transgresses, for he is taking what is due the king. This applies whether the king is Jewish or gentile. Similarly, if a king imposes a tax on all the inhabitants of a city, a fixed annual head tax or a fixed annual property tax, or decrees that anyone who violates a particular law will have all his property confiscated by the king, or decrees that anyone who is found in a field at the harvest time must pay the tax on it whether or not he is the owner of the field, or any similar decree, it is not considered to be robbery. A Jew who collects these duties on behalf of the king is not considered to be a robber. On the contrary, he is considered of upright character, provided he does not add to or change the king's levy in any way, nor take any for himself. The general principle is: Any law that a king decrees to be universally applicable, and not merely applying to one person, is not considered robbery. But whenever he takes from one person alone in a manner that does not conform to a known law, but rather seizes the property from the person arbitrarily, it is considered to be robbery. Therefore, when the king's tax collectors and enforcement officers sell fields because the owner did not pay the fixed tax for the field, the sale is binding. A head tax, however, is the personal responsibility of each person and it may not be collected from his property. Thus, if a field was sold because an individual was delinquent in paying the head tax, the sale is not binding, unless this is the law enacted by this particular king.

וששאלת אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולין להוציא עצמן מן ההסכמה שיעשו הקהל או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר. דע כי על עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות ועל הסכמה שבין הקהל ובין אביך ולא היה בה קנין דע שכל עסק ממון שבין אדם לחברו בלא קנין דברים בעלמא ישנו בחזרה חוץ ממוחל ממון לחברו דלא בעי קנין נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

ומה שאמר בד"א שהמוכס הוא כגזלן במוכס העומד מאליו או אפי' מטעם המלך ואין לו קצבה ולוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידוע מכל אדם וכו' אינו כגזלן דדינא דמלכותא דינא בר"פ הגוזל בתרא (בבא קמא קיג.): ומה שאמר אם ידוע שזה המוכס נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר מחוק המלך כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה ומוכרח הוא דאל"כ הדר הו"ל גזלן ודע שהרמב"ם כתב בפרק הנזכר בד"א שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס היה כנעני וכו' וכ' ה"ה דעת הרב כשהמוכס היה כנעני מסתמ' הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה שסתמו יותר מן הדין הוא נוטל ופי' רבי' אוקימתיה ובריי' דרב אשי במוכס עסקינן אף אמתני' ולא פליגי אשאר אוקימתות ולא כן פירשו שאר המפרשים עכ"ל: ומה שאמר וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן וכו' שם בגמרא: ומה שאמר בין שהוא מלך עובד כו"ם בין שהוא מלך ישראל כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר טעמו משום דאל"כ כי מקשינן להבריח מן המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא הו"ל לשנויי ל"ק כאן במלך ישראל כאן במלך עכו"ם ומ"ש וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך ממבריח עצמו ה"ז גוזל ישראל שקנהו כ"כ הרא"ש שם אהא דמקשי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכ"כ הר"ן בפ"ד דנדרים ומוכרת הוא לפרש כן ונראה שאפי' בשידוע שזה המוכס מוסיף ליקח יותר מחוק המלך שהרי הוא כגזלן אסור להבריח ממנו כדי מה שהוא חוקו דאטו מפני שהוא עושה שלא כדין לגזול יגזלו בני אדם חוקו היינו דאמרי אינשי ברכות (ה:) בתר גנבא גנוב וטעמא טעים:

בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס עכו"ם או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה אבל מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב (ואפי' צוה שישראל יתן יותר מעכו"ם מ"מ מקרי דבר קצוב לכל איש) (מהרי"ק שורש קצ"ד) והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן משום דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה עובר (על לא תגזול) מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עכו"ם וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך המבריח עצמו הרי זה גוזל ישראל שקנאו (וי"א דאפי' ידוע דהישראל לוקח יותר מן הקצבה מ"מ אסור להבריח ממנו דבר הקצוב דהוי כגוזל מן הגזלן דאסור) (ב"י) אבל אם קנאו עכו"ם מותר משום דהוי כהפקע' הלוואתו דשרי במקום דליכא חלול השם:

כלל גדול דזה שאמרו חז"ל סתם מוכסין גזלן הוא זהו במוכסנים העומדים מאליהם כמו שמצוי במדבריות הרחוקות מחבורות שודדים העושים מכס מהשיירות העוברות וכזה היה בזמן התלמוד אבל במוכסן הממונה משרי המלך אסור לגנוב ממנו מכס כל שהוא דדינא דמלכותא דינא: כתב הרמב"ם בפ"ה נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים בד"א שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס כותי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד שאין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה אבל מוכס שמחמת המלך ופסק המלך עליו ליטול דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך דינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה עובר על לא תגזול מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך האומות וכן מי שקנה המכס מהמלך צריך לשלם לו בשלימות ומי שמעלים המכס ה"ז גוזל את מי שמחזיק המכס אבל אם אנס וגזלן לקח המכס מותר משום דהוי כהפקעת הלואתו דשרי במקום דליכא חילול ה' עכ"ל והעתיקו רבינו הב"י בסעיף ו' ובזה שכתב דבמוכסין חזקה שנתייאשו הבעלים ובמוכס כותי הקשו עליו ממ"ש בסי' שס"ח דבמציל ממוכס כותי חייב להחזיר מפני שלא נתייאשו הבעלים ויש מי שתירץ דדוקא בזה שנתנו הכסות לאחר מתייאש הנגזל כיון שרואה שכבר נמכר [סמ"ע שם] וזהו דוחק דא"כ אם הנגזל אינו יודע מזה אינו של זה שהחליפו ולמה לא הזכירו הש"ס והפוסקים מזה [ט"ז] ויש מי שאומר דכאן מיירי במוכס ישראל ומ"ש בד"א וכו' לא קאי אדלעיל אלא על עיקר דינא דמוכסין ולא על הקודם [שם] והדוחק מבואר ולי נראה דבסי' שס"ח מיירי שיודע בודאי שגזולה היא דזהו לשון המציל אבל בכאן אינו יודע בודאי שגזולה היא אלא נוטל כסותו ונותן לו כסות אחר וכיון שזהו כמכירה ואינו יודע בבירור שהיא גזולה תלינן לקולא שאפילו אם גזולה היא אנו אומרים שהבעלים נתייאשו ולא החמירו בספיקא במקום פסידא שיאבד כסותו אבל לקנות ממנו אסור וכן אם ידוע בבירור שהיא גזולה אסור אפילו במקום פסידא כמו שמדקדק הרמב"ם ז"ל בדבריו וזה שכתב רבינו הרמ"א דבידוע שלא נתייאשו הבעלים צריך להחזירו לבעלים בחנם עכ"ל ה"ה דאם רק ידוע שגזולה היא גם בסתמא אמרינן שלא נתייאשו כמ"ש שם אלא שמפני שמבואר בלשון הרמב"ם וש"ע דחזקתה שנתייאשו הבעלים לזה אומר דאם ידוע שלא נתייאשו צריך להחזירו בחנם דשינוי רשות בלא יאוש לאו כלום הוא:

דין מצרנות

סדרי הנימוסים והמשפטים הנקבעים בחיי כל עם ועם לפי מושגי המוסר שלהם המה מתיחסים למעשה ד'. ע"כ כל ההוד והתפארת, וכל המדות הנכונות שבהם מתקיים ישובו של עולם, בין הנובעות מענינים שמימיים כנבואה ורוה"ק והופעה אלהית המיוחדת לישראל, בין הנימוסים הארציים שהם פועלים הנהגה ישרה של טוב ויושר, הם מושפעים מכללות ההשגחה. ע"כ ראוי לכבד כל משפט צדק שבכל אומה לפי תכונתה והכרתה המוסרית, באשר היא משתדלת בזה להטיב ולעלות במעלות הקודש ודרך ד'.

אבל בשמעם את ההגיונות הישרים היוצאים ע"פ ההשקפות הברורות של האמונה השלמה, שהיא מחייבת להעריך את כל מוסד משפטי שתכליתו להקים את הצדק והיושר באומה בתור דבר ד'. וגם חוקי מדינה, המתקבלים על ידי עמים להיות מתנהגים על ידם בחיי תם ויושר, ראוי לכבדם.