Joy as Spiritual Expansion and Divine Connection

עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה׃

worship GOD in gladness; come into the divine presence with shouts of joy.

תּֽוֹדִיעֵנִי֮ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שֹׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִמ֖וֹת בִּימִינְךָ֣ נֶֽצַח׃ {פ}

You will teach me the path of life. In Your presence is perfect joy; delights are ever in Your right hand.

תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃

Because you would not serve the ETERNAL your God in joy and gladness over the abundance of everything,

״וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד״. אָמְרוּ: וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁעוֹסְקִין בְּהֶסְפֵּד וְאֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּהֶם — אָמְרָה תּוֹרָה אֲנָשִׁים לְבַד וְנָשִׁים לְבַד. עַכְשָׁיו, שֶׁעֲסוּקִין בְּשִׂמְחָה וְיֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּהֶם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

It is stated: “The land will eulogize, each family separately; the family of the house of David separately, and their women separately, the family of the house of Nathan separately, and their women separately” (Zechariah 12:12). This indicates that at the end of days a great eulogy will be organized during which men and women will be separate. They said: And are these matters not inferred a fortiori? If in the future, at the end of days referred to in this prophecy, when people are involved in a great eulogy and consequently the evil inclination does not dominate them, as typically during mourning inappropriate thoughts and conduct are less likely, and nevertheless the Torah says: Men separately and women separately; then now that they are involved in the Celebration of the Drawing of the Water, and as such the evil inclination dominates them, since celebration lends itself to levity, all the more so should men and women be separate.

״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.

״נִיצּוּחַ״ וְ״נִיגּוּן״ — לֶעָתִיד לָבֹא. ״מַשְׂכִּיל״ — עַל יְדֵי תּוּרְגְּמָן. ״לְדָוִד מִזְמוֹר״ — מְלַמֵּד שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה וְאַחַר כָּךְ אָמַר שִׁירָה. ״מִזְמוֹר לְדָוִד״ — מְלַמֵּד שֶׁאָמַר שִׁירָה וְאַחַר כָּךְ שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רַב נַחְמָן: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

The Gemara continues to discuss the book of Psalms. If a psalm begins with the terms nitzuaḥ or niggun, this indicates that its praise will be fulfilled in the future. Psalms that begin with the word maskil were delivered by means of a disseminator, a spokesman in a public address. The lecturer would speak softly, followed by a repetition of his discourse in the disseminator’s louder voice, so that everyone could hear. If a psalm begins: Of David a psalm, this teaches that the Divine Presence rested upon him first and afterward he recited the song. However, if a psalm opens with: A psalm of David, this teaches that he first recited the song, and afterward the Divine Presence rested upon him. The Gemara adds: Incidentally, this serves to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it is stated with regard to Elisha, after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said that Rav said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rav Naḥman said: And, so too, one should be joyful before going to sleep, to ensure he will have a good dream.

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. As for what is written, “In every sadness there is profit,” which means that some profit and advantage would be derived from it, the phrase, on the contrary, indicates that sadness in itself has no virtue, except that some profit is derived and experienced from it, namely, the true joy in the L–rd G–d which follows from genuine anguish over one’s sins at propitious moments with bitterness of soul and a broken heart. For thereby the spirit of impurity and of the sitra achara is broken, as also the iron wall that separates him from his Father in Heaven, as is commented in the Zohar on the verse, “A broken and a contrite heart, G–d, You will not disdain”; then will be fulfilled in him the preceding verses: “Let me hear joy and gladness…. Restore to me the joy of Your deliverance, and uphold me with a spirit of magnanimity.”

וכן תבין מכאן סוד תפילות כל הצדיקים שהתפללו והפיקו כל צרכיהם בדרך נסים ונפלאות, הוא שנכנסו בתפילתם עד עולם הרחמים שהוא המקום אשר משם נתחדש העולם. וכמו שנתחדש העולם וכל ברואיו מאותו המקום, כך הצדיקים המתכוונים בתפילתם לאותו המקום יכולים לחדש בעולם אותות ומופתים ולשנות מנהגו של עולם.

Thus, just as from there the whole world, with all its novel creatures, is miraculously renewed, so also, the righteous Tzaddikim who direct the intentions of their prayers there, can bring novelties about in the world, such as wonders and miracles which depart from the regular conduct of the world. This is the place of complete trust in HaShem-יהו״ה, blessed is He, which is the secret of the Desire-Ratzon-רצון.

למדנו אר"א אמר ר' אבא, כתוב עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה, הכתוב בא להוציא, שאין עבודת הקב"ה אלא מתוך שמחה. שאמר ר' אלעזר אין השכינה שורה מתוך עצבות, שכתוב, ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן וגו':

יֵשׁ בָּרְאִיָּיה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן; וְיֵשׁ בַּחֲגִיגָה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן; יֵשׁ בַּשִּׂמְחָה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן. יֵשׁ בָּרְאִיָּיה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן — שֶׁהָרְאִיָּיה עוֹלָה כּוּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁתֵּיהֶן. יֵשׁ בַּחֲגִיגָה מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, שֶׁחֲגִיגָה יֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר, מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן. יֵשׁ בַּשִּׂמְחָה מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, שֶׁהַשִּׂמְחָה נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן.

Rabbi Yosei HaGelili continues. There is an element of the burnt-offering of appearance that is not present in the other two; there is an element of the Festival peace-offering that is not present in the other two; and there is an element of the peace-offering of rejoicing that is not present in the other two. He elaborates: There is an element of the burnt-offering of appearance that is not present in the other two, as the burnt-offering of appearance goes up entirely to God, which is not so with regard to the other two, as the majority portion of the other two offerings is eaten. There is an element of the Festival peace-offering that is not present in the other two, as the Festival peace-offering existed before the speech of God at Mount Sinai, which is not so with regard to the other two. Finally, there is an element of the peace-offering of rejoicing that is not present in the other two, as the peace-offering of rejoicing is performed by both men and by women, which is not so with regard to the other two. This shows that Rabbi Yosei HaGelili holds that the burnt-offering of appearance was not sacrificed at Mount Sinai, which means that the burnt-offering mentioned in that context must have been the daily burnt-offering.

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה. כִּי יֵשׁ עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים צ״ב:ה׳): עֲלֵי עָשׂוֹר וְכוּ' כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ וְכוּ'. וְאֵלּוּ יוּ"ד מִינֵי נְגִינָה בָּאִין בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה מִינֵי דְּפִיקִין, וְהֵם מְחַיִּין אוֹתָן. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ קִלְקוּל וּפְגָם בְּהַשִּׂמְחָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת יוּד מִינֵי נְגִינָה, עַל־יְדֵי־זֶה בָּאִין חוֹלַאַת מִן הַיּוּד מִינֵי דְּפִיקִין, שֶׁנִּתְקַלְקְלִין עַל־יְדֵי קִלְקוּל הַיּוּד מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל.

It is a great mitzvah to always be happy, and to make every effort to determinedly keep depression and gloom at bay. All the illnesses that afflict people are due only to flawed joy. For there are ten types of song, which are synonymous with joy, as in “Upon a ten-stringed instrument… For You caused me to rejoice by Your deeds…” (Psalms 92:4–5). And these ten types of song enter into the ten different pulses, giving them life. Therefore, if there is a fault or flaw in the joy, which is synonymous with the ten types of song, the ten different pulses become irregular due to the fault in the ten types of song/joy, giving rise to illness.

אפס כשהשם יתברך מראה אהבתו לעמו ישראל ואוהב את ישראל אז ישראל הם למעלה מכל מלאכי מעלה. והנה בעת קריעת ים סוף הראה הקדוש ברוך הוא אהבתו לישראל והיו ישראל למעלה מכולן.

However, whenever G’d ‎displays His love for His people, the Israelites become ‎transported to a spiritually higher stature than the ‎angels. At the time when G’d split the sea of reeds, the ‎Israelites ascended to a higher level of holiness than ‎even the highest ranking angels.

ע"ד וישב יעקב בארץ דאיתא בזוהר זכי יתיר יהבין ליה נפשא כי כשנולד האדם אין בו אלא נפש הבהמות וכשמנצח את היצה"ר יהבין ליה רוחא פי' כל עולם המלאכים הם ברשותו זכה יתיר יהבין לי' נשמתא מעולם הכסא ר"ל הוא במחשבתו וכוונתו עושה כסא להקב"ה כשחושב באהבתו י"ת משרה אותו בעולם אהבה. וכן כשחושב ביראתו משרה אותו בעולם היראה וצריך האדם שלא יפסוק מחשבתו אפילו רגע אחד מהש"י ובזה משרה את הקב"ה בהם.

Also, love caused the contraction. And this is the genealogy of Isaac, Jacob, Abraham begot, and so on. And good news from a distant land." (Proverbs 25:25) According to the Zohar, it is stated: "Jacob dwelled in the land." It is explained in the Zohar that initially, when a person is born, he possesses only an animalistic soul.

לפעמים מטעה היצה"ר לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה אע"פ שאינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל. וכוונתו שיהא האדם בעצבות ומכח זה. יבוטל בעצבותו מעבודת הבורא ית'. וצריך האדם להבין הרמאות הזה ויאמר להיצה"ר איני משגיח על החומרא שאתה אומר שכוונתך לבטלני מעבודתו יתב' ושקר אתה דובר. וגם אם הוא באמת קצת חטא. יותר יהי' נחת רוח לבוראי שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו. אדרבא אעבוד אותו בשמחה. כי זהו כלל גדול כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך וא"כ אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי כי כל עיקר שאיני משגיח הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו ית' ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא ית' שיזהר מעצבות כל מה שיוכל.

At times the evil inclination deceives a person, telling him that he transgressed a grave transgression, even though it is merely only a stringency, or not a sin at all. His intention is to bring a person to sadness through it, for as a result of depression he will be unable to serve the Creator, blessed is He. Therefore, understand the duplicity in this, and tell the evil inclination, “I will not pay attention to the stringency you are telling me. You speak falsely and your only intention is to obstruct me from service of HaShem, blessed is He. Even if it is in fact a slight transgression, it will certainly give my Creator much greater satisfaction if I pay no heed to what you are saying to depress me in my service of HaShem. On the contrary, I will serve Him with joy, because generally, my intention in this service is not for my own sake, but solely to give satisfaction to HaShem, blessed is He. This being so, although I am paying no heed to this stringency, my Creator will not treat me severely because of it. After all, the whole reason that I am not paying attention to it, is so that my service of HaShem, blessed is He, will not be obstructed, for, how can I be idle from His service for even a moment.”

וְאַף שֶׁעַצְבוּת הִיא מִצַּד קְלִיפַּת נוֹגַהּ, וְלֹא מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה, כִּי בְּצַד הַקְּדוּשָּׁה כְּתִיב: ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״, וְ״אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״ ״וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וְכוּ׳״, אֶלָּא, שֶׁאִם הָעַצְבוּת הִיא מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא, הִיא מִבְּחִינַת טוֹב שֶׁבְּנוֹגַהּ. [וְלָכֵן כָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ דַּאֲגַת הָעֲוֹנוֹת אֵינָהּ רְאוּיָה כִּי אִם בִּשְׁעַת הַוִּידּוּי, וְלֹא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁמִּצַּד הַקְּדוּשָּׁה דַּוְוקָא]

For although sadness stems from the realm of kelipat nogah and not from that of holiness, since in regard to holiness it is written, “Strength and gladness are in His place,” and “the Divine Presence (Shechinah) abides only in joy…as is the case also in the study of halachah,” and so on, except that if the sadness comes from reflections about celestial [i.e., spiritual] things, it is derived from the realm of goodness that is in nogah [hence the Arizal wrote that even worry about sins is only fitting during confession but not during prayer and Torah study, which should be conducted with joy derived from the side of holiness, exclusively]—

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world.

וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי קָדְשׁוֹ שֶׁל אדמו"ר רשכבה"ג מוהר"ח זַ"ל, אִם יְבֻטַּל חַס וְשָׁלוֹם דָּבָר אֶחָד מִן הַגְּמָרָא צָרִיךְ לֵיחָרֵב כָּל הָעוֹלָם, וְכָל שֶׁהַגָּלוּת וּבִזְיוֹנוֹת יוֹתֵר, וְהוּא מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְשִׂמְחָה רַבָּה, שְׂכָרוֹ גַּם כֵּן מְרֻבֶּה בְּהַרְבֵּה זֶרַע וּבְיוֹתֵר אֲרִיכוּת יָמִים וְקִיּוּם תַּלְמוּדוֹ: עַל כֵּן בְּכָל פַּעַם שֶׁיַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ אֲרִיכוּת הַגָּלוּת וּסְבִילַת צַעַר וּבִזְיוֹנוֹת, תָּשִׂים עַל לִבְּךָ שֶׁשְּׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. (ג) כְּשֶׁמְּקַבֵּל בְּאַהֲבָה וְשָׂמֵחַ בָּזֶה עוֹבֵד לְהַבּוֹרֵא יתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים סִימָן רל"א סָעִיף ג' עַיֵּן שָׁם, וּכְשֶׁתָּבֹא לְאֵיזֶה מְקוֹמָן תְּבַקֵּשׁ שֶׁיֵּלְכוּ עֲבוּרְךָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים וְיוֹתֵר לֹא תִּשְׁתַּדֵּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת מִי שֶׁבּוֹטֵחַ בַּה' וּבְזוּלָתוֹ אֵין בִּטְחוֹנוֹ שָׁלֵם, וְנֶאֱמַר גֹּל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו (וְלֹא עָלָיו וְעַל זוּלָתוֹ) וְהוּא יַעֲשֶׂה (וְלֹא זוּלָתוֹ) כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּמוֹשִׁיעַ אֵין זוּלָתִי:

I heard from the holy mouth of our master, our teacher, and rabbi, the rabbi of all the Diaspora, our teacher R. Chaim [of Volozhin], of blessed memory, that if one word of learning is neglected, God forbid, then the whole world should be destroyed. And the greater the exile and disgrace, if he accepts them with love, surpassing courage, and great joy, then the greater is his reward, through having many children, living longer, and retaining his learning. Therefore, whenever you think about the length of the exile, the suffering endured, and the disgrace, think about how your reward will be very great. C) When one accepts [suffering] with love and rejoices in it, he serves the Creator, blessed be His name, as is written in Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayim 231:3; see ad loc. When you get to some place, you should ask that two people go on your behalf, but make no further effort, as it is written in Ḥovot HaLevavot: Whoever puts faith in God and in others does not have complete faith. And it says (Ps. 37:5): “Commit your way to God and depend on Him” (and not on Him and another), and He (and no other) will do [what you need], as it says, “There is no savior but Me” (Is. 43:11).