How Shabbat Transforms the Soul

וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכׇּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ {פ}

On the seventh day God finished the work that had been undertaken, ceasing on the seventh day from doing any of the work. And God blessed the seventh day and declared it holy—having ceased on it from all the work of creation that God had done.

בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃ {ס}

it shall be a sign for all time between Me and the people of Israel. For in six days GOD made heaven and earth, [before] ceasing from work and being refreshed on the seventh day.

אִי הָכִי, לָא לִעַנְשׁוּ גּוֹיִם עֲלַהּ? שַׁבָּת — אוֹדוֹעֵי אוֹדְעִינְהוּ, מַתַּן שְׂכָרָהּ — לָא אוֹדְעִינְהוּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מַתַּן שְׂכָרָהּ נָמֵי אוֹדְעִינְהוּ, נְשָׁמָה יְתֵירָה — לָא אוֹדְעִינְהוּ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם עֶרֶב שַׁבָּת, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״, כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת וַוי אָבְדָה נֶפֶשׁ.

The Gemara challenges: If it is so that it was given in secret so that not everyone knew about it, the gentiles should not be punished for not wanting to accept it; they are liable to receive punishment for refusing to accept the other mitzvot of the Torah. The Gemara answers: The Holy One, Blessed be He, did inform them of the concept of Shabbat, but He did not inform them of the reward for the fulfillment of the mitzva. And if you wish, say instead that He also informed the gentiles of its reward, but about the idea of the additional soul given to each person on Shabbat He did not inform them. As Rabbi Shimon ben Lakish said: The Holy One, Blessed be He, gives a person an additional soul on Shabbat eve, and at the conclusion of Shabbat removes it from him, as it is stated: “He ceased from work and was refreshed [vayinafash]” (Exodus 31:17). Rabbi Shimon ben Lakish expounds the verse as follows: Since he ceased from work, and now Shabbat has concluded and his additional soul is removed from him, woe [vai] for the additional soul [nefesh] that is lost.

שְׁלֹשָׁה נִכְנָסִין לַגּוּף, וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מֵהֶן: גּוּדְגְּדָנִיּוֹת, וְכַפְנִיּוֹת, וּפַגֵּי תְמָרָה. שְׁלֹשָׁה אֵין נִכְנָסִין לַגּוּף, וְהַגּוּף נֶהֱנֶה מֵהֶן, אֵלּוּ הֵן: רְחִיצָה, וְסִיכָה, וְתַשְׁמִישׁ. שְׁלֹשָׁה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: שַׁבָּת, שֶׁמֶשׁ, וְתַשְׁמִישׁ. חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה וַעֲשָׂרָה סִימָן: חֲמִשָּׁה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, אֵלּוּ הֵן: אֵשׁ, דְּבַשׁ, וְשַׁבָּת, וְשֵׁינָה, וַחֲלוֹם. אֵשׁ — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְגֵיהִנָּם. דְּבַשׁ — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַמָּן. שַׁבָּת — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לָעוֹלָם הַבָּא. שֵׁינָה — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַמִּיתָה. חֲלוֹם — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַנְּבוּאָה.

The Gemara says: Three food items enter the body yet the body does not benefit from them: Cherries, bad dates, and unripe dates. In contrast: Three matters do not enter the body yet the body benefits from them, and they are: Washing, anointing, and usage [tashmish], commonly used as a euphemism for conjugal relations. Three matters are microcosms of the World-to-Come, and they are: Sabbath, the sun and usage. The numbers five, six, and ten are mnemonics for the categories to follow. The Gemara says: There are five matters in our world which are one-sixtieth of their most extreme manifestations. They are: Fire, honey, Shabbat, sleep, and a dream. The Gemara elaborates: Our fire is one-sixtieth of the fire of Gehenna; honey is one-sixtieth of manna; Shabbat is one-sixtieth of the World-to-Come; sleep is one-sixtieth of death; and a dream is one-sixtieth of prophecy.

אֵיזֶהוּ כָּבוֹד זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת וּמִתְעַטֵּף בְּצִיצִית וְיוֹשֵׁב בְּכֹבֶד רֹאשׁ מְיַחֵל לְהַקְבָּלַת פְּנֵי הַשַּׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מְקַבְּצִין תַּלְמִידֵיהֶן בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמִתְעַטְּפִים וְאוֹמְרִים בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמֶּלֶךְ:

What is meant by honor? This refers to our Sages' statement that it is a mitzvah for a person to wash his face, his hands, and his feet in hot water on Friday in honor of the Sabbath. He should wrap himself in tzitzit and sit with proper respect, waiting to receive the Sabbath as one goes out to greet a king. The Sages of the former generations would gather their students together on Friday, wrap themselves [in fine robes] and say, "Come, let us go out and greet the Sabbath, the king.

הַאי יוֹמָא, יוֹמָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ, וְלָאו יוֹמָא דְּגוּפָא, בְּגִין דְּשֻׁלְטָנוּ דִּצְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ, וְקַיְימָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא חֲדָא, בְּעִטְרָא דְּרוּחָא יְתֵירָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא.

This day is the day of the soul and not of the body, exhibiting the sway of the “bundle of souls”, when the upper and the lower beings are mated together in virtue of the additional celestial spirit by which man is crowned.

הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם (ע"ז ב). מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת, יֹאכַל בְּשַׁבָּת.

For instance they said: "this world is like a corridor" (Avos 4:16), as I wrote earlier; "today for their performance and tomorrow [for receiving their reward]..." (Avodah Zara 3a); "He who toiled on Friday will eat on the Sabbath" (Kohelet Raba 1:15); "this world is like the shore and the next world like the sea", and many other statements along the same lines. Indeed, you can see that no rational person can possibly believe that the purpose of man's creation is for his existence in this world.

וכן בשלחן ערוך מסתים סתים בין השמשות, לא תימא דווקא ברץ בין השמשות הדין כך, אבל אם היה רץ מבעוד היום גדול בצורך הכנת השבת אין הדין כך. ועל זה רומז המאמר דפרק כל כתבי (שבת קיט, א) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה, מפני מה תבלין של שבת ריחו נודף. ועל כן נהגו אנשי מעשה לטעום התבשילין בערב שבת כדי לתקנם כהוגן, ויהיו נאכלים לתאוה.

And this is the language of the Tolaat Yaakov in Paragraph (77) [21]: That which they add from the mundane to the holy (stretch out) at the conclusion of Shabbat is to teach and to show that they do not desire the exit of the holy guest from among them, and that its departure is very hard for them. Hence they delay it. And due to their great love for it, they accompany it with songs and praises, like the matter of, “and I would have sent you off with joy and with songs” (Genesis 31:27).

וזהו "ויצא יעקב מבאר שבע", דהצדיק מתחילה מתקן הששה קצוות ונקרא הוא שבעה, ויצא ממדרגות אלו "וילך חרנה" ר"ל שמוליך ומבטל החרון אף מישראל, וגם פירוש "וילך [חרנה]" שמוליך ומביא חירות.

וזו הוא כיון שבא שבת, נותן השם יתברך נשמה יתירה לישראל, היינו שיהיה להם התענוג מתורה ומצות של השם יתברך כשעושים תשובה ופוחדים כיון ששבת ויש להם הנשמה יתירה ווי אבדה נפש בחול כשיבוא כמו שהיה להם מקודם. נמצא צריך שני שבתות שבת אחד כדי לעשות תשובה ולהבין שצריך להיות להם תענוג מעבודת השם יתברך מהתורה ומצות, ואז בשבת שני אזי יש להם התענוג אמיתי. אבל כשיצאו ממצרים היה להם בהירות גדול שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, נמצא אם היו שומרים שבת ראשונה והיה להם התענוג אמיתי מתורה ומצות היו נגאלין, אבל כעת שיש חומר עב צריך שבת אחד לזכך החומר ולעשות תשובה ואחר כך שבת שני להיות התענוג מתורה ומצות של השם יתברך. והנה הישראל היו במצרים בנו"ן שערי וכו', והיה להם תענוג מדברים מאוסים. ולזה אמר להם השם יתברך אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, היינו שלא תוכלו לסבול את התענוג מדבר מאוס שהיה לכם. וזהו הוא הפירוש של לשון סבלות, שלא תוכלו לסבול את התענוג מדבר מאוס שהיה רק יהיה לכם תענוג מעבודת השם יתברך מתורה ותפלה ומעשים טובים.

Keeping such considerations in mind, we can ‎understand the comment in the Talmud ‎‎Beytzah 16 that with the onset of the Sabbath ‎the Jew enjoys the presence within him of an additional ‎‎“soul.” This additional soul is taken away again at the ‎end of the Sabbath. The Talmud bases itself on the ‎word ‎וינפש‎ in Exodus 31,17, where G’d’s state of mind ‎on the first Sabbath after the six days of creation has ‎been described as ‎וינפש‎, “He was endowed with a soul.” ‎Since G’d most likely had a “soul” during the six days ‎of creation also this word must refer to an additional ‎soul. [Rashi (in his commentary there on the ‎Talmud as opposed to his commentary on the Torah) ‎understands the word as the regret experienced at the ‎departure of the additional “soul.” Ed.] It is ‎peculiar that according to the text in the Talmud, the ‎sense of loss felt by the soul on the Sabbath was due to ‎its owner observing rest on the Sabbath whereas in ‎fact this sense of loss surely was due to the loss of the ‎additional soul at the end of the Sabbath?

וזהו פירש צמצם שכינתו בין שני בדי ארון פי' כנפי ריאה השכינה והקב"ה שורה כמו שהוא מחשב ועין נקרא השכל והשכל הוא ביד הצדיקים אבל האיך זוכים למדריגה זו בחשבם שהם עפר ואינם יכולים לעשות שום מעשה בלי כחו של הקב"ה ונמצא מה שהוא עושה עושה זאת הקב"ה שאם לא הוא י"ת אינו יכול לעשות כלום.

In this way, he establishes the Holy One, blessed be He, through them.

וּבִפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת, כֵּן הוּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם, נִמְשָׁכִין מוֹחִין עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר בְּכָל תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, וְאֵינָן מוֹחִין הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ אַחַר הַתְּפִלָּה, רַק גְּבוֹהִין יוֹתֵר.

In a very specific way, this takes place every day. More sublime mochin are elicited by every morning prayer, and these are not the original mochin that withdrew after the prayer, but more sublime ones.