Shavuot as the Wedding of God and Israel

צְאֶ֧נָה ׀ וּֽרְאֶ֛ינָה בְּנ֥וֹת צִיּ֖וֹן בַּמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה בָּעֲטָרָ֗ה שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙ בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ וּבְי֖וֹם שִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃ {ס}

O maidens of Zion, go forth And gaze upon King Solomon Wearing the crown that his mother Gave him on his wedding day, On his day of bliss.

וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃

Moses led the people out of the camp toward God, and they took their places at the foot of the mountain.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״לִבַּבְתִּנִי אֲחוֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ״ — בַּתְּחִילָּה בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ, לִכְשֶׁתַּעֲשִׂי — בִּשְׁתֵּי עֵינֶיךָ. אָמַר עוּלָּא: עֲלוּבָה כַּלָּה מְזַנָּה בְּתוֹךְ חוּפָּתָהּ. אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל, מַאי קְרָא: ״עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי וְגוֹ׳״. אָמַר רַב: וַעֲדַיִין חַבִּיבוּתָא הִיא גַּבַּן, דִּכְתִיב ״נָתַן״, וְלָא כְּתִיב ״הִסְרִיחַ״. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין — עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ״.

Rabbi Shmuel bar Naḥamani said that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which is written: “You have ravished my heart, my sister, my bride; you have ravished my heart with one of your eyes, with one bead of your necklace” (Song of Songs 4:9)? At first when you, the Jewish people, merely accepted the Torah upon yourselves it was with one of your eyes; however, when you actually perform the mitzvot it will be with both of your eyes. Ulla said with regard to the sin of the Golden Calf: Insolent is the bride who is promiscuous under her wedding canopy. Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, said: What verse alludes to this? “While the king was still at his table my spikenard gave off its fragrance” (Song of Songs 1:12). Its pleasant odor dissipated, leaving only an offensive odor. Rav said: Nevertheless, it is apparent from the verse that the affection of the Holy One, Blessed be He, is still upon us, as it is written euphemistically as “gave off its fragrance,” and the verse did not write, it reeked. And the Sages taught: About those who are insulted and do not insult, who hear their shame and do not respond, who act out of love and are joyful in suffering, the verse says: “And they that love Him are as the sun going forth in its might” (Judges 5:31).

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״. ״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ — זֶה מַתַּן תּוֹרָה, ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״ — זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

And similarly, it says in another verse: “Go forth, daughters of Zion, and gaze upon King Solomon, upon the crown with which his mother crowned him on the day of his wedding, and on the day of the gladness of his heart” (Song of Songs 3:11). This verse is explained as an allusion to special days: “On the day of his wedding”; this is the giving of the Torah through the second set of tablets on Yom Kippur. The name King Solomon in this context, which also means king of peace, is interpreted as a reference to God. “And on the day of the gladness of his heart”; this is the building of the Temple, may it be rebuilt speedily in our days.

ויוצא משה את העם לקראת האלהים [אמר] ר' יוסי (בן) יודן היה אומר (דברים ל"ג ב') ה' מסיני בא על סיני נגלה ואני אומר מסיני בא לקבל בניו בשמחה מושלו משל לה"ד לחתן שיצא לקראת כלה מכבודו של יוצא אתה למד מה כבודו של נכנס לכך נאמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים:

נֶאֱמַר לוֹ: הֱיֵה וַיְּהִי, כִּבְרִיאַת הָעוֹלָם.

A religion of divine origin arises suddenly. It is bidden to arise, and it is there, like the creation of the world.

ולכך אמרו (שבת פח.) שכל מעשה בראשית היו תלויים ועומדים עד שהיו ישראל מקבלים התורה, שאז היו מקבלים בעולם התורה, שהיא סדר הכל, ובה יהיה מקיים* הכל. ולכך אמר (משלי ד, ד) "ויורני ויאמר יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה", כי התורה שהיא דברי השם יתברך, תומכת האדם שלא יגיע לידי מיתה, שהתורה מקיימת הכל.

על כן נתנה התורה בחג השבועות, כי בימי הספירה שהם ימי ליבון נטהרו ישראל ממ"ט פנים טהור. גם כי השבעה שבועות מורות על ז' שמיטות ימי עולם כמו שנתבאר לעיל בסוד הספירה, ויום הנ' סוד היובל הגדול אז יתגלה אור הגנוז של התורה.

ולי נראה שהוא סוד ב' מיני זווגים שמכוונים בשמע ישראל מבואר בכתבי האר"י ז"ל, א' זווג חיצונית, חיות העולמות, שאינו תלוי במעשה התחתונים, שהוא גם לכללות ההמון שאינם מכשירים מעשיהם, והוא תדיר. ב' זווג פנימיות העולמות, להוליד נשמות, הוא תלוי במעשי התחתונים, ואינו תדיר וכו', והוא לשרידים אשר ה' קורא, ולפעמים ימצא משותף.