Yishuv Hadaas: Settledness of Mind

אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.

וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס.

אַךְ מַהוּת הַבִּטָּחוֹן הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ הַבּוֹטֵחַ וְשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ עַל מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן לוֹ בָּעִנְיָן אֲשֶׁר יִבְטַח עָלָיו כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְדַעְתּוֹ בְּמָה שֶׁמֵּפִיק טוֹבָתוֹ. אֲבָל הָעִקָּר אֲשֶׁר בַּעֲבוּרוֹ יִהְיֶה הַבִּטָּחוֹן מִן הַבּוֹטֵחַ וְאִם יִפָּקֵד לֹא יִמָּצֵא הַבִּטָּחוֹן הוּא שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ בָּטוּחַ בְּמִי שֶׁיִּבְטַח בּוֹ שֶׁיְּקַיֵּם מָה שֶׁאָמַר וְיַעֲשֶׂה מָה שֶׁעָרַב וְיַחְשֹׁב עָלָיו הַטּוֹב בְּמָה שֶׁלֹּא הִתְנָה לוֹ וְלֹא עָרַב עֲשֹׂהוּ שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ נְדָבָה וָחֶסֶד.

Trust is peace of mind of the one who trusts. That one relies in his heart that the one he trusts in will do what is good and proper for him on the matter he has trusted him with, according to his ability and his understanding of what will further his good. But the main factor, which leads one to trust in the one trusted, and without which trust cannot exist, is for one's heart to be confident that the one trusted will keep his word and will do what he pledged, and that he will also think to do what is good for him even on what he did not pledge out of pure generosity and kindness (this will be explained).

אֲבָל עַל כַּמָּה פָּנִים יִהְיֶה חֶשְׁבּוֹן הָאָדָם עִם נַפְשׁוֹ לֵאלֹהִים יִתְעַלֶּה אוֹמַר כִּי אָפְנֵי הַחֶשְׁבּוֹן רַבִּים בָּעִנְיָן הַזֶּה אַךְ אֲבָאֵר מֵהֶם שְׁלֹשִׁים פָּנִים יִתְבָּאֵר מֵהֶם מָה שֶׁהָאָדָם חַיָּב בּוֹ לֵאלֹהִים כְּשֶׁנּוֹתֵן אוֹתָם אֶל לִבּוֹ וּמְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לַחְשֹׁב בָּהֶם וְלִזְכֹּר אוֹתָם תָּמִיד: הָרִאשׁוֹן, כְּשֶׁיִּסְתַּכֵּל הָאָדָם בְּעִנְיַן עַצְמוֹ וְיַחְשֹׁב בִּתְחִלַּת הֲוָיָתוֹ וִיצִיאָתוֹ מְלֹא מְצִיאָה אֶל מְצִיאָה וְהַעְתָּקָתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ לְלֹא יִתְרוֹן שֶׁקָּדַם לוֹ אַךְ חֶסֶד אֱלֹהִים וְטוּבוֹ וְנִדְבָתוֹ וְיִרְאֶה בְּשִׂכְלוֹ כִּי הוּא חָשׁוּב בְּעִנְיָנוֹ וְנִשָּׂא בְּמַדְרֵגָתוֹ וּמְעֻלֶּה בְּמַתְכֻּנְתּוֹ מִן הַבְּהֵמָה וְהַצֶּמַח וְהַמּוּצָק יִתְחַיֵּב לְהוֹדוֹת לְבוֹרְאוֹ יִתְבָּרַךְ,

Regarding how many ways is the accounting of a man with himself on his duties to G-d, I say, that the ways of accounting in this matter are numerous. However, among them, I will expound thirty ways whereby it will become clear through them, what a man is obligated to his G-d, when he puts them to heart and takes on himself to reflect on them and remember them always. THE FIRST: (Obligation to serve G-d for creating him, elevating him over other creations, and taking care of his needs) When a man reflects on his own matter, and considers the first beginning of his being, his emergence from non-existence to existence, from nothing to something, without his meriting any of this, but rather solely out of pure kindness of the Almighty, out of His benevolence and generosity. And when he will see with his understanding that he is more important in his matter, more exalted in level, and more elevated in form over the animals, plants, and inanimate objects, he will realize that he is under an obligation to thank his Creator, blessed be He.

וגם הכוונה בנחת, דהיינו במתון ולא במהירות ברעש גדול, כאשר הארכתי באות מ"ם מתון, כי אקח מועד מישרים אשפוט (תהלים עה, ג). על כן ינהיג אדם במידות הנחת, דהיינו המתון, ולא ימהר לא בדבור ולא במעשה, ואז לא יבא לעולם לידי כעס, ולא יגרום סילוק השכינה ממנו, רק יהיה כסא לשכינה.

ואינו מפנה לבו לחשבונות כלל: ואין לו תקנה אחרת אלא להיות מפקח על עסקי חשבונותיו.

הִנֵּה אִם נוֹפְלוֹת לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, אֶלָּא בְּעֵת עָסְקוֹ בַּעֲסָקָיו וְדֶרֶךְ אֶרֶץ וּכְהַאי גַּוְונָא, אַדְּרַבָּה! יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁאַף שֶׁנּוֹפְלוֹת לוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ – הוּא מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: הֲרֵי זֹאת הִיא מִדַּת הַבֵּינוֹנִים וַעֲבוֹדָתָם – לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְהַהִרְהוּר הָעוֹלֶה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ, וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִמֶּנּוּ, וְלִדְחוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו.

וצריכין להיות נקי לקבל הארת שבת כראוי להיות בטל גוף ונפש האדם אל חיות הפנמיות כנ"ל. ורש"י פי' [*ישעי' ז'] השמר והשקט הוי נח כיין על שמריו ע"ש. כמו היין שאם השמרים במקומם עוד מוסיפין כח להיין. כמו כן גוף האדם בהיותו נכנע ונשפל עד למטה. נותן עוז לחיות אלקי אשר בקרבו.

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ. וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.

It is well known that the Patriarchs were truly the “chariot” of G–d. For throughout their lives they never for a moment ceased from binding their mind and soul to the L–rd of the universe, with the aforementioned absolute surrender to His Unity, blessed be He. But since the Temple was destroyed, the Holy One, blessed is He, has no sanctuary or established place for His habitation, that is, for His Unity, blessed be He, other than the “four cubits of halachah,” which is His will, blessed be He, and His wisdom, as embodied in the laws which have been set out for us. Therefore, after contemplating deeply on the subject of this self-nullification, discussed above, according to his capacity, let the person reflect in his heart as follows: “Inasmuch as my intelligence and the root of my soul are of too limited a capacity to constitute a chariot and abode for His Unity, blessed be He, in perfect truth, since my mind cannot at all conceive and apprehend Him with any manner or degree of apprehension in the world, nor even an iota of the apprehension of the Patriarchs and Prophets—if this be so, I shall make for Him a tabernacle and habitation by engaging in the study of the Torah, as my time permits, at appointed times by day and by night, in accordance with the law which was given to each individual in the Laws Concerning the Study of the Torah, and as the Rabbis stated, ‘Even one chapter in the morning….’”

הִנֵּה, כְּתִיב: ״לְעוֹלָם, ה׳, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם״, וּפִירֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: כִּי ״דְּבָרְךָ״ שֶׁאָמַרְתָּ ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ׳״ – תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים לָעַד כוּ׳״, כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל, וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ כוּ׳״ מַמָּשׁ. וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הָיְתָה חוֹזֶרֶת לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ.

It is written: “Forever, O L–rd, Your word stands firm in the heavens.” The Baal Shem Tov, of blessed memory, has explained that “Your word” which you uttered, “Let there be a firmament in the midst of the waters…,” these very words and letters stand firmly forever within the firmament of heaven and are forever clothed within all the heavens to give them life, as it is written, “The word of our G–d shall stand firm forever” and “His words live and stand firm forever….” For if the letters were to depart [even] for an instant, G–d forbid, and return to their source, all the heavens would become naught and absolute nothingness, and it would be as though they had never existed at all, exactly as before the utterance, “Let there be a firmament.” And so it is with all created things, in all the upper and lower worlds, and even this physical earth, which is the realm of the silent (inanimate). If the letters of the Ten Utterances by which the earth was created during the Six Days of Creation were to depart from it [but] for an instant, G–d forbid, it would revert to naught and absolute nothingness, exactly as before the Six Days of Creation.

אַךְ עִיקַּר הַכְנָעַת הַלֵּב, לִהְיוֹת נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְהַעֲבָרַת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, הוּא לִהְיוֹת מִ״מָּארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא״ בְּעוֹמֶק הַדַּעַת, לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ שָׁעָה אַחַת בְּכָל יוֹם אוֹ לַיְלָה לִפְנֵי תִּיקּוּן־חֲצוֹת, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁפָּעַל וְעָשָׂה בַּחֲטָאָיו בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגָרַם לַעֲקוֹר נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְהוֹרִידָהּ לִמְקוֹם הַטּוּמְאָה וְהַמָּוֶת, הֵן הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְנַעֲשֵׂית בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה אֲלֵיהֶם לְקַבֵּל מֵהֶם שֶׁפַע וְחַיּוּת לְהַשְׁפִּיעַ לְגוּפוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

But the true humbling of the heart, that it be broken and crushed, and the removal of the spirit of impurity and sitra achara, is achieved through being of the “masters of accounts,” with all the profundity of the mind. He must concentrate his intellect and understanding deeply for a period every day, or at night before Tikkun Chatzot, to realize that through his sins he wrought the exile of the Shechinah, as noted above. He will also ponder that he [caused] the uprooting of his spirit and divine soul from the true Life and demeaned it to a place of defilement and death, the chambers of the sitra achara. He must become deeply aware that his soul has become a vehicle for them, receiving from them vitality to endow his body, as noted above.