Amirah Le-Nokhri: Instructing Non-Jews on Shabbat

וְי֨וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כׇל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶ֠ךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכׇל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃

but the seventh day is a sabbath of the ETERNAL your God; you shall not do any work—you, your son or your daughter, your male or female slave, your ox or your donkey, or any of your cattle, or the stranger in your settlements, so that your male and female slave may rest as you do.

מַתְנִי׳ גּוֹי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת — אֵין אוֹמְרִים לוֹ ״כַּבֵּה״ וְ״אַל תְּכַבֶּה״, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן. אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אַמֵּי: בִּדְלֵיקָה הִתִּירוּ לוֹמַר ״כׇּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד״. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: גּוֹי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת — אֵין אוֹמְרִים לוֹ ״כַּבֵּה״ וְ״אַל תְּכַבֶּה״ מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן. ״כַּבֵּה״ הוּא דְּלָא אָמְרִינַן לֵיהּ, הָא ״כׇּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד״ — אָמְרִינַן לֵיהּ. אֵימָא סֵיפָא, ״אַל תְּכַבֶּה״ לָא אָמְרִינַן לֵיהּ, וְ״כׇל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד״ נָמֵי לָא אָמְרִינַן לֵיהּ. אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה וְנָפְלָה דְּלֵיקָה בַּחֲצֵירוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן סִימַאי בְּשִׁיחִין, וּבָאוּ אַנְשֵׁי גִּיסְטְרָא שֶׁל צִיפּוֹרִי לְכַבּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאַפִּטְרוֹפּוֹס שֶׁל מֶלֶךְ הָיָה, וְלֹא הִנִּיחָן מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְכִיבּוּ. לָעֶרֶב שִׁיגֵּר לְכׇל אֶחָד מֵהֶן שְׁתֵּי סְלָעִין, וְלָאִפַּרְכוֹס שֶׁבָּהֶן — חֲמִשִּׁים. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר, אָמְרוּ: לֹא הָיָה צָרִיךְ לְכָךְ, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ: גּוֹי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת — אֵין אוֹמְרִים לוֹ ״כַּבֵּה״ וְ״אַל תְּכַבֶּה״.

MISHNA: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do not listen to him and allow him to extinguish it, even though he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew. GEMARA: Rabbi Ami said: During a fire, the Sages permitted to say in the presence of gentiles: Anyone who extinguishes the fire will not lose, so that the gentiles will come and extinguish the fire; it is only prohibited to tell gentiles to do so explicitly. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports his statement: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. It can be inferred from the language of the mishna: It is a direct command, e.g., extinguish, that we may not say to him; however, anyone who extinguishes will not lose, we may tell him, which supports Rabbi Ami’s statement. The Gemara rejects this. Say the latter clause of the mishna: Do not extinguish, we do not tell him. It can be inferred that neither do we say to him: Anyone who extinguishes will not lose. Rather, nothing can be inferred from this mishna. The Sages taught in a baraita: There was an incident that a fire ignited on Shabbat in the courtyard of Yosef ben Simai in a place called Shiḥin. And men came from the fortress [gistera] of Tzippori to extinguish the fire, because he was a steward [apotropos] of the king and they wanted to help him. However, Yosef ben Simai would not allow them to extinguish the fire in deference to Shabbat; and a miracle transpired for him and rain fell and extinguished the fire. That evening after Shabbat he sent two sela to each one of the soldiers who came to his aid, and fifty to their commander [iparkhos]. And when the Sages heard about this, they said: He need not have prevented them from extinguishing the fire, as we learned in the mishna: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew; rather, the gentile may do as he pleases.

אסור לשכור לו פועלים ולא לומר לעכו"ם לשכור לו פועלים שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו ואסור לומר לו אפי' קודם השבת לעשותו בשבת.

אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְדָבָר זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶן וְיָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן: נָכְרִי שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה מֵעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת אִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה אוֹתָהּ אָסוּר לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר בְּפַרְהֶסְיָא עַד שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ רַבִּים שֶׁדָּבָר זֶה בִּשְׁבִיל פְּלוֹנִי הוּא נַעֲשָׂה בְּשַׁבָּת. וְאִם בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ בִּלְבַד עָשָׂה מֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ בְּשַׁבָּת:

It is forbidden for us to tell a gentile to perform work on the Sabbath on our behalf, although they are not commanded [to observe] the Sabbath. [This applies] even when the instructions were conveyed to them before the Sabbath and we do not require [the products of] their work until after the Sabbath. The above is forbidden as a Rabbinical prohibition to prevent the people from regarding the Sabbath lightly, lest they perform [forbidden] labor themselves. [The following rules apply] when a gentile performs a [forbidden] labor on the Sabbath on his own accord: If he performed it on behalf of a Jew, it is forbidden to benefit from that labor until one waits the amount of time necessary to perform the labor on Saturday night. [The latter leniency is granted] provided the matter is not public notice - i.e., everyone knows that a particular task is being performed for a person on the Sabbath. If [the gentile] performed [the labor] for his own sake alone, it is permitted to benefit from it on the Sabbath.

אסור לשכור פועלים ולא לומר לעכו"ם לשכור לו פועלים בשבת אע"פ שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת שכל מה שהוא אסור לעשותו בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו אפי' לומר לו קודם השבת לעשותו בשב' אסור אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה:

(י) אע"פ שמבין וכו' - ר"ל אפ"ה מותר כיון שאינו אומר לו בפירוש רק דרך רמז ולא דמי למה שכתב הרמ"א בהג"ה בסכ"ב דאפילו דרך רמז לעשות בשבת אסור התם כשמרמז לו בשבת גופא ע"ז חמיר טפי: (יא) שרצונו שיעשנה וכו' - ומ"מ לא יהנה הישראל מאותה מלאכה עד אחר השבת כדין א"י שעשה מלאכה לצורך ישראל א"נ מיירי בדבר שאין גוף הישראל נהנה ממנו כגון שכבר יש נר ואש והא"י מוסיף דאל"כ הא אפילו אם הא"י הדליקה מעצמו אסור לישראל ליהנות ממנו [אחרונים]:

גי"ה הגיעני יום ה' העבר ויש לי להשיב כמה שאלות נחוצים למעשה אך לעשות רצונך חפצתי מהרתי להשיבך אשר ראיתיך מנצח ומתגבר נגד למדן א' שכתבת שהי' רוצה להבי' ראי' לשיטת רמב"ם פ"ה ממלוה ולוה דיש שליח לנכרי לחומרא מן התורה והבי' ראי' מש"ס ע"ז נ"ג ע"ב דמדפלחו ישראל לעגל אמרינן שליחותי' דישראל עבדי ש"מ יש שליחות לנכרי לחומרא מן התורה ודעתך לא כן אלא שליחותי' דש"ס הוא לאו דוקא אלא ברשותיהו עבדי והבאת דמיון מש"ס גיטין פ"ח ע"ב שליחותיהו עבדי' פירש"י הם נתנו לנו רשות אלו דבריך ובקשת להודיעך דעתי בזה: ראשית דברים אומר כי אינני מסכים בגוף הכוונה ברמב"ם שיסבור שליחות לנכרי לחומרא דאורייתא ובפ"ה מהל' מלוה ולוה לא הזכיר אלא שס"ל דהוה רבי' קצוצה ויוצאה בדייני' אבל לא הזכיר ה"ה עליו שהוא דאורי' אלא שלרש"י ורמב"ן ורשב"א אינה יוצאה כיון שהוא רק דרבנן ולרמב"ם יוצאה וא"א לומר בשום אופן שיהי' מן התורה יש שליחות לנכרי להחמיר והיינו צריכים לומר נמי דס"ל לרמב"ם יש שליח לדבר עבירה היכי שאין השליח בר חיובא וכרמ"א ח"מ רס"י קפ"ב א"כ האומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה דשתי או האומר לנכרי סרס בהמה שלי עובר על לאו דאורייתא והרואה בעין אמת ברמב"ם ס"פ ט"ו מאי' ביאה ופ' י"ג משכירות הלכה ג' ובה"ה וכ"מ שם יראה שאינו אלא אי' דרבנן וכבר עמד בכיוצא בזה הגאון מהו' העשיל ז"ל בש"ות פני יהושע חי"ד ססי' ג' אש"ס דב"מ צ' ע"א וע"ב למ"ד יש שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן מיהת מאי קא מיבעי לי' התם בחסימה וסירוס תיפוק לי' משום שליחות דמדרבנן מיהת אסור ותי' דשמעתין אזלא למ"ד אין שליח ל"ע אפילו השליח אינו בר חיובא ע"ש אבל אי נימא לרמב"ם ריבית קצוצה היא מן התורה א"כ ס"ל יש שליח לד"ע היכי שאינו בר חיובא ויש שליחות לחומרא מ"הת לנכרי אם כן האומר לנכרי לחסום ולסרוס עובר בלאו דאוריי' לרמב"ם וז"א במשמע לשונו בשום אופן: אבל מ"ש הרמב"ם דיוצא בדיינים היינו משום דס"ל כל האיסורי' הנעשי' באמצעי' נכרי' אסרו חז"ל אפי' בדיעבד כגוי המבשל בשבת לצורך ישראל אפילו אם מביא חוץ לתחום וגוי המסרס אפי' ע"י הערמה קנסו לאיסורא מ"ש ריבית והחולקי' צ"ל איסורא דשבת שאני שהחמירו בהן חכמי' וסרוס היינו משום שהערים החמירו טפי מאותו אי' להדי' כמבואר בביצה י"ז ע"ב כנ"ל טעם פלוגתתם ולעולם לא עלה על דעת הרמב"ם שיהי' שליח לנכרי מדאורייתא ויעיי' מתק לשון רש"י ב"מ ע"א ע"ב ד"ה בשלמא וכו' ויעיי' פי' דבריו בדברי מו"ז הגאון מהרששך זצ"ל והנה הגאון בתשו' פ"י הנ"ל הקשה למ"ד בב"מ י' ע"ב דלאו בר חיובא מחייב שולחו אי ס"ד יש שליחות לנכרי מדרבנן מה יענה הך מ"ד בכולי תלמודא דאמרי אמירה לנכרי בשבת שבות תיפק ליה משום שליחות ולא תי' כלום ומאז כתבתי בחידושי וכן הוא מוסכם בדעתי בלי ספק דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו כמותו דהתור' הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא אגוף המלאכה והסברתי זה בטוב ולא אאריך עתה כי כעת מצאתי הגאון בית מאיר כ' ס"ס ה' והסביר זה התירוץ בעצמו אלא שכ' רש"י ר"פ מי שהחשיך פי' אקו' ש"ס מה טעמא שרי ליה רבנן הא נעשה שלוחו לישא בשבת עכ"ל וכ' הגאון דרש"י דס"ל דאמירה לנכרי בע"ש לעשות בשבת אינו שבות משרה הוצרך לפרש משום שליחות ולטעמו דמדרבנן יש שליחות לנכרי להחמיר מ"מ מבואר דס"ל לרש"י דגם במנוחת שבת שייך שליחות א"כ תיהדר קו' הנ"ל להך מ"ד ותי' הגאון ז"ל אה"נ הומ"ל בכל אמירה לנכרי בשבת משום שליחות אלא נקטי' איסור אמירה דחמיר טפי בעיני דרבנן מאיסור שליחו' דרבנן אלו דבריו ז"ל וצריך אני לפרש משו"ה חמירא להו לחז"ל איסור אמירה דישראל בעצמו עובר על ודבר דבר שלא יהיה דבורו של שבת כדבורו של חול:

אסור לשכור פועלים בשבת, דכתיב: 'ממצא חפצך'. ואפילו אינו גומר עמהם המקח, אלא שמדבר עמם אם ישכירו את עצמם וכדומה לזה - אסור משום 'ודבר דבר'. ואפילו לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים - אסור אפילו בלא מקח, משום 'ודבר דבר', ואף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה עד אחר השבת. שכל מה שהוא אסור לעשותו - אסור לומר לאינו יהודי לעשותו, דאמירה לאינו יהודי שבות, ועוד דהדיבור בזה אסור משום 'ודבר דבר' (וצ"ע בשבת ק"נ ע"ש). ולכן דבר שאינו אלא חומרא בעלמא מה שאינו עושה בעצמו - מותר לומר לאינו יהודי שיעשנה (מג"א סק"ב). ואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת - אסור מטעם הראשון, דכל מה שאסור לעשות בעצמו - אסור לומר לאינו יהודי אף קודם השבת שיעשנה בשבת (ובזה יש ליישב הצ"ע ודו"ק). אבל מטעם 'ודבר דבר' אין כאן, שהרי אינו אומר זה בשבת עצמה. וכן אם אינו אומר לו בערב שבת שיעשנה בשבת אלא שיעשנה סתם - גם כן מותר, כיון שאינו מייחד לו לעשות בשבת, ועוד יתבאר בזה. וכן מותר לומר לו אחר השבת: 'למה לא עשית כן בשבת שעבר', ואף על פי שמתוך זה יבין האינו יהודי שרצונו שיעשה לו זה בשבת הבאה, מכל מקום כיון שאינו אומר לו בפירוש - מותר. וזהו באופן כשמותר להאינו יהודי לעשות דבר זה על פי הפרטים שנתבארו בסימן רנ"ב, ויש חולקין כמו שיתבאר. דבר ידוע שכל השבותים אסורים אפילו במקום מצוה ואפילו במקום הפסד ואפילו במקום צער וקצת חולי, וכן השבות דאמירה לעכו"ם אם הוא באיסור תורה, והיינו לומר לו לעשות מלאכה דאורייתא, ולא הותר רק במקום חולי גמור אף שאין בזה סכנה, כדקיימא לן: 'חולה שאין בו סכנה - אומר לאינו יהודי ועושה', ויתבאר בסימן שכ"ח. אבל שבות דשבות, כגון לומר לאינו יהודי לעשות דבר שאסור לישראל מדרבנן, כמו לקנות בעדו או למכור בעדו, דבדבר של רשות אסור כמו שנתבאר, אבל בדבר של מצוה או במקום מקצת חולי או צער הרבה, או שיש בדבר הפסד הרבה - מותר, דשבות דשבות במקום מצוה לא גזור רבנן (עירובין ס"ח. ע"ש), וכל הני הוי כבמקום מצוה. וזהו דעת הרמב"ם בפרק ו' דין ט' וזה לשונו: "דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות - מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת, והוא שיהא שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה. כיצד: אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר או סכין למילה, או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהם מים חמין להרחיץ בהן קטן ומצטער, וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל. ולדיעה זו אפילו בעיר שאין בה עירוב, אם אינה רשות הרבים כמו שאנו תופסין שעיר שאין בה ששים רבוא אינה רשות הרבים, מותר לומר לאינו יהודי להביא לו טליתו לבית הכנסת או סידור או חומש, וכן דבר מאכל שצריך לו לשבת או משקה ששכחו ליטול מערב שבת או שהיה מתקלקל אם לקחו מאתמול, דהנאת שבת הוי דבר מצוה, וכן לשלוח מנות לאורח, דהוי גם כן כדבר מצוה, וכן במקום הפסד מרובה או מקום שיש מזה צער מרובה או קצת חולי, וכן מנהג העולם. ואף על גב שרבותינו בעלי התוספות חולקים על זה, וסבירא ליה דרק למצות מילה הותרה שבות דשבות ולא לשארי מצות, וכל שכן למה שנתבאר, והטעם מפני שמילה עצמה דוחה שבת (תוספות גיטין ח':). והטור הביא שני הדיעות ולא הכריע ע"ש, מכל מקום העולם תופסים כהרמב"ם. וכן מבואר מדברי רבינו הב"י בסעיף ה' שסתם כדעת הרמב"ם והביא דעת התוספות בשם 'יש אוסרין', ולקמן סימן תקפ"ו לא הביא כלל דעת האוסר, ולעיל סימן רע"ו הביאו דעת העיטור להקל בצ(ו)רכי רבים גם בשבות גמור ע"ש. ויש מתירין אפילו ברשות הרבים להביא על ידי אינו יהודי, מטעם שאם היה מחיצות - היה הישראל בעצמו ביכולת להביא (ב"י וט"ז סק"ד בשם ראבי"ה). ויש משבותים שחכמים התירו, כמו בקניית בית בארץ ישראל, ויש שאסרו אפילו על ידי אינו יהודי, כמו בכיבוי דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין מדמין גזירות חכמים זה לזה. אמנם במקום שלא אמרו מפורש - נקטינן כדעת הרמב"ם שהוא הדרך המיצוע, וכן ראוי להורות (עיין מג"א סק"ז וט"ז שם).

כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת מִן הַדִּין — אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְדָבָר זֶה עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת לִשְׂכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מְלָאכָה אַחַר הַשַּׁבָּת. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא לְיִשְׂרָאֵל עַצְמוֹ — יָכוֹל לוֹמַר לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת לַעֲשׂוֹתוֹ: כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת — אָסוּר אֲפִלּוּ לִרְמוֹז לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ. וְהוּא הַדִּין שֶׁאָסוּר לוֹמַר לוֹ אֵיזֶה צִוּוּי לַעֲשׂוֹת דָּבָר הַמֻּתָּר בְּעִנְיָן שֶׁיָּבִין מִתּוֹךְ כָּךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן לוֹמַר לְנָכְרִי שֶׁיְּקַנַּח חָטְמוֹ כְּדֵי שֶׁיָּבִין שֶׁיָּסִיר הַפֶּחָם שֶׁבְּרֹאשׁ הַנֵּר, שֶׁהֲרֵי זֶה כִּמְצַוֵּהוּ לְהָסִיר הַפֶּחָם אֶלָּא שֶׁהוּא בְּרֶמֶז. וַאֲפִלּוּ אִם הַנָּכְרִי בָּא מֵעַצְמוֹ לְהָסִיר הַפֶּחָם בְּלֹא רְמִיזַת הַיִּשְׂרָאֵל — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ אִם עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁהַנֵּר הוּא שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ו. אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי אֵיזֶה צִוּוּי שֶׁיָּבִין מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אַחַר הַשַּׁבָּת, אוֹ לִרְמוֹז לוֹ מְלָאכָה לַעֲשׂוֹתָהּ אַחַר הַשַּׁבָּת, שֶׁלֹּא נֶאֱסַר אֶלָּא דִבּוּר בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר "וְדַבֵּר דָּבָר". וְאִם אֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ שׁוּם צִוּוּי, אֶלָּא שֶׁאוֹמֵר לְפָנָיו אֵיזֶה דָבָר שֶׁמֵּבִין מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, כְּגוֹן נָכְרִי שֶׁהֵבִיא אִגֶּרֶת חֲתוּמָה אוֹ קְשׁוּרָה, שֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לְפָתְחָהּ וּלְקָרְאָהּ — יָכוֹל לוֹמַר לְהַנָּכְרִי "אֵינִי יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ כָּל זְמַן שֶׁאֵינָהּ פְּתוּחָה", וְהַנָּכְרִי פּוֹתְחָהּ מֵעַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ שׁוּם צִוּוּי אֲפִלּוּ בְּרֶמֶז, אֶלָּא שֶׁהַנָּכְרִי מֵבִין מֵעַצְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן (וּלְדַעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה לְהַשְׁלִים פְּעֻלָּתוֹ בִּשְׁלִיחוּת אִגֶּרֶת זוֹ, וּלְכָךְ אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ): דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵינוֹ אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת — מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצָת חֹלִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כּוֹלֵל אֶת כָּל הַגּוּף וְלֹא סַכָּנַת אֵבֶר. אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה — אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִי לַעֲלוֹת בָּאִילָן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם שׁוֹפָר לִתְקוֹעַ בּוֹ. אוֹ לוֹמַר לוֹ שֶׁיָּבִיא לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת מֵחָצֵר לְחָצֵר שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם עֵרוּב (אוֹ דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית, עַיֵּן בְּמַה שֶּׁיִּתְבָּאֵר סִמָּן שכ"ה), כְּדֵי לְהַרְחִיץ בָּהֶם הַמִּצְטַעֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין בִּמְקוֹם הֶפְסֵד לֹא גָזְרוּ עַל שְׁבוּת, כְּגוֹן לְטַלְטֵל עַל יְדֵי נָכְרִי סְחוֹרָה מֻקְצָה הַנִּפְסֶדֶת עַל יְדֵי גְשָׁמִים (וַאֲפִלּוּ לַהֲבִיאָהּ לַבַּיִת דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית אִם אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר). וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל (וְהוּא הַדִּין לְצֹרֶךְ גָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ שָׁם הֶפְסֵד). וְכָל זֶה בְּדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחֹל, אֲבָל דָּבָר שֶׁמְּשַׁנֶּה בַּעֲשִׂיָּתוֹ מִדֶּרֶךְ הַחֹל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שְׁבוּת גָּמוּר — מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹם צַעַר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שכ"ח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין בִּמְקוֹם הֶפְסֵד. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל (עַיֵּן סִמָּן של"ו):

כָּל דָּבָר שֶׁהַיִשְֹרָאֵל אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ, אָסוּר גַּם כֵּן עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. וּמִכָּל מָקוֹם בִּימֵי הַחֹרֶף, כֵּיוָן שֶׁמֻּתָּרִין לְהַסִּיק אֶת הַתַּנּוּר כְּדֵי לְחַמֵּם אֶת הַבַּיִת עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, (כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב לְקַמָּן סִימָן צ' סָעִיף יח), נוֹהֲגִין שֶׁהָאֵינוֹ יְהוּדִי מַעֲמִיד אֶת הַתַּבְשִׁילִין שֶׁנִּצְטַנְּנוּ, עַל הַתַּנּוּר קֹדֶם שֶׁהוּא מַסִּיקוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַסִּיקוֹ. דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הַכַּוָּנָה בְּהַסָּקָה זֹאת לְחַמֵּם אֶת הַתַּבְשִׁילִין, אֶלָּא לְחַמֵּם אֶת הַבַּיִת, יֵשׁ מַתִּירִין. וְדַוְקָא שֶׁיַּעֲמִידֵם קֹדֶם הַהַסָּקָה וְלֹא אַחַר כָּךְ. וּפְשִׁיטָא שֶׁאִם אֵין הַכַּוָּנָה בַּהַסָּקָה בִּשְׁבִיל הַבַּיִת אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתַּבְשִׁילִין, וַדַּאי אָסוּר בְּכָל עִנְיָן. וְיֵשׁ אוֹסְרִין אֲפִלּוּ אִם הַכַּוָּנָה הִיא בִּשְׁבִיל לְחַמֵּם אֶת הַבָּיִת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמִּנְהָג כְּהַמַּתִּירִין, מִכָּל מָקוֹם כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם צֹרֶךְ כָּל כָּךְ. וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּאוֹתָן תַּנּוּרֵי בַּרְזֶל הָעֲשׂוּיִין לְבַשֵּׁל עֲלֵיהֶן תָּמִיד (שפאר קיכע), אַף עַל פִּי שֶׁמַּסִּיקִים בָּהֶן בַּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ חִמּוּם הַבַּיִת, וְגַם הָאֵינוֹ יְהוּדִי מַעֲמִיד עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁילִין קֹדֶם הַהַסָּקָה, מִכָּל מָקוֹם הַיָּרֵא אֶת ה' יִמָּנַע מִזֶּה.

Whatever is forbidden to be done on Shabbos by a Jew, is also forbidden to be done for him through a non-Jew. Nevertheless, in the winter, since it is permitted to light the oven in order to heat the house through a non-Jew, the custom is that the non-Jew [is permitted] to place the cold food on the oven before he lights it, and then light it. Since lighting the oven is not intended for heating the food, but rather for heating the house some (poskim) permit this; but only if he (the non-Jew) put on the food before lighting the oven and not after. Certainly if lighting (the oven) is not intended for the sake of heating the house, but for the food, it is forbidden in any manner. Some (poskim) forbid this even if the intent is to heat the house. Even though the custom is to rely on the poskim who permit it, nevertheless, a scrupulous person should be stringent when it is not very urgent. And certainly this is the case with iron ovens which are made especially for cooking purposes. Although people light them on Shabbos to heat their homes, and the non-Jew puts on the food before lighting it, nevertheless, a God-fearing Jew should abstain from this practice.

אסור ליתן. וז"ל הג"א /הגמ"י/ אסו' ליתן לעכו"ם מעות בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק ול"ד למ"ש בסי' רנ"ב דשרי ובסימן רמ"ז דהתם אם ירצה העכו"ם לא יעשה עד למחר ביום החול אבל הכא א"א לו כי אם למחר ביום השוק עכ"ל משמע בהדיא דאפי' אינו או' לו לקנות בשבת אסור כיון דא"א לקנות כ"א בשבת דאי אומר לו לקנות בשבת אפי' בכל השבוע אסור כמ"ש בהג"מ דדמי לפוסק לשבות ע"ש שכ' שאין היתר אלא לומ' קנה לעצמך וכו' וזה ברור דלא כב"י וה"ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור וכ"כ בס' מ"כ וכת' דבד' וה' מותר כמ"ש סי' רמ"ז ורנ"ב וכ' בס"ח אל ידור אדם בעיר שיום השוק בשבת כי א"א שלא יחטא ואם השוק אינו בשכונת היהודים שרי (כ"ה): לכרך פלוני אני וכו'. ופי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל שא"ל לשם אני הולך למחר בא עמי דאי לא מאי קאמר פשיטא עכ"ל המ"מ פכ"ד משמע דאם אמר דבר זה אעשה למחר אפי' בדבר שאין היתר לעשותו היום שרי וכ"מ מל' הרמב"ם שכ' אסור לדבר עם שותפו מה ימכור או יקנה למחר או היאך יבנה וכו' משמע דוקא כשמתיעץ ומתחשב מה יעשו אבל לדבר דבר זה אעשה שרי וכ"מ בב"י שכת' וז"ל כתב רוקח אינו יכול לומר אני חפץ לרכוב למחר כי אינו יכול להשכיר בשבת ע"כ ונ"ל בא"ל כן כדי שיזמין לו סוס לרכוב עליו מיירי עכ"ל ב"י משמע דבלא זה שרי אבל דעת הרא"ש לאסור כמ"ש רמ"א בהג"ה ואפשר דגם המ"מ ס"ל כן ע' בתוספות וא"כ אסור לומר אני ארכוב למחר רק יאמר אני הולך וכן כששואל אותו ישאל אותו אם ילך למחר:

אסור לשכור לו פועלים ולא לומר לעכו"ם וכו' פשוט בפרק שואל (שבת קן.): ואסור לומר לו אפילו קודם השבת לעשותו בשבת וכו' כן כתב הרא"ש בפ' השוכר את הפועלים בשם רב סעדיה שדקדק כן מהגמרא ואע"פ שהרא"ש דחה ראייתו מכל מקום בעיקר דינא אפשר דמודה ליה ולזה כתב דין זה ברמזים סתם לאיסורא וגם בנ"י בפ' הנזכר כ' בשם הרשב"א כדברי רב סעדיה ושהר"ן דחה ראיה זו כעין שדחאה הרא"ש והביא ראיה אחרת לאסור מדאיצטריך היתרא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לעכו"ם לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו הא בלאו הכי אסור וכ"פ הר"ן בהדיא בפרק שואל גבי מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה וכו' דאמירה לעכו"ם ל"ש א"ל עשה מלאכה פלוני למחר ל"ש א"ל עשה אותה היום וכ"כ בתשובות הרשב"א יהודי שנתן מעות לעכו"ם לשכור לו פועלים לבנות אסור וכ"פ הרא"ש בהדיא בפ"ק דשבת גבי אין משלחין אגרות ביד עכו"ם וכ"כ המרדכי שם וכן כתבו סמ"ג והתרומה וכן כתב הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה שכן דעת המפרשים ז"ל.