Otherכללי

Corn and Kitniyot on Pesach

Sources discuss whether corn is permitted on Pesach, examining the Ashkenazi custom prohibiting kitniyot (legumes and similar species) and whether corn falls under this restriction. The sources present the legal status of kitniyot, the origins and scope of the custom, and differing perspectives among Jewish communities.

ודע דאף דמדינא מותר לאכול אורז וכל מיני קטניות בפסח

10 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Gemara at Pesachim 35a establishes that only the five grains — wheat, barley, spelt, rye, and oats — are subject to the laws of chametz and matza, explicitly excluding rice and millet; corn belongs to neither category and is therefore not biblically prohibited on Pesach.

Nevertheless, the Shulchan Aruch (Orach Chayim 453:1) records that the Ashkenazic custom is to forbid kitniyot, and the Mishnah Berurah (453:4) explicitly classifies corn ("טירקישע ווייץ") among the kitniyot species subject to that prohibition.

The Arukh HaShulchan (Orach Chayim 453:4) reinforces this by noting that corn was included in the kitniyot prohibition precisely because dough can be made from it, and the masses would not distinguish between that dough and grain-based chametz.

The Chatam Sofer (Responsa, Orach Chayim 122) rules firmly that this established custom cannot be annulled without a rabbinic court greater than those who enacted it, making the prohibition binding for Ashkenazim in practice.

The practical bottom line, as the Shulchan Aruch HaRav (Orach Chayim 453:5) notes, is that even for kitniyot one may derive benefit from them on Pesach, but eating them remains forbidden under the custom — so for Ashkenazim, eating corn on Pesach is prohibited by longstanding custom, though Sephardim who do not observe the kitniyot restriction would have no such concern.

Source 1 · Tanach
Verified

Leviticus – Prohibition of Chadash

Leviticus 23:14

The passage prohibits eating bread, parched grain, or fresh ears until the day the offering of God is brought, and establishes this as an eternal law for all generations in all settlements.

וְלֶ֩חֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קׇרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ {ס}

Until that very day, until you have brought the offering of your God, you shall eat no bread or parched grain or fresh ears; it is a law for all time throughout the ages in all your settlements.

Source 2 · Chazal
Verified

Mishnah Pesachim

Mishnah Pesachim 2:5

This Mishnah defines the types of grain that can become chametz as only wheat, barley, spelt, rye, and oats, excluding corn entirely.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח, בְּחִטִּים, בִּשְׂעוֹרִים, בְּכֻסְּמִין וּבְשִׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל.

Source 3 · Chazal
Verified

Talmud Pesachim – The Five Grains

Pesachim 35a:4

The Gemara establishes that the prohibition of chametz and the obligation of matzah apply specifically to the five species of grain: wheat, barley, spelt, rye, and oats. Corn (maize) is not among them, providing the foundational basis for why corn is not biblically prohibited.

מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח: בְּחִטִּים, בִּשְׂעוֹרִים, בְּכוּסְּמִין וּבְשִׁיפוֹן וּבְשִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. גְּמָ׳ תָּנָא: כּוּסְּמִין — מִין חִיטִּין, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן — מִין שְׂעוֹרִין. כּוּסְּמִין — גּוּלְבָּא, שִׁיפוֹן — דִּישְׁרָא, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל — שֻׁבְילֵי תַעֲלָא. הָנֵי אִין, אוֹרֶז וְדוֹחַן — לָא. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת״. דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִימּוּץ — אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִימּוּץ, אֶלָּא לִידֵי סִירְחוֹן.

MISHNA: These are the types of grain with which a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover: With wheat, with barley, with spelt [kusmin], with rye [shifon], and with oats [shibbolet shu’al]. And one fulfills his obligation by eating not only matza made from properly tithed grains, but even with matza made from doubtfully tithed produce, and matza made with first tithe from which its teruma was already taken, or second tithe and consecrated food that were redeemed. And priests may eat matza prepared from ḥalla, the portion of dough that is given to priests, or with teruma, as priests are permitted to eat these portions. GEMARA: The Gemara identifies the species mentioned in the mishna. One of the Sages taught in the Tosefta: Spelt is a type of wheat, while oats [shibbolet shu’al] and rye [shifon] are a type of barley. The Gemara translates the lesser-known species into the vernacular Aramaic: Spelt is called gulba; rye is dishra; and oats are shevilei ta’ala. The Gemara infers: These species, yes, they may be used for matza; however, rice [orez] and millet [doḥan], no, they may not be used. The Gemara asks: From where are these matters, that matza cannot be prepared from rice or millet, derived? Rabbi Shimon ben Lakish said, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught, and likewise a Sage of the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov taught that the verse states: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matza, the bread of affliction” (Deuteronomy 16:3). This verse indicates that only with substances which will come to a state of leavening, a person fulfills his obligation to eat matza with them, provided he prevents them from becoming leavened. This excludes these foods, i.e., rice, millet, and similar grains, which, even if flour is prepared from them and water is added to their flour, do not come to a state of leavening but to a state of decay [siraḥon].

Source 4 · Rishonim
Verified

Beit Yosef – On the Kitniyot Custom

Beit Yosef, Orach Chayim 453

Rav Yosef Karo discusses the Ashkenazic custom of kitniyot and notes that Sephardim do not observe it, since these species cannot become true chametz. He records multiple reasons given for the custom and the debate about its scope.

ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות וכו' וחומרא יתירה היא זו גם ר"י כתב אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושין להחמיר על עצמם ולא ידעתי למה עכ"ל. ובהג"מ פ"ה כ' בשם סמ"ק על הקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח וכן ה"ר שמואל מאיבר"א אבל ה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר וקשה מאד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהן איסור ונראה שלא נהגו בו איסור משום חימוץ דלא טעו אינשי בזה דתינוקות של בית רבן יודעין אותו דבפי' אמרינן בגמרא דאינו בא לידי חימוץ אלא ה' מינים בלבד אלא אסורות משום דדגן מעשה קדירה וקטניות מעשה קדירה גזירה הא אטו הא וגם יש מקומות שעושין פת מקטנית ואתי לאיחלופי בדייסא שהוא מעשה קדירה אבל מיני ירקות דלא דמי לדגן כלל לא אתי לאיחלופי וגם פעמים תבואה מעורבת בהם וא"א לבררו יפה והחרדל כמו כן יש לאוסרו בפסח משום דהוא מידי דמידגן אע"ג דבימיהם היה מותר מ"מ עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כ"כ באיסור והיתר כדורות הראשונים כדפי' רב סעדיה גאון עכ"ל.

Source 5 · Acharonim
Verified

Arukh HaShulchan

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 453:4

Arukh HaShulchan discusses the custom among Ashkenazi Jews to refrain from eating kitniyot on Pesach, including corn as a form of kitniyot.

ודע דאף דמדינא מותר לאכול אורז וכל מיני קטניות בפסח, מכל מקום הנהיגו רבותינו ואבותינו זה הרבה מאות מן השנים, וקבלו עליהם באיסור לבלי לאכול אורז ומיני קטניות בפסח, מפני שדבר ידוע הוא שכמה וכמה גרעיני תבואה נמצאים בהם. וכן כיון שראוי לעשות ממיני קטניות עיסה, כמו כמה מדינות שאוכלין במקום לחם הני חיטי תירס – לא יחלקו ההמון בין עיסה לעיסה (ב"ח וט"ז). ואיסור זה, כיון שקבלו אבותינו משום גדר – מדין תורה אסור לנו לבטל.

Source 6 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh

Shulchan Arukh, Orach Chayim 453:1

Rav Yosef Karo lists grains that can become chametz and are thus prohibited on Pesach. Corn is not one of them but would be considered kitniyot, which Ashkenazi custom prohibits eating.

אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון (והמנהג ליקח לכתחלה חטים) (מהרי"ל) אבל לא באורז ושאר מיני קטנית וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל: הגה ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה) והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם ואינן אוסרין אם נפלו לתוך התבשיל וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג) וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ועני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות ומותר לאכלן בפסח כן נראה לי:

Source 7 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh HaRav

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 453:5

Even legumes are subject only to a prohibition on eating if water falls on them, in a manner similar to the five types of grain which are forbidden by the law itself, but permitted to benefit from on Pesach.

וַאֲפִלּוּ בְּמִינֵי קִטְנִיּוֹת לֹא נָהֲגוּ אֶלָּא אִסּוּר אֲכִילָה אִם נָפְלוּ עֲלֵיהֶם מַיִם, בְּעִנְיָן שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּה' מִינֵי דָּגָן אָסוּר מֵעִקַּר הַדִּין, אֲבָל מֻתָּר לֵהָנוֹת מֵהֶם בְּפֶסַח.

Source 8 · Acharonim
Verified

Chakham Tzvi

Chakham Tzvi 75

The passage discusses whether food cooked in a vessel that previously absorbed chametz retains prohibited flavor, arguing that taste imparted becomes prohibited only when the vessel has functioned with the chametz recently and intensely, but that after sufficient time has passed (such as twelve months), the absorbed flavor loses its potency and cooking in the vessel becomes permissible on Pesach.

מעשה בקדרת ברזל שבישלו בה חמץ שנתיים ימים קודם פסח והיתה נקיה ואחר עבור שתי שנים בישלו בה בפסח יש מן התלמידים שבקשו לאסור המתבשל בפסח מטעם דקיי"ל נותן טעם לפגם בפסח אסור אמרתי להם טועים אתם דאם כדבריכם אף אם בישלו בקדרה א' זה אלף שנים חמץ ואח"כ בישלו בה בפסח יאסר התבשיל וזה דבר שאין הדעת סובלתו א"ו יש שיעור לדבר ומצינו שכתבו ז"ל חבית יין שדבקו נסריה בבצק ב' חדשים קודם פסח כבר נתייבש הבצק ואינו נותן טעם ואף דקיי"ל כבוש כמבושל והיין עומד שבעה ימים בחבית עכ"ז אין כח בבצק ליתן טעם לאוסרו ואם כך הוא בחמץ בעין כ"ש בבלוע בקדירה ועכ"ז לא מלאני לבי להתיר בשני חדשים דאף דקי"ל כבוש כמבושל אינו מבושל ממש וראי' מהני מאני דקוניא דמפלגי' בין יין נסך דתשמישו בצונן אף שהיין שוהה שם ימים ושנים אין בו כח לבלוע כמו אילו נתבשל בהם חמץ ואף שהרב בש"ך בי"ד כ' דהא דמקילינן ביי"נ משום דתשמישו בצונן היינו בדלא אשתהי בהו חמרא מעל"ע אבל באישתהי מעל"ע דינו כמבושל ממש במח"כ לא דק דמוכח בגמ' דקנקנים של עכו"ם וחביתי דחמרא מכניסים בהם יין לקיום ימים ושנים ואעפי"כ אין דינן כמבושל ממש אבל הא מיהא יש לי ראיות ברורות דלאחר יב"ח מותר ואפשר דאפי' לכתחילה מותר לבשל בהן לאחר שנים עשר חדש כי ההיא דקי"ל דחמץ שחרכו קודם זמנו מותר לאח"ז וכתבו ז"ל דאפי' באכילה מותר דהוה כי עפרא ואף האוסרים באכילה אינו אלא כיון שמתכוון לאכול אסור שהרי אחשביה ועוד דדוקא בחרכו ולא שרפו לגמרי אבל בשרפו לגמרי עד שאינו ראוי לכלב לכ"ע מותר ובנקנקים של עכו"ם קי"ל מיישנן שנים עשר חדש ואל תשיבני מאותה ששנינו בכלים פ"ט מ"ה חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת וכן בגפת חדשה אבל בישנה טהור ש"מ דחרסין בלועים גריע טפי מגפת וזגין שהרי בגפת חילק בין חדשה לישנה דהיינו אחר יב"ח שבישנה טהור התנור משום שאין בה משקין ואילו בחרסין לא חילק משמע אף שהן ישנים דהיינו שעברו עליהן יב"ח לאחר תשמישן נמי טמא התנור משום משקין היוצאין מהן אף לאחר יב"ח ונהי דאקדר' ברזל ליכא למיפרך מהתם דפשיטא דבליעתה מועטת מבליעת זגין וגפת הא מיהת אקדרה של חרס נימא תיהוי תיובתא ודאי לא דכד דייקת אשכחת דאדרבא מסייעא לן הך מתניתין דלטעמיך אמאי מהני יישון בקנקנים של חרס אף שתשמישן צונן הא הנך חרסין דמתניתין מסתמא נמי תשמישן בצונן ואפ"ה אמרי' דאפי' לאחר יב"ח משקין בלועין בהן וא"כ האיך מישתרו בישון יב"ח כיון שעדיין משקין בלועין בהן אלא ע"כ אף שהמשקין עדיין בלועין בהם ריחם פג וטעמם נמר ואין בהם טעם כלל ודוק וכן חרצנים וזגים ודורדיי' דיי"נ לבתר יב"ח שרי וכתבו ז"ל דאפי' באכילה מותרים ואף שר"ת ז"ל חולק על רבי' אפרים ואוסר שמרי עכו"ם לאחר יב"ח מטעם דס"ל ז"ל שלא מיקרי דורדיי' אלא כשנתן עליהם מים אבל בלא מים לא מיקרי דורדייא אני כבר הקשיתי עליו מפ"ק דמגילה י"ב ע"ב דאמרי ליה לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי כחמרא דיתיב על דורדייה דכתיב שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי וכו' הרי בפירוש דנקראים דורדייא אף שעדיין לא נמשך מעל גביהם היין ושלא כדעת ר"ת ז"ל ואף בש"ע שפסק כר"ת כבר הביא להלכה דעת האומרים שתמצית היין הנקרש ע"פ החבית לאחר יב"ח מותר שכבר כלה כל לחלוחית היין שבו וכעפרא בעלמא הוא ובכל כלים שמכניסים בהם לקיום אמרינן מיישנן יב"ח ושוב מותר לכתחילה להשתמש בהן ובבריה שאין בה עצם ארז"ל שאין מתקיים יב"ח ופי' הרשב"א בתשו' לא חי ולא מת דהוה כעפרא בעלמא והכי מוכח מההיא דתמרי דכדא בתר יב"ח שרו ואם באיסורין שהן בעין אמרו שאחר יב"ח לא נשאר בהם שום לחלוחית והם כעפרא כ"ש באיסור הבלוע שאין בו ממש ואין להשיב דילמא שאני יי"נ שבליעתו בצונן שהרי אף הזגי' וחרצנים אנו מתירים לאחר יב"ח וכן דורדיי' ותמצית היין הצדבק בדופני הקנקנים לאחר יב"ח מתירין אותו וכתב הרשב"א בית ה' סוף שער ג' הנח להם לישראל אם אינן נביאים כו' הרי דאף דליכא טעמא דבליעת צונן אעפ"כ שרי לאחר יב"ח מטעם דכלה כל לחלוחית שבו דהא אפי' לכתחילה שרי ואי ס"ד מטעם נוטל"פ לא הוה שרינן לכתחילה א"ו דליכא טעמא כלל וכמ"ש הרשב"א ז"ל וא"כ ממילא משמע דאף שמתבשל בו דבר חריף נמי מותר דהא ליכא טעמא כלל וע"כ לא קאמרינן אגב חורפי' מחלי' ליה ומשוי ליה לשבח אלא היכא דאיכא טעמא אלא שהוא לפגם אבל היכא דליכא טעמא כלל הדבר ברור כשמש דאף בדבר חריף שרי ולא בטעם הבלוע בלבד אלא בממשו של איסור נמי שרי היכא דהוי כעפרא כדאמרי' בחמץ שחרכו ובדורדיי' ותמצית היין כאמור ומותרי' לאוכלם אפי' בעין ונותנם בחומץ ובכל הדברים החריפי' וכן בברי' שאין בה עצם לאחר יב"ח מותרת אפי' בתוך דברים חריפים ואין לדחות מטעם שכתבו ז"ל דפליטת התולעים מועטת דהא לאו לענין פליטתן קיימינן אלא לענין גופם וממשן דשרי לאחר יב"ח וא"ת מאי שנא גבי יי"נ דפשיטא לן דמותר לכתחילה לאחר יב"ח ובשאר איסורין לא אשכחן דשרי לכתחילה לאחר יב"ח וי"ל דגבי יי"נ דאפי' בדיעבד לא שרינן תוך יב"ח ואין שם שום היתר אלא לאחר יב"ח להכי שרינן אף לכתחילה דמינכרא מילתא טובא בין תוך יב"ח לבין אחר יב"ח וקלא אית ליה וליכא למיגזר הא אטו הא אבל בשאר איסורין דכל שאינה בת יומא שרי' בדיעבד ואם אחר יב"ח אתה מתירו לכתחילה ואף תוך יב"ח מותר הוא בדיעבד נקל הוא לטעות בהתירן ואתו למימר דאף תוך יב"ח מותר הוא לכתחילה כיון דשניהם היתרא נינהו אלא שזה לכתחילה וזה דיעבד לא אתי לאיפלוגי בין ההתירין ובין בת יומא לאינה בת יומא הטעות מצוייה דלא מינכרא מילתא ולית לה קלא ולא שייך למיפרע דהוה לה גזרה לגזרה דבדבר המצוי ורגיל גזרינן גזלג"ז כדמוכח מההיא דנתנו בראש הקנה או בראש הקונדס דאף רבי מודה בו ועוד מוכח זה בכמה דוכתי בתלמוד וא"כ לפי חילוק זה בחמץ בפסח לבני אשכנז הנוהגים איסור כל יב"ח אף שהוא לפגם י"ל דבלאחר יב"ח מותר אפי' לכתחילה כיון שכבר כלה לחלוחית שבו ואין בו טעם כלל ועיקר ובין תוך יב"ח לאחר יב"ח ליכא למיגזר כדכתיבנא דקלא אית ליה ואף דלכתחילה לא מלאני לבי להתיר לבשל בפסח בקדרה שעברו עליה יב"ח אבל בדיעבד ממני יוצאה הוראה הלכה למעשה להתיר התבשיל שנתבשל בה בפסח אף לדידן דאסרינן נוטלפ"ג משום דאחר יב"ח ליכא טעם כלל והנלע"ד כתבתי הצבי אשכנזי ס"ט:

Source 9 · Acharonim
Verified

Mishnah Berurah

Mishnah Berurah 453:4

The Mishnah Berurah elaborates on the prohibition of kitniyot during Pesach, which includes corn for Ashkenazim.

(ד) ושאר מיני קטניות - וטטרקי שקורין אצלנו (גריקע) וקאקערוזי שקורין אצלנו (טירקישע ווייץ) ג"כ מיני קטניות הן (אחרונים):

Source 10 · Acharonim
Verified

Chatam Sofer – Corn (Mays) and Kitniyot

Responsa Chatam Sofer, Orach Chayim 122

The Chatam Sofer addresses whether corn (maize), which was unknown in Europe at the time of the original kitniyot decree, falls under the Ashkenazic kitniyot prohibition. He discusses the principles that determine whether new species are included in the custom.

הא להו והא לן לדידן אשר תלי"ת ל"צ לסייג זה פשוט שאין להתיר מיני' הללו לא מיבעי' בלא היתר פתח וחרטה דפשיט' מאן ספין מאן חשוב מאן רקיע למיעקר הך תקנתא ומנהג קבוע שנתיסד עפ"י הרבה מרבותינו הצרפתים שאפי' למאי דקיי"ל דמנהג שלא נתפשט בכל ישראל ב"ד קטן יכול לבטל מ"מ הכא ליכא למימר הכי מכמה טעמים חדא כי לפע"ד הגאונים שהתקינו כך לא תקנו מתחילה על מנת שיתפשט בכל ישראל אלא על בני אשכנז במקום שמצאו הבקעה ושם גדרו גדרם שם נתפשט ונתקבלה גזירתם באמת וא"כ ה"ל כאלו נתפשטה בכל ישראל ובעי' ב"ד גדול דוקא וסברא זו כתבו תוס' פ' השולח (גיטין ל"ו ע"ב) סוף ד"ה אלא וכו' וברור הוא שאין בזמנינו ב"ד גדול נגד הגאונים ההמה ועוד להרמב"ם בהלכות ממרים כל שהוא סייג לתורה אפי' גדול אינו יכול לבטל יע"ש ועוד אפילו לא נתפשטה שיכול ב"ד קטן להתיר מ"מ אין להתיר מנהג ראשונים בלי טעם אדרבא עלינו להוסיף גדרים וסייגים ולא אכשר דרא כי בעו"ה הדור פרוץ במלואו ויש להוסיף אומץ להחמיר ולא להקל וכיון שהציבור יכולים לעמוד ועמדנו בה כמה מאות שנים מהיכי תיתי להתיר אפי' לא נתפשטה וסברא זו כ' ג"כ בתוס' הנ"ל ועוד בה שלישי' נלע"ד אפי' אם יהי' טעם להתיר מ"מ היינו בקבוץ כל או רוב חכמי אנשי מדינת אשכנז אשר הם קבלו עליהם הגזירה מעיקרא והמדינות הללו כולם כעיר א' חשיבי לענין זה כיון ששוים בקבלת האיסור עליהם וכשם שאין מקצת מהעיר יכולי' להתיר מנהג' מבלי הסכמת רוב העיר ה"נ מדינה א' או ב' אינם יכולים להתיר לעצמם וכעין זה כ' בפר"ח ג"כ מסברא דנפשי' בקונטרס מנהגי איסור שלו אות חמישי יע"ש וא"כ מי קבץ כעמיר גורנו כל חכמי פולין ואשכנז להסכים בהיתר זה מכל הלין נראה פשוט שלא יועיל הסכמה להאיר בלא פתח וחרטה והתיר נדרא איברא אפי' בחרטה והתיר נדר נמי נ"ל דא"א להתיר מכמה טעמים חדא דהא ה"ל תקנה שנעשה מחמת גדר וסייג לתורה מטעמי' המבוארי' בהג"ה סמ"ק ססי' רכ"ב ובהג"ה מיי' ומרדכי והרי פסק בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ח דהסכמה שמחמת גדר וסייג אין לו היתר ואע"פ שכבר הרגיש הפר"ח שם שסותר עצמו למ"ש שם בש"ע רסי' רי"ד והניח בצ"ע מ"מ לו יהי' שסותר נ"ל דדיינינן לי' כמחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ומכ"ש להחמיר בשגם אפשר לומר שאין כאן סתירה לפמ"ש פר"ח שם בעצמו סוף אות א' לחלק בין מנהג שהוא רק תוספת קדושה כגון להתענו' כך וכך ימים שאותו יש לו היתר כדמוכח מדברי ר"ן נדרים פ"א ע"ב משא"כ העושה סייג לאיסור תורה כגון נדון שלפנינו שגזרו אטו מיני דגן דאורייתא א"כ הרי הוא עשוי' כמו איסור הדגן עצמו שאין לו היתר וה' חפץ בזה באומרו עשו משמרת למשמרת ואם כן י"ל ברס"י רי"ד מיירי להדי' בנדר להתענו' ועל זה מייתי פלוגתא והכריע רמ"א להקל כסברא ראשונ' שיש לו היתר ובסי' רכ"ח מיירי מסייג לתורה וסתם בזה שאין לו היתר ואע"ג דפשוט הוא דהפלוגתא דמייתי ברס"י רי"ד לא נתכוונו לכך וכן הך דסימן רכ"ח הוא מהריב"ש מהירושלמי דלא מרווחנא ומשמע דאין לחלק בכך מ"מ י"ל כשחבר הש"ע הכריע הרב"י מדנפשי' ויש לנו לומר כן כי היכי דלא לסתרו דבריו אהדדי ועוד יש לחלק בין יחידי' שהנהיגו כן מעצמם דבהא מיירי ברס"י רי"ד ואפילו יהי' רבים מ"מ לא נעשו בהסכמת תקנת עיר או מדינה או מנהג שהסכימו לנהוג כן וגזרו על ככה ומכ"ש בשהי' גזירת עירין פתגמא ומאמר קדיש' ת"ח כנדון דידן אין לו התרה ובהכי מיירי בסי' רכ"ח ובחלוק זה נדחה נמי ראי' הפר"ח שם באות ח' מהירושלמי שהקשה אהך דבני בישן וכי לא יכולים להתיר נדרם די"ל התם הי' נוהגים כן מעצמם ולא שעשו כן הסכמה מפורשת ביניהם וגם לא ע"פי חכמים שגזרו עליהם כן וה"ל כיחיד שקבל כך וכך שיש לו היתר וכנ"ל מכל דין נראה לי עיקר לדינא דנהי דהם עצמם יכולים להתיר מ"מ בניהם אין להם היתר וכדעת רשד"ם דמייתי פר"ח שם ונראה לי להוכיח כן מלשון רש"י דמכות כ"ב ע"א דקאמר הש"ס מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי נזירות ומשני בנזירות שמשון ופרש"י שיש מפרשי' נזיר מן הבטן והוקשה לו לרש"י ההיא נמי בשאלה איתי' שהיה אביו יכול לשאול ואפילו מת אביו בשאלה מיהת הוה בההיא שעתא עכ"ל מבואר מדבריו שעכ"פ הבן אינו יכול להתיר מה שקבל ע"י אביו וכן מוכח מהש"ס עצמו לפי' רש"י נזיר שמשון ע"י מלאך שאין לו התרה וכ' מהר"י בתשו' ח"א סי' ד' הטעם שאין לו התרה וז"ל ועוד דטעמא דאין חכם יכול להתיר בנזירות שמשון היינו משום דאין חכם יכול להתיר בלא חרטה ונ"ל ולהכי כי נדר בנ"ש וכו' אינו יכול לשאול על נדרו שהרי לא בא עפ"י עצמו שיתחרט וכו' ע"ש וא"כ כך לי נדר שבא ע"י אבותם או ע"י מלאך כל שאין הדבר תלוי בדעתו לא יועיל חרטתו וא"כ אין היתר לבנים בשום אופן ומעתה אפילו יהי' מוכרח מלשון הירושלמי הנ"ל שיש היתר לבניהם אחריהם מ"מ כיון דמש"ס דילן לא מוכח כן אדרבה מוכח ההיפוך נקטינן כוותי' וכן מוכח ממה שפי' רש"י ר"פ מקום שנהגו גבי ההיא דבני בישן דלא הוה אזלי מצור לצידן במעלי שבתא ופירש"י משום שלא להבטל מצרכי שבת וקשה קו' הירושלמי מ"ט לא שאלו על נדרם והירושלמי תי' דרבי תלמידי' דר' יהוד' דס"ל אסור לפרשלים הגדול פי' ג' ימים קודם שבת כיון שקבלו עליהם כהך דעה אין להם התרה וא"כ רש"י שלא פי' כן תשאר ק' הירושלמי אע"כ ס"ל דלש"ס דילן דמייתי בפשיטות פ"ק דשבת דלרבי מותר להפליג לדבר מצוה הה"נ לבני בישן דלא הוה אפשר להו משום דוחק פרנסתם אין לך מצוה גדולה מזה וכדעת ר"ת דלמזונות הו"ל דבר מצוה וכן פסק בש"ע א"ח ססי' רמ"ח וע"כ פירש"י דלאו משום דס"ל כר' יהודה לענין איסור הפלגה בים אלא משום דלא לטרדו ולא יהי' מוכנים ליום השבת וזהו אסור אפי' לדבר מצוה ואי משום ק' הירושלמי ע"כ דהי' להם להתיר נדרם ע"כ ס"ל כהרשד"ם דאין היתר לבני' ומהתימה על הרב"י בא"ח ססי' רמ"ח הקשה על שיטת ר"ת דס"ל מזונות ה"ל כדבר מצוה מעובדא דבני בישן ולא עיי' שרש"י לא פי' טעם האיסור משום הפלגה לים אלא מטעם אחר כנ"ל: והנה בתשו' ר"י לבית הלוי סי' ל"ח כ' להדי' דלאיסור אכילת אורז אין התרה והפר"ח כ' שם באות תשיעי דכבר נתבאר ביטול דבריו ולפע"ד לא נתבאר ולא יתבאר גלל כן אותן מנהיגי מדינת וועסטפאלין שהתירו אכילת קטניות בימי הפסח אין להם על מה שיסמוכו ואין לנו עסק בהם ואם אולי כוונו לטובה מהטעמים שכתבתי לעיל או מטעם אחר כיוצא בזה מ"מ אין ללמוד מהם למקום אחר ודעתי לדרוש אי"ה בפרקי דכלה ברבים שאין ללמוד מהם דאינהו עבדו לגרמי' ואם דעת פר"מ נוטה לעשות לו דבר אחר מה שנוגע למדינותינו אחר אחרון אני בא וידי תיכון ובפרט שלא יהי' נוגע כלל לאנשי וועסטפאלין כי לא אדון אנכי בדבר זה והחכם עיניו בראשו וד"ל ויהי דברי אלו מועטים מחזיקי' כמרובי' והי' כי יבואו דברי קדשו עוד אלינו וכבדנוהו הכ"ד הכותב בחפזי החותם באהבה רבה פ"ב יום ג' כ"א אדר ראשון תק"ע לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ: