Returning Lost Property: Obligations and Exceptions

לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ׃ וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ׃ וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם׃ {ס}

If you see your fellow Israelite’s ox or sheep gone astray, do not ignore it; you must take it back to your peer. If your fellow Israelite does not live near you or you do not know who [the owner] is, you shall bring it home and it shall remain with you until your peer claims it; then you shall give it back. You shall do the same with their donkey; you shall do the same with their garment; and so too shall you do with anything that your fellow Israelite loses and you find: you must not remain indifferent.

כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ׃ {ס}

When you encounter your enemy’s ox or donkey wandering, you must take it back.

לָא הָוֵי יֵאוּשׁ. וְרָבָא אָמַר: הָוֵי יֵאוּשׁ.

With regard to one’s despair of recovering his lost item that is not a conscious feeling, i.e., were he aware of the loss of his property, he would have despaired of its recovery, but he was unaware of his loss when the finder discovered the item, Abaye said: It is not considered despair; the owner maintains ownership of the item, and the finder may not keep it. And Rava said: It is considered despair and the finder may keep it.

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז.

In a case where one discovers lost items, which found items belong to him, and for which items is one obligated to proclaim his find so that the owner of the lost items can come and reclaim them? These found items belong to him: If one found scattered produce, scattered coins, bundles of grain in a public area, round cakes of pressed figs, baker’s loaves, strings of fish, cuts of meat, unprocessed wool fleeces that are taken from their state of origin directly after shearing, bound flax stalks, or bound strips of combed purple wool, these belong to him as they have no distinguishing marks that would enable their owners to claim them. This is the statement of Rabbi Meir.

וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז. עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁלשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה וְיַחֲזֹר שְׁלשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד:

And until when is one who finds a lost item obligated to proclaim his find? He is obligated to do so until the moment that the neighbors will know of its existence; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: He is obligated to proclaim his find for three pilgrimage Festivals and for seven days after the last of the three pilgrimage Festivals, so that its owner will have time to go to his home, a trip lasting up to three days, and ascertain that he in fact lost the item, and he will return to Jerusalem, a trip lasting up to three days, and proclaim his loss for one day.

דְּשָׁיְילִינַן לְהוּ לְסָהֲדִי אִי פָּרוּעַ אִי לָא פָּרוּעַ.

as we ask the witnesses whether the loan was repaid or whether it was not repaid.

וְאָמַר רָבָא: רָאָה סֶלַע שֶׁנָּפְלָה, נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר בְּכוּלָּן: מִשּׁוּם ״לֹא תִגְזוֹל״, וּמִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״. וְאַף עַל גַּב (דַּחֲזָרָה) [דְּאַהְדְּרַהּ] לְאַחַר יֵאוּשׁ, מַתָּנָה הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ, וְאִיסּוּרָא דַּעֲבַד – עֲבַד. נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְהַחְזִירָהּ, וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּין לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״. הִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וּנְטָלָהּ, אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״ בִּלְבָד.

§ And Rava says: In a case where one saw a sela coin that fell from another, if he took the coin in order to steal it, before the despair of the owner, he violates all of the following mitzvot: He is liable due to the prohibition: “You shall not…rob” (Leviticus 19:13); and due to the positive mitzva, stated with regard to found items, of: “You shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1), and due to the prohibition, stated with regard to one who finds an item: “You may not disregard” (Deuteronomy 22:3). And even if he returned it after the despair of the owner, it is merely a gift that he gave him; and the transgression that he performed, he performed, and he remains in violation of these mitzvot. Rava continues: If he took the coin in order to return it, before the despair of the owner, and then, after the despair of the owner, he intended to steal it; he violates a commandment, due to his failure to fulfill the positive mitzva of: “You shall return them to your brother.” He does not violate the prohibition: “You shall not…rob,” because at the time he took the coin he did not intend to keep it. And he does not violate the prohibition: “You may not disregard,” because he did not disregard the lost item. He took it with the intention of returning it. If he waited until the owner despaired of recovering the lost item and only then took it, he violates a commandment, but only due to his failure to fulfill the positive mitzva of: “You may not disregard,” as he took no action to return the lost item to its owner.

עִיר שֶׁיִּשְׂרְאֵלִים וְעַכּוּ"ם דָּרִין בָּהּ וּמֶחֱצָה עַכּוּ"ם וּמֶחֱצָה יִשְׂרָאֵל וּמָצָא בָּהּ אֲבֵדָה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ חַיָּב לְהַחְזִיר: הָיָה רֹב הָעִיר עַכּוּ"ם אִם מָצָא בְּמָקוֹם מִן הָעִיר שֶׁרֹב הַמְּצוּיִים שָׁם יִשְׂרָאֵל חַיָּב לְהַכְרִיז. אֲבָל אִם מָצָא בִּסְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁהָעַכּוּ"ם מְצוּיִין שָׁם תָּמִיד וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם הֲרֵי הַמְּצִיאָה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ. שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה כְּשֶׁנָּפְלָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר עַכּוּ"ם מְצָאָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. הָרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְעוֹשֶׂה לְפָנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין מַחְזִיר אֶת הָאֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיִּתֵּן אֶת סִימָנֶיהָ:

The following rules apply in a town in which both Jews and gentiles live. If half the inhabitants are Jews and half are gentiles, and a person finds a lost object, he should take it and announce its discovery. If a Jew comes and describes marks by which the object can be identified, the finder is obligated to return it. Different rules apply if the majority of the inhabitants of the city are gentiles. If a Jew finds a lost object in a place where most of the people located there are Jewish, he is obligated to announce its discovery. If he finds it on a public thoroughfare, a public market place or in a synagogue or a house of study where gentiles are often found, or in any place where many people are found, the finder may keep the object he discovers. This applies even when another Jew comes and describes marks with which the object can be identified. We assume that the owner despaired of its return when it fell, for he will say: "A gentile found it." Although a person is entitled to keep a lost article that he discovers, one who wishes to follow a good and an upright path should go beyond the measure of the law and return the lost article to a Jew, if he describes marks with which the object can be identified.

הלכות אבידה ומציאה הרואה את האבידה חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם: בד"א שהוא במקום שחייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכחת שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת ויהיה בה שוה פרוטה וסימן בגופה או במקומה ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר אחד מאלו אינו חייב בהשבתה: כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויין שם חייב להחזיר שלא נתייאשו בעליהן שיחשוב אולי ימצאנה ישראל ויחזיר לו אפילו אם העיר מחצה כותים ומחצה ישראל או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר: אבל אם רוב העיר כותים או אפילו רוב העיר ישראל ומצאה במקום שרוב העובדים שם כותים לא היה חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שנודע מיד בנפילתו כאשר יתבאר לקמן:

הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם". וְהָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה וֶהֱנִיחָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ" (דברים כב א) "וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם". וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הֱשִׁיבָהּ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה: הָיָה רֹב הָעִיר עַכּוּ"ם אִם מָצָא בְּמָקוֹם מִן הָעִיר שֶׁרֹב הַמְּצוּיִים שָׁם יִשְׂרָאֵל חַיָּב לְהַכְרִיז. אֲבָל אִם מָצָא בִּסְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁהָעַכּוּ"ם מְצוּיִין שָׁם תָּמִיד וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם הֲרֵי הַמְּצִיאָה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ. שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה כְּשֶׁנָּפְלָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר עַכּוּ"ם מְצָאָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. הָרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְעוֹשֶׂה לְפָנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין מַחְזִיר אֶת הָאֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיִּתֵּן אֶת סִימָנֶיהָ: הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן הֲרֵי זוֹ שֶׁל מוֹצְאָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ג) "אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ". מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה הִיא אֵצֶל כָּל אָדָם. יָצָאת זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם שֶׁזֶּה וַדַּאי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה:

It is a positive commandment to return an object lost by a fellow Jew, as Deuteronomy 22:1 states: "And you shall certainly return it." A person who sees an object lost by a fellow Jew and ignores it, leaving it in its place, transgresses a negative commandment, as it states Ibid.:4: "Do not see your brother's ox... and ignore it." He also negates the fulfillment of a positive commandment. If he returns the object, he fulfills the positive commandment. Different rules apply if the majority of the inhabitants of the city are gentiles. If a Jew finds a lost object in a place where most of the people located there are Jewish, he is obligated to announce its discovery. If he finds it on a public thoroughfare, a public market place or in a synagogue or a house of study where gentiles are often found, or in any place where many people are found, the finder may keep the object he discovers. This applies even when another Jew comes and describes marks with which the object can be identified. We assume that the owner despaired of its return when it fell, for he will say: "A gentile found it." Although a person is entitled to keep a lost article that he discovers, one who wishes to follow a good and an upright path should go beyond the measure of the law and return the lost article to a Jew, if he describes marks with which the object can be identified. A person who finds a lost article on the bed of the sea or in a flooding river that does not cease may keep it. This applies even if the article has a mark with which it can be identified. This concept is derived from Deuteronomy 22:3, which commands us to return "an article that one loses and is found," thus excluding an instance as the one above in which the article is lost not only to its owner, but to all men. In such an instance, the owner has surely despaired of its return.

כָּל הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן בֵּין שִׁאִין בָּהּ סִימָן אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ הַנָּחָה אָסוּר לִגַּע בָּהּ שֶׁמָּא בְּעָלֶיהָ הִנִּיחוּהָ שָׁם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לָהּ וְאִם יָבוֹא לִטְּלֶנָּה וְהָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן הֲרֵי אִבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ סִימָן לְהַחְזִיר בּוֹ. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָן הֲרֵי זֶה הִטְרִיחָן לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וְלָתֵת סִימָנֶיהָ. וּלְפִיכָךְ אָסוּר לוֹ שֶׁיִּגַּע בָּהּ עַד שֶׁיִּמְצָאֶנָּה דֶּרֶךְ נְפִילָה. וַאֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר וְלֹא יָדַע אִם דָּבָר זֶה אָבוּד אוֹ מֻנָּח הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ. וְאִם עָבַר וּנְטָלוֹ אָסוּר לוֹ לְהַחְזִירוֹ לְשָׁם. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן זָכָה בּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִירוֹ: וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין בְּדֶרֶךְ הַנָּחָה בֵּין בְּדֶרֶךְ נְפִילָה בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. דֶּרֶךְ הַנָּחָה כְּגוֹן שֶׁמָּצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּדֶּרֶךְ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁמָּצָא כְּלִי מְכֻסֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "נִדָּחִים בַּדֶּרֶךְ". אֲבָל אִם מָצָא חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים אוֹ כְּלִי מְגֻלֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז:

Whenever a person finds an article that appears to have been intentionally placed down, it is forbidden for him to touch it. This applies whether or not it has a mark by which it can be identified. The rationale is that perhaps the owner of the article left it there until he returns. Thus, if the finder takes it he will have ill-treated the owner. If the article does not have a mark by which it can be identified, he has purposefully caused his colleague financial loss, for the article does not have a mark that will enable it to be identified and returned. Even if it has a mark, he has wronged him, for he has troubled him to search for the article and identify it by its marks. Therefore, it is forbidden for the finder to touch it, unless it appears to have fallen. Even if the finder is in doubt and does not know whether the article was lost or placed down, he should not touch it. If he transgressed and took it, he is forbidden to return it to its place. If it is an article that does not have a mark by which it can be identified, the finder acquires it; he is not obligated to return it. Whenever a person takes an article that can be identified with a mark, whether originally it had been placed down or had dropped, whether in a private domain or in the public domain, he is obligated to announce its discovery. What is meant by an article that appears to have been intentionally placed down? If a person finds a donkey or a cow pasturing on the road during the day, or he finds a utensil buried in a garbage heap, he should not touch them, for Deuteronomy 22:1, the verse that commands the return of a lost object, speaks of an ox or a sheep "going astray" in the way. If, however, he found a donkey with its gear overturned, a cow running through vineyards or a utensil lying openly in a garbage heap, it is considered a lost article. It should be taken and its discovery announced.

הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם ואם נטלה ע"מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה עובר משום השב תשיבם לאחיך ומשום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם ואפי' אם יחזירנה אח"כ כבר עבר על לא תוכל להתעלם נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר ייאוש נתכוון לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם: בד"א במקום שהוא חייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה ושלא תהי' מדעת ושיהי' בה שוה פרוטה ושיש סי' בגופה או במקומ' ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהי' של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר א' מכל אלו אינו חייב להשיב אבידתו: כיצד המוציא מציאה במקום שישראל מצוים שם חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים ואפי' העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל או אפי' רובה עכו"ם והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר עכו"ם או אפי' רובה ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם אינו חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סי' שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו וכמו שיתבאר:

אמנם יש מקום עיון בהא דאמרו ר"פ א"מ אתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש כו' בדבר שיש בו סי' כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתי לידי' באיסור' אתי לידי' דליכי ידע דנפל לא מייאש כו' כי פליגי בדבר שאין בו סי' אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיני' רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיני' מייאש כו' ולפמ"ש הגאון והרמב"ן דאבידה שנטלה ע"מ שלא להשיבה נקנה הוא ביאוש כיון דלאו באיסור' אתי לידי' וידו כיד בעלים נמי לא הוי כיון דנטלה שלא להשיבה א"כ הא דאמרו בדבר שיש בו סי' כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש אע"ג דמייאש לבסוף אם נטלה ע"מ לגוזל' ולא להשיב' א"כ כי מייאש מיני' לבסוף נקנה היא ביאוש. ואם נטלה ע"מ להשיבה א"כ אפי' נתייאש מרי' מיני' מקמי דתיתי לידי' נמי לא קני לה כיון דלא נתכוין לקנות' אלא להשיבה לבעלים. ונראה דנהי דלא קני לה כשנטלה להשיבה כיון דלא נתכוין לקנות' מצי קני לה אח"כ כיון דכבר נתייאש מארי' מיני' וידו כיד הבעלים לא הוי אלא היכא שנטלה ע"מ להשיב' קודם יאוש דהוי לי' שומר אבידה והוי לי' שומר שכר של הבעלים ה"ל ידו כידו אבל כי מטא לידי' אחר יאוש דאין שומר אבידה כלל כיון דלא נתחייב כלל בהשבה א"כ נהי דלא קנה בשעת הגבהה משום דלא נתכוין לקנות' מצי קני לה אח"כ בעת שירצה כמ"ש ומשום מגבי' מציאה לחבירו נמי לא הוי דלא מיירי שנתכוין להגבי' לזכות לבעלים אלא שנטלה שלא יזכה הוא בה אלא להשיבה ליד הבעלים אבל לא בתורת זכי' לבעלים וכמ"ש וכן כי פליגי ביאוש שלא מדעת נמי מיירי כי האי גוונ' שנוטל' ע"מ להשיב' דלמאן דאמר לא הוי יאוש כי נטלה ע"מ להשיב' צריך להחזירו לבעלים כיון דנתחייב בהשבה וה"ל שומר אבידה וידו כיד הבעלים וא"כ אפי' מייאש מארי' מיני' אח"כ ל"מ כיון דידו כיד הבעלים ולמאן דאמר הוי יאוש כי נטלה ע"מ להשיבה יוכל לזכות בו אח"כ כשירצה דלא הוי עלה שומר אבידה כלל כיון דיאוש שלא מדעת הוי יאוש לא מתחייב בהשבה וכמ"ש אבל בנטלה ע"מ לגוזלה ולזכות לעצמו לא מצי מיירי דא"כ אפי' בדבר שיש בו סי' נמי קני לה כי מייאש מארי' מיני' אח"כ והא דאמרו באיסור' אתי לידי' היינו דאתי לידי' בשעת איסור והוי ידו כיד הבעלים וכמ"ש הריטב"א ודוק:

כיצד המוציא מציאה במקום שישראל מצוים שם חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים ואפי' העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל או אפי' רובה עכו"ם והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר עכו"ם או אפי' רובה ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם אינו חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סי' שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו וכמו שיתבאר: הגה וע"ל סי' רס"ב ס"ג וי"א דאם אבד ספרים לא מייאש מינייהו אפי' במקום שרובה עכו"ם (הגהות מרדכי דב"מ): לפיכך המוציא חביות של יין בעיר שרובה עכו"ם יינה אסור בהנא' והקנקן מותר ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאשו ממנה ומותרת למוצאה בשתייה אם היא סתומה (וע' בי"ד סי' קכ"ט מדין זה): אע"פ שמן הדין במקום שרוב עכו"ם מצויים אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן (ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר א"צ לעשות לפנים משורת הדין): מקום שרובן עכו"ם ורוב טבחים ישראל בהמה או עוף הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו ואם עוף חטף בשר והשליכו למקום אחר אפילו אם רוב ישראל היא של מוצאו שודאי נתיאשו בעליו: המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פי' לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט"ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום ושלוליתו של נהר (פי' כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט רש"י) הרי אלו שלו אפי' הבעל עומד וצווח (מ"מ טוב וישר להחזיר כמו שנתבאר סעיף ה') ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העכו"ם שהצילו מן האבידה ההוא שיחזיר לבעליו שצריכין להשיב ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פ' אלו מציאות) ואם יש מכשולות בנהר שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם אם הוא דבר שיש בו סי' מסתמא לא הוי יאוש: הגה ואם הוא דבר שאין בו סי' אם הבעלים יכולים להציל והן רודפין אחר האבידה או שאינו שם שאילו היו שם אפשר שהיו מצילין לא זכה בהן המוצא (טור) אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד ואינו רודף אחריו ודאי מייאש וסתמא (לא) הוי יאוש (תוס' ומרדכי פ' הנ"ל) אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן הוי הפקר וכל המחזיק בהן זכה בהן ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר (ר"ן ר"פ שלוח הקן): נהר שעושים בו סכר לצוד בו דגים ופועלים ישראלים רגילים לעשותו ולתקנו כשמתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז: הגה וכן מקום ששומרים שם עכו"ם בקבע אע"פ שרוב הנכנסים ויוצאים ישראלים אינו חייב להכריז (נ"י פ' אלו מציאות):

One who finds a lost object is only obligated to announce something that has an identifying mark on itself, or when its location, its knots, its amount, its measurement or its weight is fitting to give as an identifying mark. But if it has no identifying mark, even in its location - such as if it is clear that it was not placed there intentionally, but rather came there in the manner of being dropped: If it something that can be assumed that its owners noticed very soon [after] it fell from them - either because of its heaviness or because of its significance and he is always feeling for it so he notices when it falls - it is surely the finders. As behold, [the owner] abandoned [it] immediately when he knew that if fell, for it has no identifying mark. Hence it came to the hand of [the finder] permissibly, as its owners had abandoned it. But if [the object was] not [like this, the finder] is obligated to return it - even though [the owners] abandoned it afterwards - since it came to his hand before [its] abandonment.

אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו אבל אם אין בו שום סימן אפי' במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לא צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש: ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה צריך להחזיר אפי' אין בו סימן שאם ראה ממי מהם נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי מהם נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבא אליהו ודוקא ששוה שתי פרוטות כמו שנתבאר ס"ב) (טור): מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו כגון שאמרו וי לחסרון כיס אפי' יש בו סימן הוא של מוצאו וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפי' יש סימן בגופו או במקומו: הגה הא דאמרינן דכשאמר וי לחסרון כיס הוי יאוש היינו באבידה וכיוצא בזה אבל מי שיש לו חוב אצל עכו"ם שמסתמא אינו ייאוש אע"פ שאמר וי לחסרון כיס לא הוי ייאוש דהואיל שכל חוב הוי ספק אי משתלם אי לא מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש (מהרי"ק שורש ד'):

so he notices when it falls - it is surely the finders. As behold, [the owner] abandoned [it] immediately when he knew that if fell, for it has no identifying mark. Hence it came to the hand of [the finder] permissibly, as its owners had abandoned it. But if [the object was] not [like this, the finder] is obligated to return it - even though [the owners] abandoned it afterwards - since it came to his hand before [its] abandonment.