The Ohr HaChaim on Exile, Redemption, and Messiah

והנני מפרש לך עניני גאולת מצרים וענינים רבים בגאולה העתידה ותראה נפלאות תמים דעים – אפס כי לא אוכל עתה להאריך יותר כי הדברים גדולים ונכבדים מאוד ומיקר החכמה שלא להרחיב בה וע"כ אהיה מקצר ועולה. ואניח לפניך עקרים רבים וחזקים מאוד, ואתה תתגבר בשכלך להבין בהם ולרדת אל סופם ו"ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו).

והרי פירשתי לך היטב איך כל מה שנפגם ונתקלקל בגלות – חוזר ונתקן בגאולה, ונתקן יותר ממה שנתקלקל. ונמצא שאז תהיה השכינה מתוקנת ומקושטת יותר ממה שהיתה מאז היות עולם.

אין הטוב נאבד בגלות אלא נצבר לעתיד לבוא. ועל הסוד הגדול הזה נאמר "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה" (תהלים צ, טו), כי כל הימים שהיו ישראל בגלות ואור לא נגה עליהם, אותו האור הראוי לאותם הימים לא אבד אלא כל האור ההוא היה הב"ה גונזו באלה האוצרות שאמרתי לך, וכשיהיה הזמן לפתוח אותם אז יצא כל האור ההוא כאחד ואז יהיה זמן שמחה לישראל אשר כמוה לא נהיתה, ויתוקן העולם במנוחה והשקט ולא יהיה עוד יגון בעולם כלל.

והנה אמר "הניצנים נראו בארץ" והם התולדות הצומחות ובראשם המשיחים, ואז לא נפסק החבור חלילה אלא נתאמץ יותר ונתחזק מאד בתשוקה רבה ובאהבה עצומה, וזהו שאמר "עת הזמיר הגיע" שהשכינה מזמרת לבעלה. "וקול התור נשמע בארצנו" כי לא יצא המלך מן הגן אלא הוא מתהלך בו, ובו שמחים כל הצדיקים וכל ישראל הנגאלים מגלותם. וזאת היא השמחה הגדולה שתהיה לישראל תמיד מזמן הגאולה והלאה, כי כאשר נתקן הראשון בתוך הגלות עצמו טרם שיצאו משם, מן הזמן ההוא והלאה ישאר הכל בחבור אחד תמיד והאורות מתרבים בכל עת ובכל שעה, ונמצא שהשמחה תגיע לשיעור שאי אפשר לפרשה.

הכנת הגאולה בתקופת הגלות. זה הפסוק מודיע סוד בטחון ישראל ותקותם שיגאלו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן. וכאשר תתפשט החכמה בעולם אז יראו וידעו הכל כמה "הגדיל ה' לעשות עמנו" (תהלים קכו, ג), כי כאשר חשבו ישראל שהסתיר הב"ה את פניו מהם ועזב אותם, אז היה מכין להם טובה וברכה, כי אז היה מכין להם אוצרות גדולים אשר לרחבם אין קץ ולגדלתם אין תכלית, ובאוצרות האלה היה נותן כל הון יקר ונעים וכל סגולת מלכים בכל עת ובכל שעה, עד שנתמלאו אלה האוצרות מה שאין הפה יכולה לדבר ואזן לשמוע ואפילו לב להרהר. וכשיגיע זמן המנוחה הגדולה העתידה להגלות בעולם יפתחו כל האוצרות האלה ומהם יצאו כל מיני מחמדים וינתנו לישראל חלק עבודתם הקשה שעבדו בגלותם.

והנה כן הוא בגאולה העתידה שכן כתוב "עד ישקיף וירא ה' משמים", והבן מלת "משמים" כי היא רומזת הרבה, כי בגלות הוא 'על השמים' כי נתעלה אל המקום שנאמר בו "אתה אל מסתתר", וצריך שישוב אל 'מקום השמים', ומשם יראה וישקיף, וזהו "עד ישקיף וירא ה' משמים.

אך באמת בזאת צריכים ב"א להחזיק יותר במעשיהם להגיע אל תיקון העולם וזה הדרך סוף סוף יתקן העולם ודאי אך מי שרוצה להיות הוא המתקן צריך לשים נגד פניו הדבר הזה להשכיל הרבה על הדבר למצוא הטוב הצריך לכל ישראל, ואפרש לך היטב הענין מאי מארי דחובא דחיק ותבין בזה סודות גדולים בענין הנהגת הגלות כי במשנה אמרו בעה"ב דוחק וכאן אמרו מארי דחובא דחיק, והאמת הקב"ה הוא הבעה"ב, מארי דחובא הוא הס"א הס"מ והנה מי שירד במדרגה זו של עבד הנה האורות נסתמים אליו הרבה וסימן עבד פטור מן המצות ואם המלוה דוחק עליו הנה גורם לו תמיד יותר ירידה וסיתום לכן ציוה הכתוב לא תהיה לו כנושה, והנה ישראל חטאו הרבה והיו ח"ו חייבים כליה מה עשה הקב"ה לוה מס"מ הרשע והיינו שרצה שיאריך לו הזמן וזקף עליו במלוה את החוב אם לא ישובו בתשובה ח"ו יאבדם. וגם ההלואה זאת לא היתה בחנם אלא בריבית כי כך היא ההנהגה עם הס"מ הרשע והריבית היא כל השלוה והגדולה שנתנה לעוברי רצונו, והנה לכן צריך שלא יקנאו ישראל בהם או ללכת בדרכיהם כי זאת להם תחת מה שהניח ס"מ הרשע קיום לעולם ולישראל ואורך הזמן עד שיחזרו בתשובה. והנה ע"ז כתיב תחת עבד כי ימלוך שהוא ס"מ שמתגאה בבחר ושרים הולכים כעבדים שנעשו עבדים לפניו מפני ההלואה הזאת והוא בחי' מט"ט בסוד ימי החול בגלות והוא תמיד נעשה כנושה לדחוק בעבור חובו וגורם ירידה וסיתום

אוֹ יֹאמַר, הֲגַם שֶׁהִיא אֶרֶץ כְּנַעַן הַנִּתֶּנֶת לוֹ מוֹרָשָׁה, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה גֵּר בָּהּ עַד שֶׁנִּתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים עַל יְדֵי תּוֹלְדוֹת יוֹסֵף, וְהוּא אָמְרוֹ אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וְגוֹ׳, וְנִמְכַּר לְמִצְרַיִם וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ מִצְרַיִם, וְהֶעֱלָה אוֹתָם הַמַּבְטִיחַ לְקַיֵּם הַבְטָחָתוֹ אֶל הָאָרֶץ וְיָרְשׁוּ נַחֲלָתָם. וְיֵרָאֶה כַּוָּנַת הַכָּתוּב הִיא עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית לז:ב), בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רוּגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְהוּא אָמְרוֹ ״אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב״, פֵּרוּשׁ: מַה שֶׁעָבַר עָלָיו מֵהָרוֹגֶז, שֶׁהַכָּתוּב בָּא לְהוֹדִיעַ מְכִירַת יוֹסֵף וְצַעֲרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. הוּא יַעֲקֹב הַגּוֹרֵם בְּמַה שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב, דִּכְתִיב ״וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב״, וּבָזֶה תּוֹלְדוֹתָיו הֵם אֵלֶּה ״יוֹסֵף בֶּן״ וְגוֹ׳ וְנִתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים, כִּי הָאָדָם גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר תָּבֹאנָה עָלָיו. כִּי אֵין דָּבָר רַע בָּא מֵהָאָדוֹן הַטּוֹב לַכֹּל, וּבִפְרָט לִידִידָיו, יַעֲקֹב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ.

Another possibility is that it is called here the land of Canaan which had been given to Jacob by G'd as an inheritance although he personally conducted himself there as if he were only an alien until the trouble with Joseph happened. This is one of the meanings of: "These are the developments of Jacob, Joseph." It means that effectively, the history of the development of the Jews as a people began with the sale of Joseph, the subsequent descent into Egypt, how G'd redeemed them from there and kept His promise and how they eventually inherited the land of Caanan. I believe that the plain meaning of the verse is what the other sages say, namely that Jacob wanted to enjoy peace and quiet in this world; as a result he suffered the upsetting experience with Joseph, literally, קפץ עליו רוגזו של יוסף. Joseph's sale, etc, is all blamed on Jacob's desire to enjoy peace and serenity on this earth. We therefore must understand the verse thus: "Jacob wanted to settle down; the consequence of Jacob's settling down was Joseph (his sale, etc)." The Torah teaches us the basic lesson that man brings upon himself whatever befalls him. Harm does not originate with G'd who is the source of all that is good by definition; Jacob was no exception to this rule.

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה וְגוֹ׳. כָּפַל הַדְּבָרִים בְּמִלּוֹת שׁוֹנוֹת, גַּם כָּפַל לוֹמַר דָּרַךְ כּוֹכָב וְגוֹ׳ וְקָם שֵׁבֶט וְגוֹ׳, גַּם כָּפַל לוֹמַר וּמָחַץ וְגוֹ׳ וְקַרְקַר וְגוֹ׳. כָּל הַנְּבוּאָה בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ נֶאֶמְרָה, וְיִתְבָּאֵר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צח.) שֶׁאָמְרוּ בְּפָסוּק ״בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה״ – זָכוּ אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ בְּעִתָּהּ, וְהוּא רָחוֹק מֻפְלָג, וְזֶה לְךָ הָאוֹת הֵן אָנוּ בִּתְחִלַּת מֵאָה הַשִּׁשִּׁית לָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, וּכְנֶגֶד שְׁנֵי קִצִּים אֵלּוּ דִּבֵּר הַכָּתוּב. כְּנֶגֶד אִם זָכוּ אָמַר אֶרְאֶנּוּ, פֵּרוּשׁ לְדָבָר שֶׁאֲנִי עָתִיד לוֹמַר אֲבָל אֵינוֹ עַתָּה בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא בִּזְמַן אַחֵר, וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ רָחוֹק כָּל כָּךְ, שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (דברים רבה ב,כג) אִם הָיוּ יִשְׂרָאֵל חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה כַּמִּצְטָרֵךְ הָיוּ נִגְאָלִים מִיָּד אֲפִלּוּ לֹא יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם אֶלָּא יוֹם אֶחָד בַּגָּלוּת, דִּכְתִיב ״יַעַנְךָ ה׳ בְּיוֹם צָרָה״. וּכְנֶגֶד קֵץ ״בְּעִתָּהּ״ אָמַר אֲשׁוּרֶנּוּ כְּמוֹ שֶׁצּוֹפֶה מֵרָחוֹק, וְהוּא אָמְרוֹ וְלֹא קָרוֹב כִּי הַקֵּץ שֶׁל בְּעִתָּהּ אָרוֹךְ עַד לִמְאֹד בַּעֲווֹנוֹת. וְאָמְרוֹ דָּרַךְ וְגוֹ׳ פֵּרוּשׁ, זֹאת הִיא הַנְּבוּאָה שֶׁאָמַר עָלֶיהָ ״אֶרְאֶנּוּ״ וְגוֹ׳. וְכֶפֶל הָעִנְיָן וְשִׁנּוּי הַלָּשׁוֹן, יִתְבָּאֵר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צח.) שֶׁאָמְרוּ שֶׁאִם תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה בְּאֶמְצָעוּת זְכוּת יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה הַדָּבָר מֻפְלָא בְּמַעֲלָה וְיִתְגַּלֶּה הַגּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל מִן הַשָּׁמַיִם בְּמוֹפֵת וְאוֹת, כָּאָמוּר בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (ח״א קיט. וח״ג ריב:), מַה שֶׁאֵין כֵּן כְּשֶׁתִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה מִצַּד הַקֵּץ וְאֵין יִשְׂרָאֵל רְאוּיִים לָהּ תִּהְיֶה בְּאֹפֶן אַחֵר, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (זכריה ט:ט) שֶׁהַגּוֹאֵל יָבֹא ״עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר״. וְהוּא מַה שֶׁאָמַר כָּאן כְּנֶגֶד גְּאֻלַּת ״אֲחִישֶׁנָּה״, שֶׁהִיא בְּאֶמְצָעוּת זְכוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁרָמַז בְּמַאֲמַר ״אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה״, אָמַר דָּרַךְ כּוֹכָב, שֶׁיִּזְרַח הַגּוֹאֵל מִן הַשָּׁמַיִם, גַּם רָמַז לַכּוֹכָב הַיּוֹצֵא בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם לְנֵס מֻפְלָא, כָּאָמוּר בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (שם). וּכְנֶגֶד גְּאֻלַּת ״בְּעִתָּהּ״ שֶׁרָמַז בְּמַאֲמַר ״אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב״, אָמַר וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, פֵּרוּשׁ שֶׁיָּקוּם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּדֶרֶךְ הַקָּמִים בָּעוֹלָם דֶּרֶךְ טֶבַע, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (דניאל ד:יד) ״וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲלַהּ״, שֶׁיָּבֹא עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר וְיָקוּם וְיִמְלֹךְ וְיַעֲשֶׂה מַה שֶׁנֶּאֱמַר בְּסָמוּךְ.

אראנו ולא עתה, "I can see it, but it will not occur now, etc." Bileam again repeats the same message using different words each time. He also repeats the message about the Messiah but describes him differently each time, i.e. "star" and "sceptre." Bileam also varies the expressions with which he describes the exploits of this Messiah, i.e. מחץ, "smites," and קרקר, "destroys." The entire prophecy concerns the Messiah and is best understood in light of Sanhedrin 98 where the Talmud discusses the meaning of the apparently contradictory prophecy בעתה אחישנה, "at its appointed time I will hasten it" (Isaiah 60,22). The Talmud explains that the timing of the arrival of the Messiah depends on the conduct of the Jewish people. If they merit it, G'd will accelerate His timetable; if not, the Messiah will arrive at the time appointed for this event originally, a time far into the future. The fact that we are already into the sixth millenium shows you that up until now G'd did not accelerate His timetable. Bileam speaks of two possible messianic scenarios. When Bileam speaks of אראנו, "I can see it," he refers to the scenario of אחישנה, "I will hasten it." While it does not occur now, it may occur relatively soon. After all, our sages said in Devarim Rabbah 2,23 that if the Israelites were to become truly penitent they will be redeemed immediately even if they had spent only a single day in exile. They base this on the verse: "G'd will answer you on the DAY you are in trouble" (Psalms 20,2). Concerning the possibility that the redemption will only occur at the predetermined time, Bileam said אשורנו ולא קרוב, "I behold it though it is not soon." He commences the substance of his prophecy with the words דרך כוכב, "a star will step forth." The fact that Bileam repeats both the description of the substance of the prophecy and the message itself in different words can also be understood by Sanhedrin 98. The sages draw a picture of the process of redemption due to Israel's merits as being quite different from what it would be like if it had to occur only in order to honour G'd's timetable. In the former event the whole process would be orchestrated by Heaven, one miracle would follow another. The Zohar volume 1 page 119 as well as volume 3 page 212 describes these miracles in detail. If the redemption occurs only as a result of G'd's timetable decreeing that it cannot be delayed any further, it will be quite different, such as the prophet Zachariah 9,9 describes in a vision of the redeemer as being a poor man, riding on the lowly donkey. When Bileam spoke of the arrival of the Messiah as a result of Israel's merits, he described his arrival as similar to that of a star, i.e. a celestial figure making a prominent appearance in the sky. When Bileam spoke of "there arises a sceptre in Jacob," he referred to the other alternative, i.e. the Messiah arriving at the end of time. The redemption will then appear as almost a natural event, devoid of the kind of miracles G'd performed when the Israelites came out of Egypt. Daniel had a similar vision (Daniel 4,14) "and the lowliest of men He will raise up over it." A poor man riding on a donkey will be elevated to become the Messiah.

וְדִקְדֵּק לוֹמַר לָכֶם, כִּי אֵינוֹ מְשֻׁבָּח וּמְעֻלֶּה שֶׁבֶּחֳדָשִׁים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. וְתִמְצָא שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה יא.) בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ בְּנִיסָן עֲתִידִין לִגָּאֵל, כִּי הַחֹדֶשׁ מְסֻיָּם לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה ״רִאשׁוֹן הוּא״, רָאוּי לִהְיוֹת לָכֶם שֶׁיִּהְיוּ מוֹנִים מִנִּיסָן לְצַד מַעֲלָתוֹ. וְהִנֵּה שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִיגִים יַטְעִימוּ יַחַד, וְהוּא רוֹמֵז לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: הָאֶחָד הוּא הַגָּלוּת שֶׁמֵּרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, הַשֵּׁנִי הִיא הַיְּצִיאָה תֵּכֶף וּמִיָּד שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַחְמִיץ בְּמִצְרַיִם, שְׁלִישִׁי, אֲשֶׁר פָּסַח ה׳ עַל בָּתֵּיהֶם וְהוּא בְּחִינַת הַגְּאֻלָּה, כִּי עָבַר ה׳ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְנִתֵּק חֶבֶל מוֹסֵרוֹת הֶעָבוֹת שֶׁהָיוּ תּוֹקְפִים בָּהֶם שֶׁהוּא בְּחִינַת הַבְּכוֹרָה, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי הָעִנְיָן בִּמְקוֹמוֹ (שמות יא:ה). וּשְׁלֹשֶׁת הָעִנְיָנִים יַחַד הָיוּ צְרִיכִין לִהְיוֹת, וְזוּלַת אֶחָד אֵין נֵס בַּשְּׁנַיִם הָאֲחֵרִים, שֶׁאִם לֹא הָיָה הַגָּלוּת לֹא הָיוּ מַשִּׂיגִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּ מֵהַצֵּרוּף וּמַה שֶׁבֵּרְרוּ, וּמַה גַּם לְפִי מַה שֶׁכָּתַבְנוּ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים (בראשית מו:ג) כִּי גּוֹי גָּדוֹל עַצְמוֹ שֶׁהוֹצִיא ה׳ מִמִּצְרַיִם הֵם בְּחִינוֹת נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁשָּׁם הָיְתָה וְשָׁם נִמְצֵאת, וּסְגֻלַּת הוֹצָאָתָהּ הוּא הַמָּרוֹר אֲשֶׁר מֵרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, וְהוּא סוֹד אָמְרוֹ (קהלת ח:ט) ״עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בָּאָדָם לְרַע לוֹ״. וְאִלּוּ לֹא הָיָה הַמְּהִירוּת שֶׁהוֹצִיאָם ה׳ הָיוּ חוֹזְרִים וּמִשְׁתַּקְּעִים בּוֹרְרִים וּמִתְבָּרְרִים, וְהוּא מַאֲמַר הַתַּנָּא (הגדה של פסח): וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא וְכוּ׳ עֲדַיִן וְכוּ׳, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְכוּ׳, דִּכְתִיב (שמות יב:לט): ״וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ״, וְעִקַּר הַגְּאֻלָּה הִיא הַפְּסִיחָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר כִּי שְׁלָשְׁתָּם יַחַד הֵם הָעִקָּר, וְלָזֶה הָיָה הִלֵּל מְדַקְדֵּק לְכָרְכָם יַחַד (פסחים קטו,א).

The Torah stressed the word לכם, for you, to tell us that this month would be special only for the Jewish people. Our sages pointed out in Rosh Hashanah 11 that Israel was redeemed from Egypt in Nissan and that the future redemption would again occur in that month. This is so because this month is a harbinger of good tidings for Israel. It is appropriate that Israel should begin the count of the months of the year by making Nissan the first month. These three components symbolised three things. 1) The exile which had embittered the Israelites' lives; 2) The suddenness of the Exodus so that even their dough did not have time enough to rise. 3) The fact that G'd "passed over" the houses of the Israelites which was a major element of the redemption. This "leap-frogging" severed Israel's previous dependence on the Egyptians which had appeared as incapable of separation. I have explained the nature of the good being inextricably intertwined with the evil in my commentary on Exodus 11,5. Redemption meant the tearing asunder of these bonds between good and evil. These three phenomena had to be experienced simultaneously otherwise the whole redemption would not have been possible. If a single element had been lacking the other two would not even have been miraculous at all by themselves. Without the exile experience no other refining process could have been effective and could have borne fruit. We have explained in our commentary on Genesis 46,3 how the descent into the immoral environment of Egypt was a necessary prelude to "rescuing" the souls that had been taken captive by the forces of the קליפה at the time Adam had eaten from the tree of knowledge. This is also the mystical dimension of Kohelet 8,9: "there is a time when one man rules over another to his detriment." Had the Exodus not occurred as abruptly as it did, the Israelites might well have returned to Egypt to become ever more deeply mired in that moral morass. This idea is best expressed by the author of the Haggadah shel Pessach who claims that: "if G'd had not taken us out of there (at the time), then both we and our forefathers would have remained subservient to Pharaoh in Egypt." This is what the Torah means in 12,39 when it testifies that "they could not tarry any longer." The principal element of the redemption was the פסיחה, "the skipping over." Hillel (Pessachim 115) symbolised the importance of the simultaneous occurrence of these three elements when he insisted that we must consume the meat, the bitter herbs and the unleavened bread as a single "sandwich."

כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ וְגוֹ׳. אַחַר שֶׁגָּמַר עִנְיַן מַכְעִיסֵי אֵל עַד סוֹפָם, חָזַר לְהַבְטִיחַ לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לְעוֹלָם יָרִיב אִתָּם. ״כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ״ – פֵּרוּשׁ, יַעֲמִיד בְּמִשְׁפָּט כּוֹסוֹת הַתַּרְעֵלָה אֲשֶׁר עֲבָרוּם, וְיִרְאֶה צָרוֹת שֶׁעָבְרוּ עַל הַצַּדִּיקִים, מֵהֶם הָרְגוּ, מֵהֶם שָׂרְפוּ, מֵהֶם הִפְשִׁיטוּם, וּבִשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר נִצְטַעֲרוּ יִתְנֶחָם. וְהוּא אָמְרוֹ ״וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם״ – פֵּרוּשׁ, בִּשְׁבִילָם יִתְנֶחָם לוֹמַר דַּי צָרוֹת הַגָּלוּת. וְעוֹד, כְּשֶׁיִּרְאֶה ה׳ שֶׁאֵין כֹּחַ בְּיִשְׂרָאֵל לְהַצִּיל עַצְמָן מֵהַגָּלוּת, וְכֹחַ אֵין בַּצַּדִּיקִים לְיַסֵּר בְּשֵׁבֶט מוּסָר לְמַרְגִּיזֵי אֵל, גַּם לֹא יִשָּׁאֲרוּ בְּיִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וּנְבִיאִים חוֹזִים בַּעֲלֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְ״אֵין אֶשְׁכּוֹל״ וְגוֹ׳ (מיכה ז:א), וְהוּא אָמְרוֹ ״כִּי אָזְלַת יָד״, וּבָזֶה ״אֶפֶס עָצוּר״ – פֵּרוּשׁ, עַל דֶּרֶךְ (שמואל א׳ ט:יז) ״יַעְצֹר בְּעַמִּי״ – פֵּרוּשׁ, שֶׁאֵין כֹּחַ לַמַּדְרִיכִים בְּדַרְכֵי ה׳ לְהַדְרִיכָם, ״וְעָזוּב״ – פֵּרוּשׁ, וּמִצַּד זֶה נִשְׁאָר הָעָם עָזוּב. הַרְנִינוּ גוֹיִם וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, כִּי בַּעֲשׂוֹת ה׳ נְקָמָה בְּאוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל וִירוֹמֵם מַדְרֵגַת יִשְׂרָאֵל, יְרַנְּנוּ הַגּוֹיִם עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשַׁבְּחָם וּלְרוֹמְמָם, כְּאָמְרוֹ (תהלים קמד:טו) ״אַשְׁרֵי הָעָם״ וְגוֹ׳. וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. וְאָמְרוֹ ״וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ״ הוּא גְּמַר הַדְּבָרִים שֶׁהִתְחִיל לוֹמַר ״כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ״ וְגוֹ׳, וְגָמַר אוֹמֶר כִּי הַנִּמְצָא עֲדַיִן מֵהַחֲטָאִים עַל יִשְׂרָאֵל תְּכַפֵּר עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר הָיְתָה לְשַׁמָּה וּלְחֶרְפָּה שָׁנִים רַבּוֹת, זֶה יִהְיֶה לְכַפָּרַת עֲוֹן עַם ה׳.

כי ידין ה׳ עמו, "When the Lord will judge His people, etc." After having concluded the subject of the people who have caused G'd to become angry, the Torah now turns to Israel as a whole, assuring the people that He will not quarrel with them forever. The words כי ידין השם mean that G'd will take a look at what many righteous have endured, some of whom have been murdered, others burned, etc. G'd will comfort Himself, i.e. relent, when He observes all this. This is why Moses says ועל עבדיו יתנחם, "and on account of His servants (what happened to them) He will relent." He relents on account of those of His children who remained His loyal servants. Furthermore, when G'd sees that the Israelites do not have the strength to save themselves from exile, and their righteous do not enjoy enough authority to discipline the sinners, He relents. He is aware that there are no longer any prophets amongst the Israelites, nor the outstanding men of former years whose influence on the people had beeen considerable. Compare Michah 7,1 אין אשכול לאכול, "there is not a cluster to eat." This is an example of Moses saying: כי אזלת יד, "G'd sees their might is gone." The words אפס עצור, mean that neither what was guarded nor preserved is still left." We find a similar statement in Samuel I 9,17: זה יעצור בעמי, "He will deliver My people," [King Saul. Ed.] The literal meaning is more like "he will stop the rut of My people," or "he will stop everybody from doing what he feels like, and introduce discipline into the lives of the nation." At any rate, it is a reference to the people being in a state of disarray. ועזוב, "and it is abandoned." This is a reference to the disarray the people find themselves in and which makes them feel abandoned. At that point, הרנינו גוים עמו, "O nations, sing the praises of His people, etc." Moses means that when the time comes that G'd exacts retribution from the nations, from the enemies of the Jewish people, the other nations will praise the Israelites and jubilate and elevate them, as we know from Psalms 144,19: "Hail to the people who experience this." וכפר אדמתו עמו, "Any residual sins of His people, its land will atone for." The desolation of ארץ ישראל for many many years was part of the atonement process for its people.

עוֹד יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא, שמות ד) כִּי זְמַן הַגָּלוּת הִתְחִיל מִימֵי אַבְרָהָם מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְאֵלֶּה״ וְגוֹ׳ ״הַבָּאִים מִצְרָיְמָה״ – מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, לוֹמַר לְךָ שֶׁגַּם הָרִאשׁוֹנִים בְּגָלוּת הָיוּ וְאֵלֶּה עִמָּהֶם. וּלְדַרְכֵּנוּ הַכָּתוּב יוֹדִיעַ טַעַם מִנְיָנָם שֶׁמּוֹנֶה הוּא וְהוֹלֵךְ בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה מִי וָמִי הַבָּא לְקַבֵּל גְּזֵרַת מֶלֶךְ לִסְבּוֹל עוֹל הַגָּלוּת, וְלֹא פָּנָה עוֹרֶף כְּמַעֲשֵׂה עֵשָׂו הָרָשָׁע (בראשית לו:ח) שֶׁהָלַךְ לוֹ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פב,יג) מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב שֶׁל הַגָּלוּת. וְאָמַר ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת וְגוֹ׳ הַבָּאִים מִצְרָיְמָה״, פֵּרוּשׁ הַבָּאִים לִסְבּוֹל עוֹל הַגָּלוּת בְּמִצְרַיִם ״אֶת יַעֲקֹב״, אִתּוֹ בְּדוֹמִין לוֹ בְּהַסְכָּמָה אַחַת לִפְרוֹעַ שְׁטַר חוֹב הַגָּלוּת. לָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר הַבָּאִים, פֵּרוּשׁ הֲגַם שֶׁלֹּא בָּאוּ, חֲפֵצִים הָיוּ לָבוֹא, וְזֶה לְךָ הָאוֹת אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ כְּאָדָם שֶׁמֵּכִין עַצְמוֹ עַל הַדָּבָר, וְאִלּוּ יָרְדוּ מִצְרַיִם לְסִבָּה יְדוּעָה לֹא הָיוּ עוֹקְרִים דִּירָתָם וּבָאִים, וְהָיוּ בָּאִים בִּיאַת עֲרַאי וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה לָשׁוּב אַרְצָה כְּנַעַן. אָכֵן שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד לְהוֹדִיעַ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַתְחָלַת הַשִּׁעְבּוּד וְסִבּוֹתָיו, וְהֵם בְּמִסְפָּר אַרְבָּעָה. הָא׳ – מִיתַת יוֹסֵף, שֶׁאִם הָיָה יוֹסֵף קַיָּם יַסְפִּיק שֶׁלֹּא יִמְשְׁלוּ בָּהֶם הַמִּצְרִיִּים, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיּוֹסֵף קַיָּם הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁקֵטִים וּמְעֻנָּגִים. ד׳ – וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳, כִּי אִם לֹא הָיְתָה הַהַרְגָּשָׁה הַגְּדוֹלָה שֶׁ״פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וְגוֹ׳ בִּמְאֹד וְגוֹ׳ וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ״ וְגוֹ׳ – לֹא הָיוּ נוֹתְנִים לֵב לְבַקֵּשׁ תַּחְבּוּלוֹת, אֶלָּא הַהֶרְגֵּשׁ הַגָּדוֹל הוּא הַסּוֹבֵב בְּאֶמְצָעוּת הֶעְדֵּר הַמּוֹנֵעַ שֶׁהוּא יוֹסֵף וְאֶחָיו וְכָל הַדּוֹר. וּבָזֶה נִתְיַשֵּׁב אָמְרוֹ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמַר ״וַיִּפְרוּ״ וְגוֹ׳, כִּי לֹא בָּא לְהוֹדִיעַ עִנְיַן הָרִבּוּי אֶלָּא לְהוֹדִיעַ כִּי הוּא זֶה סוֹבֵב הַגָּלוּת.

Another reason for the letter ו in this instance is to remind us that the years of exile of the Jewish people were computed as having already begun during the time of Abraham, not merely after the arrival of Jacob in Egypt (compare Tanchuma Shemot 4). According to our approach the Torah informs us of the reason why the names appear once more, i.e. that they had all willingly accepted their destiny to endure exile as distinct from Esau who had decided to leave the land of Canaan by moving to Mount Seir (Genesis 36,8). Bereshit Rabbah 82,13, attributes Esau's move to the decree of G'd mentioned to Abraham in Genesis 15,13 that Abraham's descendants would become strangers in a foreign land. Esau wanted to escape that obligation and that is why he moved away voluntarily at that time. הבאים מצרימה, who arrived in Egypt; they came in order to endure exile; את יעקב, together with Jacob; "with Jacob," i.e. in the same spirit as Jacob, to discharge their duty to become exiles. The Torah wants to prove that the Israelites did not move to Egypt for other reasons and that is why it writes that they came איש וביתו, everyone with his respective family, i.e. they prepared for a lengthy stay; otherwise they would have left their families in the land of Canaan. Actually, the two verses must be read in conjunction as describing the beginning of Jewish servitude and its causes. There were a total of four causes that brought about the enslavement of the Jewish people. The first cause was Joseph's death. Had Joseph lived on for some time the Egyptians would never have ruled over his countrymen. The Torah therefore informs us that as long as Joseph was alive the Israelites lived a serene and comfortable life. The fourth and final cause leading to the enslavement of the Jewish population was their unusual fertility. Any of the causes that had restrained the Egyptians from planning some way of keeping the Jewish population increase at bay had now been removed. When we keep this in mind we understand why the Torah wrote: "and the children of Israel had already been fruitful, etc." The Torah did not want to inform us of this detail but to indicate that it now served as a cause of the process of enslavement.

הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. פֵּרוּשׁ, לֹא מִבָּעְיָא בְּעוֹד הַטּוֹבָה עֲלֵיהֶם, אִם הִרְשִׁיעוּ וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה שֶׁיִּהְיוּ מְרוּצִּים אֶל ה׳, אֶלָּא אֲפִילוּ אַחַר שֶׁנִּמְאֲסוּ בְּעֵינֵי ה׳ וְשָׁלַח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ וְהִדִּיחָם מֵעַל פָּנָיו, וּלְצַד הַצָּרָה אֲשֶׁר תְּסוֹבְבֵם חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה, כְּאָמְרוֹ ״וַהֲשֵׁבֹתָ וְגוֹ׳ בְּכָל הַגּוֹיִם״, אַף עַל פִּי כֵן יָשִׁיב ה׳ שְׁבוּתָם. וְשָׁב ה׳ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, חֶלְקֵי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁנִּשְׁבּוּ מִצַּד מַעֲשֶׂיךָ הָרָעִים שֶׁקָּדְמוּ, יְשִׁיבֵם ה׳ מֵהַשַּׁבַּאי, זֶה כְּנֶגֶד גְּאֻלַּת שִׁבְיַת הַנֶּעְלָם, וּכְנֶגֶד שִׁבְיַת הַנִּגְלֶה אָמַר ״וְשָׁב״ וְגוֹ׳: לָזֶה כְּשֶׁבָּא לוֹמַר תִּקּוּן הַתְּשׁוּבָה סִדֵּר שְׁלָשְׁתָּם, כְּנֶגֶד תְּשׁוּבַת תַּלְמוּד תּוֹרָה, אָמַר תְּשׁוּבָה רִאשׁוֹנָה ״וְשַׁבְתָּ עַד ה׳״, וְגָמַר אוֹמֶר ״וְשָׁמַעְתָּ בְקוֹלוֹ״ שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה, וְלֹא הִזְכִּיר עִמּוֹ דָּבָר אַחֵר, וְזוֹ הִיא הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁצָּרִיךְ הַשָּׁב עֲשׂוֹת, וְאָמַר כְּנֶגְדָּהּ ״וְשָׁב ה׳ אֶת שְׁבוּתְךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ״ וְגוֹ׳, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר חלק ג עב.) שֶׁבִּזְכוּת עֵסֶק הַתּוֹרָה יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין. גַּם אָמַר ״עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ״ וְגוֹ׳, ״וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי״ (ירמיה ט:יא-יב), לָזֶה כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ לְתַלְמוּד תּוֹרָה יְקַבְּצֵם ה׳ וִיבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ וְגוֹ׳:

הברכה והקללה, "the blessing or the curse, etc." There is no need for the Torah to tell us that G'd will welcome Israelites with open arms if they sin and return in penitence before G'd has withdrawn the blessings they have become used to. The message of our verse is that even if the Israelites sinned so much that G'd has brought the curses upon them, He will still assist them in their penitence though it is due only to the afflictions the people have experienced. ושב ה׳ אלוקיך את שבותך, "and the Lord your G'd will will bring back your captives, etc." This is a reference to some of the sanctity which the Israelites had lost to their captors, i.e. Satan, as a result of their sins. The word ושב refers to the bodily return of the Jews from exile, whereas the words ושב השם refer to the invisible part of the exile of the people, i.e. parts of their holy souls. In accordance with this, the process of repentance must also include all these three areas of Torah observance. The words ושבת עד ה׳ אלוקיך refer to the Jews beginning to study the Torah again. This is why the Torah continues with the words "and you listen to His voice." Seeing that the Torah does not mention anything else in that context it is clear that the subject of ושבת is your return to Torah study. The words ושב ה׳ את שבותך ושב וקבצך, are a promise that the people will be redeemed by the merit of Torah study (Zohar volume three page 72). We also have it on the authority of Jeremiah 9,12 that the disaster struck the Jewish people as a result of their abandoning Torah. This is why when they rectify this error and devote themselves once more to Torah study G'd will gather them in and bring them back to ארץ ישראל.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה אָמַר לְשׁוֹן צַעַר בִּמְקוֹם גִּילָה וְרֶנֶן. עוֹד לָמָּה כִּנָּה הָעִנְיָן בְּפַרְעֹה וְלֹא בַּאֲדוֹן הַמַּעֲשִׂים, כִּי הוּא הַמּוֹצִיא אוֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. אָכֵן הַכָּתוּב יַגִּיד הַסִּבָּה שֶׁגָּרְמָה כָּל הַצַּעַר שֶׁנִּצְטַעֲרוּ יִשְׂרָאֵל בִּרְדִיפַת פַּרְעֹה, וְאָמַר: תֵּדַע סִבַּת הַדָּבָר, לְצַד שֶׁלֹּא הוֹצִיא ה׳ אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, כָּפָה אוֹתוֹ עַד שֶׁנִּתְרַצָּה וְשִׁלְּחָם וְאָמַר לָהֶם קוּמוּ צְאוּ מִזֶּה, חָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר אֲבָאֵר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, וּבָזֶה גָּרַם צַעַר לְיִשְׂרָאֵל, וְגַם לְעַצְמוֹ גָּרַם אִבּוּד לוֹ וּלְאֻמָּתוֹ. וְצֵא וּלְמַד כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַקְפִּיד עַל כִּלְיוֹן הַנִּבְרָאִים, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה י,ב): מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה. וּכְנֶגֶד כָּל זֶה אָמַר הַכָּתוּב ״וַיְהִי״ לְשׁוֹן צַעַר, וּמִי גָּרַם כָּל צַעַר זֶה – ״בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה״, שֶׁאִם הָיָה ה׳ מוֹצִיאָם שֶׁלֹּא לִרְצוֹנוֹ, הֲגַם שֶׁלֹּא הָיָה חָפֵץ לְשַׁלְּחָם, לֹא הָיָה לוֹ מָקוֹם לִרְדֹּף, אֶלָּא עֵינוֹ הִטְעַתּוּ שֶׁהָיָה הַדָּבָר תָּלוּי בּוֹ וְלָזֶה חָשַׁב לָשׁוּב לְקַחְתָּם. וְאָמְרוֹ וְלֹא נָחָם בְּוָא״ו בִּתְחִלַּת הוֹדָעַת עִנְיָן, יְכַוֵּן תּוֹסֶפֶת עַל הַגָּדַת צַעַר הַקּוֹדֵם הָרָמוּז בְּתֵבַת ״וַיְהִי״ כַּנִּזְכָּר. וּלְדֶרֶךְ זֶה יְדוּיַּק עַל נָכוֹן אָמְרוֹ וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים כִּי קָרוֹב הוּא, פֵּרוּשׁ, קָרוֹב הוּא לִרְמוֹז הָעָם מִקָּרוֹב בָּא וְאֵין לוֹ חוֹזֶק בִּקְדֻשָּׁה. אוֹ קָרוֹב הוּא לְהַרְשִׁיעַ וִיסוֹבֵב רָעָה גַּם לְיִשְׂרָאֵל, וְהָרָעָה הִיא ״כִּי אָמַר וְגוֹ׳ פֶּן יִנָּחֵם בִּרְאוֹתָם״, וִידוּיַּק עַל נָכוֹן אָמְרוֹ וְלֹא נָחָם בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו בִּתְחִלַּת עִנְיָן, לוֹמַר כִּי זֶה נוֹסָף עַל כַּמָּה צַעַר שֶׁגָּרְמוּ לָהֶם הָרָמוּז בְּתֵבַת ״וַיְהִי״ וְגוֹ׳, וְעוֹד לָהֶם ״וְלֹא נָחָם״.

ויהי בשלח פרעה את העם, It happened when Pharaoh discharged the people, etc. Why does the Torah employ the word ויהי which always indicates some painful experience? The Torah should have described the Exodus in glowing terms! Besides, why does the Torah attribute the Exodus to Pharaoh rather than to G'd? After all, He took us out of Egypt, something the Torah does not tire of mentioning on numerous occasions! The word ויהי may be justified in view of the pursuit by Pharaoh and the resulting fear the Israelites were to experience shortly. The Torah hints that the reason such a pursuit occurred was because Pharaoh had a hand in the Exodus, i.e. G'd had waited till Pharaoh himself had been willing to liberate the Jews. If it had all been G'd's doing such a pursuit would not have occurred. As soon as the Jews departed Pharaoh schemed to find a justification to pursue them and to convince his people that the attempt to bring the Israelites back would be worthwhile. We will explain later Pharaoh's reasoning in greater detail. All Pharaoh's scheming constituted something negative for the Israelites. It was far from a foregone conclusion that G'd would simply kill the Egyptians. We know from Megillah 10 that G'd is greatly concerned when the necessity arises to destroy His creatures. We do not recite the whole of Hallel on the seventh day of Passover when G'd eliminated the last of our Egyptian enemies because "when G'd's creatures drown in the sea it is no cause for rejoicing." Pharaoh had deluded himself that it was up to him to decide whether or not to allow the Israelites to depart. If so, he could just as easily renege as he had done during the course of his protracted encounters with Moses and Aaron. Israel had ample reason to be concerned about such an eventuality. For all these reasons the introductory ויהי is more than justified. In fact the conjunctive letter ו at the beginning of the words ולא נחם, indicates that Israel had additional reasons to be concerned of negative developments on the horizon. The word קרוב may also suggest that these people came close to becoming sinful and as a corollary to also corrupt the (natural born) Israelites. They would indict themselves by their reaction when they would realise they were expected to battle the Philistines. As a result they would regret their recent conversion and would return to Egypt. The letter ו before ולא נחם would refer therefore to another potentially painful aspect of their departure courtesy of Pharaoh.