Jewish Exile and Redemption in Jewish Thought

לָכֵ֛ן הִנֵּה־יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְלֹא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ חַי־יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כִּ֣י אִם־חַי־יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶעֱלָ֜ה אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וּמִכֹּל֙ הָאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר הִדִּיחָ֖ם שָׁ֑מָּה וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבוֹתָֽם׃ {פ}

Assuredly, a time is coming—declares GOD—when it shall no more be said, “As GOD lives who brought the Israelites out of the land of Egypt,” but rather, “As GOD lives who brought the Israelites out of the northland, and out of all the lands to which they had been banished.” For I will bring them back to their land, which I gave to their ancestors.

יוֹלֵ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֹתְךָ֗ וְאֶֽת־מַלְכְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּקִ֣ים עָלֶ֔יךָ אֶל־גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עְתָּ אַתָּ֣ה וַאֲבֹתֶ֑יךָ וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃ וְהָיִ֣יתָ לְשַׁמָּ֔ה לְמָשָׁ֖ל וְלִשְׁנִינָ֑ה בְּכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁר־יְנַהֶגְךָ֥ יְהֹוָ֖ה שָֽׁמָּה׃

GOD will drive you, and the king you have set over you, to a nation unknown to you or your ancestors, where you shall serve other gods, of wood and stone. You shall be a consternation, a proverb, and a byword among all the peoples to which GOD will drive you.

וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חׇרְבָּֽה׃ אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הׇשַּׁמָּ֔הֿ וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃

And you I will scatter among the nations, and I will unsheath the sword against you. Your land shall become a desolation and your cities a ruin. Then shall the land make up for its sabbath years throughout the time that it is desolate and you are in the land of your enemies; then shall the land rest and make up for its sabbath years.

וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃

And [God] said to Abram, “Know well that your offspring shall be strangers in a land not theirs, and they shall be enslaved and oppressed four hundred years; but I will execute judgment on the nation they shall serve, and in the end they shall go free with great wealth.

אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, מִקְּרָאֵי, וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין, מִגְּמָרָא. עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, מִקְּרָאֵי: מִכַּפֹּרֶת לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן, וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, וּמֵחָצֵר לְמִזְבֵּחַ, וּמִמִּזְבֵּחַ לְגַג, וּמִגַּג לְחוֹמָה, וּמֵחוֹמָה לָעִיר, וּמֵעִיר לְהַר, וּמֵהַר לְמִדְבָּר, וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי״. וּמֵעִיר לְהַר, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַל כְּבוֹד ה׳ מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר״. וּמֵהַר לְמִדְבָּר, דִּכְתִיב: ״טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״. וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ, דִּכְתִיב: ״אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי וְגוֹ׳״.

§ Rav Yehuda bar Idi said that Rabbi Yoḥanan said: The Divine Presence traveled ten journeys, i.e., it left the Temple and Eretz Yisrael in ten stages at the time of the destruction of the First Temple, as derived from verses. And corresponding to them the Sanhedrin was exiled in ten stages at the end of the Second Temple period and after the destruction of the Temple, and this is known from tradition. The Gemara elaborates. The Divine Presence traveled ten journeys, as derived from verses. The ten journeys are: From the Ark cover to the cherub; and from one cherub to the other cherub; and from the second cherub to the threshold of the Sanctuary; and from the threshold to the courtyard; and from the courtyard to the altar; and from the altar to the roof; and from the roof to the wall of the Temple Mount; and from the wall to the city; and from the city to a mountain close to Jerusalem; and from that mountain to the wilderness; and from the wilderness it ascended and rested in its place in Heaven, isolated from humanity, as it is stated: “I will go and return to My place” (Hosea 5:15). And from the city the Divine Presence arose to the mountain nearest the Sanctuary, i.e., the Mount of Olives, as it is written: “And the glory of the Lord went up from the midst of the city, and stood upon the mountain, which is on the east side of the city” (Ezekiel 11:23). And from the mountain to the wilderness, as it is written: “It is better to live in the wilderness than with a contentious and fretful woman” (Proverbs 21:19). And from the wilderness it ascended and rested in its place in Heaven, as it is written: “I will go and return to My place until they acknowledge their guilt” (Hosea 5:15).

גַּם יְסוֹבֵב רַחֲמָיו וְתִכָּבֵשׁ מִדַּת הַדִּין בִּרְאוֹת עַם עֶלְיוֹן בְּנֵי מְלָכִים שְׁפָלִים בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם, וְזֶה יְסוֹבֵב שִׁפְלָם שֶׁלֹּא תְּכַלֶּה אוֹתָם מִדַּת הַדִּין, וְהוּא אָמְרוֹ וְאַף גַּם זֹאת סִבָּה לַהֲבָאָתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם שֶׁבִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְגוֹ׳ לְכַלּוֹתָם, וּלְצַד זֶה בָּחַרְתִּי בְּעֹנֶשׁ כָּזֶה. לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם. בְּרִית זוֹ הִיא שֶׁלֹּא יַחְלִיפֵם בְּאוּמָּה אַחֶרֶת שֶׁקִּיֵּם ה׳ כֵּן בְּמַאֲמָרוֹ לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְהוּא מַה שֶׁגָּמַר אוֹמֶר כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיהֶם – פֵּרוּשׁ, זֹאת אוֹת הַבְּרִית, אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא אֱלֹהִים לְאוּמָּה אַחֶרֶת, גַּם מַאֲמָרוֹ בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ עַם סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים וּמַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וּמַאֲמַר ה׳ הוּא בִּמְקוֹם בְּרִית.

(כד) אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא עַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", כִּנָּה הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְהַלֵּב הָעֵר הַתְמָדַת הַנְּבוּאָה בֵינֵיהֶם. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", קְרִיאַת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב. "שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא־טָל" עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁיָּצְאָה מִצִּלְלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶּׁאָמַר: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", עַל עַצְלוּתָם לָשׁוּב. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחוֹר", עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ: "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְצִפְצוּף הַזַּרְזִיר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל מַה שֶּׁנֹאמַר בָּזֶה וְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ מֶלֶךְ כּוּזָר.

24. The Rabbi: This is a severe reproach, O king of the Khazars. It is the sin which kept the divine promise with regard to the second Temple, viz.: Sing and rejoice, O daughter of Zion' (Zachariah 2:14), from being fulfilled. Divine Providence was ready to restore everything as it had been at first, if they had all willingly consented to return. But only a part was ready to do so, whilst the majority and the aristocracy remained in Babylon, preferring dependence and slavery, and unwilling to leave their houses and their affairs. An allusion to them might be found in the enigmatic words of Solomon: I sleep, but my heart waketh (Song of Songs 5:2-4). He designates the exile by sleep, and the continuance of prophecy among them by the wakefulness of the heart. 'It is the voice of my beloved that knocketh' means God's call to return; 'My head is filled with dew' alludes to the Shekhinah which emerged from the shadow of the Temple. The words: 'I have put off my coat,' refer to the people's slothfulness in consenting to return. The sentence: 'My beloved stretcheth forth his hand through the opening' may be interpreted as the urgent call of Ezra, Nehemiah, and the Prophets, until a portion of the people grudgingly responded to their invitation. In accordance with their mean mind they did not receive full measure. Divine Providence only gives man as much as he is prepared to receive; if his receptive capacity be small, he obtains little, and much if it be great. Were we prepared to meet the God of our forefathers with a pure mind, we should find the same salvation as our fathers did in Egypt. If we say: 'Worship his holy hill--worship at His footstool--He who restoreth His glory to Zion' (Psalms 99:9, Psalsm 99:5), and other words, this is but as the chattering of the starling and the nightingale. We do not realise what we say by this sentence, nor others, as thou rightly observest, O Prince of the Khazars.

אֵימָה, זוֹ בָּבֶל, דִּכְתִיב (דניאל ג, יט): חֲשֵׁכָה, זוֹ מָדַי, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְתַעֲנִית. גְּדֹלָה, זוֹ יָוָן. נָחָשׁ, זוֹ בָּבֶל. שָׂרָף, זוֹ מָדַי. עַקְרָב, זֶה יָוָן. נֹפֶלֶת עָלָיו, זוֹ אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה מט, כא):

אחר שהתבאר לך כי האומה הזאת, אשר בחר בה השם יתברך, היא עיקר המציאות בעולם, ובשביל כך כאשר באו בגלות נחשב דבר גדול מאוד, שיהיה השתנות בדבר שהוא עיקר העולם: והתבאר לך השנוי אשר יש בעולם מצד גלות ישראל. ואין זה נחשב חסרון במה, רק כי נחשב חסרון בדבר שהוא עיקר כונת השם יתברך, עד שדבר זה כאילו כל העולם בטל.

ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות:

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness.