Identifying and Maintaining Kosher Foods

זֹ֥את הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ שׁ֕וֹר שֵׂ֥ה כְשָׂבִ֖ים וְשֵׂ֥ה עִזִּֽים׃ וְכׇל־בְּהֵמָ֞ה מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ שְׁתֵּ֣י פְרָס֔וֹת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֧ל אֲשֶׁר־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת תֹּאכֵֽלוּ׃

These are the animals that you may eat: the ox, the sheep, and the goat; and any other animal that has true hoofs that are cleft in two and brings up the cud—such you may eat. These you may eat of all that live in water: you may eat anything that has fins and scales.

דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ כֹּ֣ל ׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ׃

Speak to the Israelite people thus: These are the creatures that you may eat from among all the land animals: any animal that has true hoofs, with clefts through the hoofs, and that chews the cud—such you may eat. These you may eat of all that live in water: anything in water, whether in the seas or in the streams, that has fins and scales—these you may eat.

אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה. נְקוּבַת הַוֶּשֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנּוּ כְלוּם, הָרֵאָה שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁחָסְרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת. נִקְּבָה הַקֵּבָה, נִקְּבָה הַמָּרָה, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, הַכֶּרֶס הַפְּנִימִית שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רֹב הַחִיצוֹנָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרֻבָּהּ. הַמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ לַחוּץ, נָפְלָה מִן הַגַּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה, דְּרוּסַת הַנֵּץ בָּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס בָּעוֹף הַגָּס. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה, טְרֵפָה: וְאֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בַּבְּהֵמָה. נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה. עַד כַּמָּה תֶּחְסַר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד כָּאִסָּר הָאִיטַלְקִי. נִפְחֲתָה הַגֻּלְגֹּלֶת וְלֹא נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַּב הַלֵּב וְלֹא לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטְּלָה הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנָּה כַזָּיִת, הַמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה, נִטַּל הַטְּחוֹל, נִטְּלוּ הַכְּלָיוֹת, נִטַּל לְחִי הַתַּחְתּוֹן, נִטַּל הָאֵם שֶׁלָּהּ, וַחֲרוּתָה בִידֵי שָׁמָיִם. הַגְּלוּדָה, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:

These wounds constitute tereifot in an animal, rendering them prohibited for consumption: A perforated gullet, where the perforation goes through the wall of the gullet, or a cut windpipe. If the membrane of the brain was perforated, or if the heart was perforated to its chamber; if the spinal column was broken and its cord was cut; if the liver was removed and nothing remained of it, any of these render the animal a tereifa. Additionally, a lung that was perforated or that was missing a piece renders the animal a tereifa. Rabbi Shimon says: It is not a tereifa unless it is perforated through to the bronchi. If the abomasum was perforated, or the gallbladder was perforated, or the small intestines were perforated, it is a tereifa. It is also a tereifa in a case where the internal rumen was perforated or where the majority of the external rumen was torn. Rabbi Yehuda says: For a large animal, a tear of one handbreadth renders it a tereifa, while for a small animal, it is a tereifa only if the majority of it was torn. And it is a tereifa where the omasum [hemses] or the reticulum was perforated to the outside, i.e., to the abdominal cavity, but not if the perforation was between the two. Likewise, if an animal fell from the roof, or if the majority of its ribs were fractured, or if it was clawed by a wolf, it is a tereifa. Rabbi Yehuda says: If it was clawed by a wolf in the case of a small animal, i.e., a sheep or goat; or clawed by a lion in the case of a large animal, i.e., cattle; or if it was clawed by a hawk in the case of a small bird; or if it was clawed by a large bird of prey in the case of a large bird, then it is a tereifa. This is the principle: Any animal that was injured such that an animal in a similar condition could not live for an extended period is a tereifa, the consumption of which is forbidden by Torah law. And these, despite their condition, are kosher in an animal: If its windpipe was perforated or cracked lengthwise. How much can the windpipe be missing and still be kosher? Rabban Shimon ben Gamliel says: Until the perforation is the same size as the Italian issar. If the skull was fractured but the membrane of the brain was not perforated, it is kosher. If the heart was perforated and the perforation did not reach its chamber, or if the spinal column was broken but its cord was not cut, or if the liver was removed and an olive-bulk of it remained, it is kosher. Additionally, it is kosher if the omasum or the reticulum was perforated one into the other. If the spleen was removed, or the kidneys were removed, or if its lower jaw was removed, or if its womb was removed, or if its lung shriveled by the hand of Heaven, the animal is kosher. In the case of an animal whose hide was removed, Rabbi Meir deems it kosher, and the Rabbis deem it a tereifa and unfit for consumption.

מַתְנִי׳ סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל עוֹף הַדּוֹרֵס – טָמֵא, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵירָה וְזֶפֶק וְקוּרְקְבָנוֹ נִקְלָף – טָהוֹר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: כׇּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו – טָמֵא. וּבַחֲגָבִים, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְצוּלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וּשְׁמוֹ חָגָב. וּבַדָּגִים, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׁקֶשֶׁת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי קַשְׂקַשִּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן קַשְׂקַשִּׂין – הַקְּבוּעִין בּוֹ, וּסְנַפִּירִים – הַפּוֹרֵחַ בָּהֶן. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי בְּהֵמָה – ״כׇּל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְגוֹ׳״, כׇּל בְּהֵמָה שֶׁמַּעֲלַת גֵּרָה – בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין לָהּ שִׁינַּיִם לְמַעְלָה, וּטְהוֹרָה.

MISHNA: The signs that indicate that a domesticated animal and an undomesticated animal are kosher were stated in the Torah, and the signs of a kosher bird were not explicitly stated. But the Sages stated certain signs in a bird: Any bird that claws its prey and eats it is non-kosher. Any bird that has an extra digit behind the leg slightly elevated above the other digits, and a crop, which is a sack alongside the gullet in which food is stored prior to digestion, and for which the yellowish membrane inside its gizzard can be peeled, is kosher. Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: Any bird that splits the digits of its feet when standing on a string, placing two digits on one side of the string and two on the other, is non-kosher. And with regard to grasshoppers, whose signs were also not stated in the Torah, the Sages stated: Any grasshopper that has four legs, and four wings, and two additional jumping legs, and whose wings cover most of its body, is kosher. Rabbi Yosei says: And this applies only if the name of its species is grasshopper. And with regard to fish, the signs are explicitly stated in the Torah: Any fish that has a fin and a scale is kosher; Rabbi Yehuda says: Two scales and one fin. And these are scales: Those that are fixed to its body; and fins are those with which the fish swims. GEMARA: The mishna states that the signs of a kosher domesticated animal are stated in the Torah. With regard to this, the Sages taught in a baraita: These are the signs of a kosher domesticated animal: “Whatsoever parts the hoof, and is wholly cloven-footed, and chews the cud, among the animals, that may you eat” (Leviticus 11:3). Any animal that chews the cud certainly has no upper front teeth, i.e., incisors, and is kosher.

מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּשְׁחֹט מִי שֶׁיִּרְצֶה לֶאֱכל בְּשַׂר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ". וְנֶאֱמַר בִּבְכוֹר בַּעַל מוּם (דברים יב כב) "אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל". הָא לָמַדְתָּ שֶׁחַיָּה כִּבְהֵמָה לְעִנְיַן שְׁחִיטָה. וּבְעוֹף הוּא אוֹמֵר (ויקרא יז יג) "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף" וְגוֹ' (ויקרא יז יג) "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ" מְלַמֵּד שֶׁשְּׁפִיכַת דַּם הָעוֹף כִּשְׁפִיכַת דַּם הַחַיָּה: זְבִיחָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם צָרִיךְ לְפָרֵשׁ אוֹתָהּ וְלֵידַע בְּאֵי זֶה מָקוֹם מִן הַבְּהֵמָה שׁוֹחֲטִין. וְכַמָּה שִׁעוּר הַשְּׁחִיטָה. וּבְאֵי זֶה דָּבָר שׁוֹחֲטִין. וּמָתַי שׁוֹחֲטִין. וְהֵיכָן שׁוֹחֲטִין. וְכֵיצַד שׁוֹחֲטִין. וּמַה הֵן הַדְּבָרִים הַמַּפְסִידִין אֶת הַשְּׁחִיטָה. וּמִי הוּא הַשּׁוֹחֵט. וְעַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ צִוָּנוּ בַּתּוֹרָה וְאָמַר (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ" וְגוֹ' (דברים יב כא) "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ" וְגוֹ' שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַל פֶּה צִוָּה בָּהֶן כִּשְׁאָר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהִיא הַנִּקְרֵאת (שמות כד יב) "מִצְוָה" כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת חִבּוּר זֶה:

It is a positive commandment for one who desires to partake of the meat of a domesticated animal, wild beast, or fowl to slaughter [it] and then partake of it, as [Deuteronomy 12:21] states: "And you shall slaughter from your cattle and from your sheep." And with regard to a firstborn animal with a blemish, [ibid.:22] states: "As one would partake of a deer and a gazelle." From this, we learn that a wild beast is [governed by] the same [laws] as a domesticated animal with regard to ritual slaughter. And with regard to a fowl, [Leviticus 17:13] states: "that will snare a beast or a fowl as prey... and shed its blood." This teaches that shedding the blood of a fowl is analogous to shedding the blood of a wild beast. The slaughter which the Torah mentions without elaboration must be explained so that we know: a) which place in the animal is [appropriate] for ritual slaughter?, b) what is the measure of the slaughtering process?, c) with what do we slaughter?, d) when do we slaughter?, e) in which place [on the animal's neck] do we slaughter? f) how do we slaughter, g) what factors disqualify the slaughter? h) who can slaughter? We were commanded concerning all of these factors in the Torah with the verse [Deuteronomy 12:21]: "And you shall slaughter from your cattle... as I commanded you." All of these factors were commanded to us orally as is true with regard to the remainder of the Oral Law which is called "the mitzvah," as we explained in the beginning of this text.

מִצְוַת עֲשֵׂה לֵידַע הַסִּימָנִין שֶׁמַּבְדִּילִין בָּהֶן בֵּין בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף וְדָגִים וַחֲגָבִים שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלָן וּבֵין שֶׁאֵין מֻתָּר לְאָכְלָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ כה) "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר". וְנֶאֱמַר (ויקרא יא מז) "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל": סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה וְהֵם שְׁנֵי סִימָנִין (ויקרא יא ג) (דברים יד ו) "מַפְרֶסֶת פַּרְסָה" וּ (ויקרא יא ג) (דברים יד ו) "מַעֲלַת גֵּרָה" עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם. וְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה אֵין לָהּ שִׁנַּיִם בַּלְּחִי הָעֶלְיוֹן. וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה הֲרֵי הִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה. חוּץ מִן הַגָּמָל. וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה הִיא מַעֲלַת גֵּרָה חוּץ מִן הַחֲזִיר:

It is a positive commandment to know the signs that distinguish between domesticated animals, beasts, fowl, fish, and locusts that are permitted to be eaten and those which are not permitted to be eaten, as [Leviticus 20:25] states: "And you shall distinguish between a kosher animal and a non-kosher one, between a non-kosher fowl and a kosher one." And [Leviticus 11:47] states: "To distinguish between the kosher and the non-kosher, between a beast which may be eaten and one which may not be eaten." The signs of a [kosher] domesticated animal and beast are explicitly mentioned in the Torah. There are two signs: a split hoof and chewing the cud. Both are necessary. Any domesticated animal and beast that chews the cud does not have teeth on its upper jaw-bone. Every animal that chews the cud has split hoofs except a camel. Every animal that has split hoofs chews the cud except a pig.

סימני בהמה וחיה טהורה. ובו ג' סעיפים: סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנים מעלת גרה ופרסותי' סדוקו' וכל בהמה וחיה שאין לה שיני' בלחי העליון ולא ניבים שהם תלתלי בשר כעין שיני' בולטים בחניכים וי"א שניבין הם שני שינים למעלה אחד מכאן ואחד מכאן בקצוות הלסתות (פירוש ויכה את מיכהו על הלחי תרגומו על לסתיה) בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר בן גמל שאין לו ניבין עד שיגדיל וכל שמעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מגמל וארנבת ושפן שהם מעלי גרה ואינם מפריסי' פרסה ולהם אין לחוש שיש להם שיני' למעלה או ניבין לפיכך המוצא במדבר בהמה ואינו מכירה ופרסותי' חתוכו' שהרי אינו יכול לבדוק בהם יבדוק אם אין לה שיני' ולא ניבין למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר בן גמל. וכל שמפרסת פרסה מעלת גרה חוץ מחזיר לפיכך מצא בהמה שפיה חתוך שהרי אינו יכול לבדוק בו יבדוק ברגליה אם פרסותיה סדוקו' בידוע שהיא טהור' והוא שיכיר חזיר יש לה קרני' יצא מספק חזיר וטהור' ואין בהמ' טמא' שבשרה שתחת העוקץ שלה הולך שתי וערב לאיזה צד שיחתכו אותו אלא הערוד (פי' חמור הבר) לפיכך המוציא בהמה שפיה ופרסותיה חתוכים שהרי אינו יכול לבדוק בהם יבדוק בבשר שתחת כנפי העוקץ אחר שישחטנה אם הולך שתי וערב טהורה והוא שיכיר ערוד (בשר אדם אסור לאכלו מן התורה) (ר"ן פ' אע"פ ורמב"ם כ"ב דמ"א ד"ג וה"ה וקרבן אהרן פ' שמיני דף ס"ד ע"ד דלא כמשמע בתו' פ' אע"פ ורא"ש דבשר אדם אינו אסור מן התור' ועב"ח): סימני עוף טהור. ובו ה' סעיפים: סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה אלא מנה מינים טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרים והמינים האסורים כ"ד האמורי' בתורה (ל' רמב"ם פ"א מהמ"א די"ד): דין סימני דגים ודגים מלוחים. ובו י' סעיפים: סימני דגים מפורשים בתורה כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור וסנפיר הוא ששט בו וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו: הגה ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי אבל אם אי אפשר לקלפן מעור הדג לא מקרי קשקשת (המ"מ פ"א דמ"א): ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחד מותר ואפילו אין לו עתה ועתיד לגדלם לאחר זמן או שהיה לו בעודו במים והשירן מיד בעלותו ליבשה מותר (רמב"ם ספ"א מהמ"א ורי"ף ור"ן וה"ה): הגה וי"א דאין להתיר בקשקשת אחת רק כשהיא עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפירו (הטור והרא"ש לדעת ב"י ור"ן וה"ה בשם רמב"ן) וטוב להחמיר:

סימני בהמות וחיות טהורים וסימני הטמאים. ובו ח"י סעיפים: ארבע מצות עשה יש במאכלות האחת לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה והשנית לבדוק בסימני העוף להבדיל בין טמא לטהור והשלישית לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור והרביעית לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור [סמ"ג ל"ט] וכ"כ הרמב"ם ז"ל בריש הלכות מאכלות אסורות ע"ש: הלאוין מפורשין בתורה אצל כל המינים בפ' שמיני והסימנים של בהמות וחיות טהורות מפורשים בתורה מעלה גרה ומפרסת פרסה ומעלה גרה הוא שבולעת המאכל ואח"כ מעלה את המאכל ומקיאה ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק [רש"י] ומפרסת פרסה כתיב ושוסעת שסע שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנים שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה הן מחוברות [שם] ואין זה מפרסת פרסה:

ומעתה לפי"ז יש להבין שינוי הלשון דהנה יסוד כל המצות וראשיתם לקבל עליו מלכות שמים, והיינו לעשות ככל אשר נצטוה בלי שום התחכמות וידיעת הטעם כמו עבד העושה צואת רבו, ואחת הוא לו אם הדבר נראה בעיניו שטוב ונכון לעשות כן, או להיפוך, מ"מ הוא אדעתי' דרבי' קעביד, וכן צריך להיות בעשיית המצות שאפי' שכלו יגיד לו שאין הדבר נכון ושלא יצמח לו מזה רק רע ח"ו, מ"מ עושין המצות מחמת צואת השי"ת