Publicizing a Found Wallet: Obligations and Methods

וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ׃ וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם׃ {ס}

If your fellow Israelite does not live near you or you do not know who [the owner] is, you shall bring it home and it shall remain with you until your peer claims it; then you shall give it back. You shall do the same with their donkey; you shall do the same with their garment; and so too shall you do with anything that your fellow Israelite loses and you find: you must not remain indifferent.

לְעוֹלָם רַבָּנַן, מִי קָתָנֵי ״הֵן שֶׁלּוֹ״? ״אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז״ קָתָנֵי. וְיַנִּיחַ, וְיֵיתֵי יִשְׂרָאֵל וְיָהֵיב בֵּיהּ סִימָנָא וְשָׁקֵיל.

תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, כׇּל מִי שֶׁמָּצָא אֲבֵידָה הָיָה מַכְרִיז עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים, וְאַחַר רֶגֶל אַחֲרוֹן שִׁבְעַת יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ שְׁלֹשָׁה וְיַחְזוֹר שְׁלֹשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַכְרִיזִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּמִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִים הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מוֹדִיעִין לִשְׁכֵינָיו וְלִמְיוּדָּעָיו וְדַיּוֹ.

§ The Sages taught: Initially, anyone who found a lost item would proclaim his find for three pilgrimage Festivals and for seven days after the last of the three pilgrimage Festivals, so that its owner will go to his home, a trip lasting up to three days, and will return to Jerusalem, a trip lasting up to three days, and proclaim his loss for one day. But from the time that the Temple was destroyed, may it be rebuilt speedily in our days, the Sages instituted that those who find lost items shall proclaim their finds in synagogues and study halls. And from the time that the oppressors proliferated, the Sages instituted an ordinance that one who finds a lost item shall inform his neighbors and acquaintances, and that will suffice for him.

אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרָיְיתָא – מַהְדְּרִינַן, וְאִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן – כִּי עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא – לָא עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא.

כָּל הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן בֵּין שִׁאִין בָּהּ סִימָן אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ הַנָּחָה אָסוּר לִגַּע בָּהּ שֶׁמָּא בְּעָלֶיהָ הִנִּיחוּהָ שָׁם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לָהּ וְאִם יָבוֹא לִטְּלֶנָּה וְהָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן הֲרֵי אִבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ סִימָן לְהַחְזִיר בּוֹ. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָן הֲרֵי זֶה הִטְרִיחָן לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וְלָתֵת סִימָנֶיהָ.

הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם". וְהָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה וֶהֱנִיחָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ" (דברים כב א) "וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם". וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הֱשִׁיבָהּ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה:

It is a positive commandment to return an object lost by a fellow Jew, as Deuteronomy 22:1 states: "And you shall certainly return it." A person who sees an object lost by a fellow Jew and ignores it, leaving it in its place, transgresses a negative commandment, as it states Ibid.:4: "Do not see your brother's ox... and ignore it." He also negates the fulfillment of a positive commandment. If he returns the object, he fulfills the positive commandment.

ונהר שעושין בו שכר אגמי נפש לצוד בו דגים ופועלים ישראל רגילין לעשותו ולתקנו כשיתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז דתלינן בישראל ולא נתייאשו הבעלים כיון שפועלים ישראל רגילין לתקנו וכן כל כיוצא בזה אע"פ שרוב הדרים במקום כותים אם יש צד לתלות בישראל תלינן:

הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה שֶׁהוּא חַיָּב לְהַחְזִירָהּ חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ וּלְהוֹדִיעָהּ וְלוֹמַר מִי שֶׁאָבַד לוֹ מִין פְּלוֹנִי יָבוֹא וְיִתֵּן סִימָנִין וְיִטּל. אֲפִלּוּ הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בְּעֵת הַמְּצִיאָה וְהוּזְלָה חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ. וְאֶבֶן גְּבוֹהָה הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁעָלֶיהָ הָיוּ מַכְרִיזִין: כֵּיצַד מַכְרִיז. אִם מָצָא מָעוֹת מַכְרִיז מִי שֶׁאָבַד לוֹ מַטְבֵּעַ. וְכֵן מַכְרִיז מִי שֶׁאָבַד לוֹ כְּסוּת אוֹ בְּהֵמָה אוֹ שְׁטָרוֹת יָבוֹא וְיִתֵּן סִימָנִים וְיִטּל וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ מִין הָאֲבֵדָה לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַחְזִירוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן סִימָנִים מֻבְהָקִין:

When a person finds a lost object that he is obligated to return, he is obligated to announce its discovery and make it known, saying: "Whoever lost this type of article should come, identify it with marks and take it." Even if the article was worth a p'rutah at the time of its discovery, but depreciated in value, the finder is required to announce its discovery. There was a large stone outside of Jerusalem on which the announcements would be made. How is an announcement made? If a person discovered money, he announces: "Whoever lost coins should come...." Similarly, he announces "Whoever lost a garment..." "... an animal..." or "... promissory notes should come, identify them with marks and collect them." He need not worry because he mentioned the type of object that was discovered, for he will not return it until it is identified with distinctive marks.

מקום שהוא חייב להשיב כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויים שם חייב להכריז דמסתמא לא נתיאשו הבעלים שחושב דישראל מצא ויחזירנה לו וסדר ההכרזה יתבאר בסי' רס"ז ואפילו העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל או אפילו רובה עכו"ם רק שמצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להכריז אבל אם העוברים מחצה על מחצה במקום שרובה עכו"ם אינו חייב להכריז [סמ"ע] וכן אפילו רוב העיר ישראל רק שמצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם אינו חייב להכריז ואפילו ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן מפני שהבעלים נתיאשו שיתלו שעכו"ם מצאה ולא יחזירנה לו וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו כמ"ש בסי' רס"ב וי"א שאם המציאה היא ספרים וכיוצא בזה דברים שאין מדרך לקנותם אלא ישראל לא מייאש מינייהו אפילו במקום שרובה עכו"ם דבעל האבידה חושב שאפילו ימצאנה עכו"ם ימכרנה לישראל והקונה יכריז ואתן בה סימן [שם] ואם העיר מחצה על מחצה וגם העוברים שם מחצה על מחצה חייב להכריז ולא תקשה לך כשרוב העיר עכו"ם ורוב עוברים שאמרנו שחייב להכריז למה לא נתלה ברובה והלא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב די"ל דכיון שיש לברר ע"י הכרזה מבררינן אבל כשרוב העוברים עכו"ם בעל האבידה ודאי מתייאש [ט"ז] ולפ"ז במחצה למחצה עוברים אף ברובה עכו"ם חייב להכריז מטעם זה [נ"ל]:

כיצד המוציא מציאה במקום שישראל מצוים שם חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים ואפי' העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל או אפי' רובה עכו"ם והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר עכו"ם או אפי' רובה ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם אינו חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סי' שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו וכמו שיתבאר: הגה וע"ל סי' רס"ב ס"ג וי"א דאם אבד ספרים לא מייאש מינייהו אפי' במקום שרובה עכו"ם (הגהות מרדכי דב"מ): כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעלי' הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטלה והוי דבר שאין בו סימן הרי איבד ממון חבירו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש בו סימן ה"ז הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה"י בין בר"ה חייב להכריז: