Joy as Essential Divine Service

עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה׃

Serve GOD in awe; tremble with fright,

עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה׃

worship GOD in gladness; come into the divine presence with shouts of joy.

תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃

Because you would not serve the ETERNAL your God in joy and gladness over the abundance of everything,

רַב מַתְנָה אָמַר מֵהָכָא: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב״, אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב? הֱוֵי אוֹמֵר: זֹה שִׁירָה. וְאֵימָא דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: ״פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב״! ״מְשַׂמְּחֵי לֵב״ אִיקְּרִי, ״טוֹב״ לָא אִיקְּרִי.

Rav Mattana said that the source for the requirement to accompany the Temple offerings with song is derived from here: “Because you did not serve the Lord your God with joyfulness, and with goodness of heart” (Deuteronomy 28:47). What is this service of God that is performed with joyfulness and with goodness of heart? You must say that this is song. The Gemara objects: But you can say that this service is studying the words of Torah, as it is written: “The precepts of the Lord are upright, rejoicing the heart” (Psalms 19:9). The Gemara explains: Torah is indeed called a matter that rejoices the heart, but it is not called “goodness.”

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה.

On the topic of proper preparation for prayer, the Sages taught: One may neither stand to pray from an atmosphere of sorrow nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of conversation, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of purposeless matters. Rather, one should approach prayer from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva.

מַתְנִי׳ הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה — שְׁמוֹנָה. כֵּיצַד? מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיב אָדָם בְּהַלֵּל וּבְשִׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג כִּשְׁאָר כׇּל יְמוֹת הַחַג. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי — דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״ — לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אַךְ״ — חִלֵּק. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן וּלְהוֹצִיא לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? מְרַבֶּה אֲנִי לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן — שֶׁיֵּשׁ שִׂמְחָה לְפָנָיו, וּמוֹצִיא אֲנִי לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן — שֶׁאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו.

MISHNA: This mishna elaborates upon the first mishna in this chapter. The obligation to recite hallel and the mitzva of rejoicing on the Festival by sacrificing and eating the meat of peace-offerings are always for eight days. The mishna explains: How so? This teaches that a person is obligated in hallel, and in the mitzva of rejoicing, and in reverence for the last day of the Festival like he is for all the other days of the Festival. GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that on the eighth day of the Festival one is obligated to rejoice, derived? It is as the Sages taught that the verse states with regard to Sukkot: “And you shall be altogether joyful” (Deuteronomy 16:15). The verse comes to include the evenings of the last day of the Festival, i.e., then too, one is obligated to rejoice by partaking of the meat of the peace-offerings sacrificed the previous day. The Gemara asks: Does the verse come to include the evening of the eighth day? Or perhaps it comes to include only the evening of the first day of the Festival. The Gemara answers: When the verse says: Altogether, it is exclusionary, and it has distinguished this night from the other nights of the Festival. The Gemara asks: What did you see that led you to include the evenings of the last day of the Festival in the mitzva of rejoicing and to exclude the evenings of the first day of the Festival? Why not require one to sacrifice peace-offerings on the afternoon preceding the Festival to be eaten on the first night? The Gemara answers: I include the evenings of the last day of the Festival, before which there is a day of rejoicing, as it is reasonable that the rejoicing should continue, and I exclude the evenings of the first day of the Festival, before which there is not a day of rejoicing, as there is no obligation to sacrifice offerings on the afternoon preceding the Festival.

״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.

לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רַב נַחְמָן: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

The Gemara adds: Incidentally, this serves to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it is stated with regard to Elisha, after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said that Rav said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rav Naḥman said: And, so too, one should be joyful before going to sleep, to ensure he will have a good dream.

הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה הוא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעל האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעצבון יקרא פחיתות, וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המדות לאריסטו, כי הנדיב כשיעשה פעל הנדיבות והוא שמח בפעל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעצבון יקרא פחיתות. וענין הכתוב יורה שפירושו כך, כי לא יתכן שיאמר שהעונש יגיע אליו על שלא עבדו בהיותו בשמחה, שאם כן יתחייב שלא יהיה האדם מחוייב לעבוד את השם יתברך כשלא יהיה בשמחה וברוב כל, ומזה יראה שקיום המצוה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצוה, ולזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השם יתברך שתהיה בשמחה, אמר עבדו את ה׳ בשמחה בואו לפניו ברננה

וירא פניו בתרועה - כמו בשמחה.

וּשְׁתֵּי הַכְּנִיעוֹת מְשֻׁבָּחוֹת מְבִיאוֹת אֶל דֶּרֶךְ הַהַצָּלָה בְּעוֹלַם הַמְּנוּחָה אֶלָּא שֶׁאַחַת מֵהֵנָּה גּוֹרֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ וּמַעֲלָה שֶׁעוֹלִים מִמֶּנָּה אֵלֶיהָ וְהִיא הֶעָרַת הַתּוֹרָה. וְהַכְּנִיעָה שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת הֶעָרַת הַשֵּׂכֶל וְדֶרֶךְ הָרְאָיָה קְרוֹבָה אֶל הָאֱלֹהִים וּרְצוּיָה יוֹתֵר לְשִׁבְעָה פָּנִים: אֶחָד מֵהֶם שֶׁהָעֲבוֹדָה שֶׁתִּהְיֶה מֵהֶעָרַת הַתּוֹרָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מְכַוֵּן בָּהּ לש״ש וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַחֲנֻפָּה וּלְשֶׁבַח ב״א וּכְבוֹדָם בַּעֲבוּרָהּ כִּי שָׁרְשָׁהּ מְיֻסָּד עַל הַתּוֹחֶלֶת וְהָרְהוּת אַךְ הָעֲבוֹדָה שֶׁהִיא מִצַּד הֶעָרַת הַשֵּׂכֶל לֹא תִּהְיֶה כִּי אִם מְיֻחֶדֶת לש״ש לֹא יִתְעָרֵב בָּהּ שׁוּם חֹנֶף וְלֹא זִיּוּף מִצַּד שֶׁיִּתְפָּאֵר בָּהּ כִּי אֵינָהּ מְיֻסֶּדֶת עַל תּוֹחֶלֶת וְעַל הָרְהוּת אַךְ הִיא מִצַּד הַחָכְמָה וְהַיְּדִיעָה בְּמָה שֶׁהַנִּבְרָא חַיָּב לַבּוֹרֵא מִן הָעֲבוֹדָה:

Both kinds of submission are praiseworthy and lead to salvation in the life hereafter, the world of eternal rest. But one of these leads to the other and is a step by which we ascend to it. The former is the submission induced by the study of the Torah. The [latter] submission which is induced by the urge of the understanding and based on rational demonstrations, is nearer to G-d and more acceptable on seven grounds: (1) First, For the service (of G-d) induced by the study of the Torah, it may be that the person will be l'shem shamayim (devoted to G-d alone). It may, however, be hypocritical; the aim may possibly be to obtain praise for it and honor among one's fellow-men, since this kind of service is rooted in, and founded on, hope (of reward) and fear (of punishment). But the service of G-d induced by the intellectual urge is wholly and solely devoted to G-d. No hypocrisy is mingled with it, nor any false pretense for the sake of self-glorification, since this service is not founded on hope or fear, but is based on wisdom and knowledge of what service a created being owes to its Creator.

אַךְ מַהוּת הַבִּטָּחוֹן הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ הַבּוֹטֵחַ וְשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ עַל מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן לוֹ בָּעִנְיָן אֲשֶׁר יִבְטַח עָלָיו כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְדַעְתּוֹ בְּמָה שֶׁמֵּפִיק טוֹבָתוֹ. וְכַאֲשֶׁר יִתְבָּרֵר זֶה לָאָדָם וְתִתְחַזֵּק הַכָּרָתוֹ בַּאֲמִתַּת חֶסֶד הַבּוֹרֵא יִבְטַח בּוֹ וְיִמְסֹר אֵלָיו וְיַנִּיחַ הַנְהָגָתוֹ עָלָיו וְלֹא יַחְשְׁדֵהוּ בְּדִינוֹ וְלֹא יִתְקַצֵּף עַל בְּחִירָתוֹ לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים קטז יג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא, וְאָמַר (תהלים קטז ג-ד) צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא.

Trust is peace of mind of the one who trusts. That one relies in his heart that the one he trusts in will do what is good and proper for him on the matter he has trusted him with, according to his ability and his understanding of what will further his good. When one clarifies this to himself, and his recognition in the true kindness of the Creator will be strong - he will place his trust in Him, give himself up completely to Him, and leave the guidance of his life to Him, never suspect Him in His judgments, nor be upset by what He has chosen for him, as David said (on the good - TL) "I will lift up the cup of salvation and call upon the name of the L-ord" (Tehilim 116:13), and (on the bad - TL) "I found trouble and sorrow and call upon the name of the L-ord" (Tehilim 116:3-4).

הַשֵּׁנִי הוּא הַשִּׂמְחָה, וְהוּא עִקָּר גָּדוֹל בַּעֲבוֹדָה, וְהוּא מָה שֶׁדָּוִד מַזְהִיר, וְאוֹמֵר (תהלים ק'): עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בּוֹאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְעַל הַפָּסוּק שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (מדרש ש"ט):

וכאן נכלל סוד גדול מאד והוא, כי הנה כתוב "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים". וזה כי נודע לנו שהשמחה תהיה גדולה מאד בזמן ההוא, והברכה תתגבר בכל עת ובכל שעה, וכל המלאכים מוציאי הפעולות לאור – הנה יקבלו תמיד בלא הפסק שפע גדול.

ונאסף שמחה וגיל, השמחה היא שמחה התמידית ששמחים כל השנה בשתבואת הכרמל הוא בבית שיש להם אוכל לשובע, והגיל מה שגלים לפי שעה בעת הקציר שראו שלא עמלו לריק, ר"ל לא לבד שלא יאספו תבואתם הביתה אף גם לא יקצרו אותם כלל, ולא תגדל התבואה כלל כי זרים יחריבו את הארץ ובכרמים לא ירנן לא ירעע, הדרך הוא בעת בצירת הכרם ודריכת היין, תחלה מריעים בשופר או באבוב של קנה שיתאספו הפועלים בכל יום ואחר שכלו את מעשיהם אז ישירו ויזמרו על שמחתם, אמר לא לבד שלא ירונן כי לא יבצעו מלאכתם אף גם לא ירועע ולא יקבצו הפועלים כלל, כי אין יבול בגפנים:

לֹא כֵן בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר, אֲשֶׁר הַהִתְבּוֹנְנוּת בָּהּ הַחִפּוּשׂ בְּכָל דַּרְכֵי וּמַעֲשֵׂה הָאָדָם, לְהִשָּׁמֵר מִנְּטִיַּת הָרָצוֹן, וּמֵהַיֵּצֶר הַמַּפְרִיעַ וּמוֹנֵעַ כָּל דָּבָר טוֹב וּמְעֻלֶּה, הַהֶכְרֵחִי וּמְחֻיָּב לְהַשָּׂגַת הַיִּרְאָה, וְלֹא תָקוּם הַמּוּסָר וְהַהַנְהָגָה טוֹבָה בְּלֹא תַּחְבּוּלוֹת גְּדוֹלוֹת לֶאֱסֹר כְּלֵי הַמֹּחַ לָזֶה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה רֹשֶׁם חָזָק בַּלֵּב לָתֵת עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לַאֲבָרִים הַחִיצוֹנִים: לְהוֹצִיא לַפֹּעַל הָעִנְיַן הַמְעֻלֶּה, בַּל יַעַצְרוּהוּ תַּאֲוַת הַגּוּפָנִיּוּת הַפְּחוּתָה, הַקִּנְאָה וְהַכָּבוֹד הַבְּזוּיִים.

וּבִכְלַל הָאַהֲבָה הַשִּׂמְחָה, הַדְּבֵקוּת, וְהַקִּנְאָה, וְעַתָּה נְבָאֲרֵם אֶחָד אֶחָד. כִּי עַל כָּל אֵלֶּה אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֶחֱרַד לִבּוֹ וְלֹא יִרְעַשׁ בְּעוֹדוֹ מְדַבֵּר דְּבָרָיו לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וּמַזְכִּיר בִּשְׁמוֹ וּמִשְׁתַּדֵּל לְהֵרָצוֹת לוֹ, הוּא מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ב'): עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה, וּכְתִיב (שם פ"ט): אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו.

Included in love [of G-d] is joy, clinging, and jealousy. We will now clarify them one by one. When he contemplates all of this, it will be impossible for his heart to not fear and for him to not quiver while he speaks his words before Him, blessed be He, and utters His Name, and strives to find His favor. This is what scripture says: "Serve G-d with fear, and rejoice in trembling" (Tehilim 2:11), and "G-d is revered in the great council of the holy ones and feared by all around Him"(Tehilim 89:8).

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. Furthermore, Scripture states it explicitly: “Because you did not serve the L–rd your G–d with joyfulness…”—and everyone is familiar with the commentary of the Arizal on this verse.

וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם, לְהַאֲמִין דְּ״לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵיהּ״, וּ״בְאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״, וְעַל כֵּן ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״ – הוֹאִיל וְהוּא רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם. וְעַל כֵּן, רֵאשִׁית הַכֹּל, שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם וְיָגֵל בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, וְיִחְיֶה מַמָּשׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ בַּה׳, הַמְחַיֶּה וּמֵטִיב עִמּוֹ בְּכָל רֶגַע. וּמִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן – מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה, וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם. וְעַל כֵּן הִרְחִיקוּ מִדַּת הָעַצְבוּת בִּמְאֹד חַכְמֵי הָאֱמֶת.

And this is the essence of the faith for which man was created: to believe that “there is no place void of Him” and “in the light of the King’s Countenance there is life,” and, conclusively, “strength and gladness are in His place,” because He is but good all the time. Therefore, first of all, man ought to be happy and joyous at all times and truly live by his faith in the L–rd who animates him and is benignant with him every moment. But he who is grieved and laments makes himself appear as if he has it somewhat bad and (is) suffering and lacking some goodness; he is like a heretic, Heaven forfend. That is why the Kabbalists strongly rejected the trait of sadness.

אמנם מתנאי הכניעה צריך שיהי' אור נפשו חזק ויגל כבודו בישועתו האמתית, כדברי הכוזריי שקדרות הנפש לא תוסיף שלימות כ"א האורה והשמחה בדרכי ד'. כי מתנאי התפילה השלמה היא השמחה, והיא באה ע"י חוזק כוחות ומלוי אורה בנפש.

ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. ע"כ רק בהיות הנפש מוכנת מצדה אל השלמות הציורית בשמחה, ע"י הסתכלותה החודרת בהוד האלהי הזורח בכלל המציאות שעל ידו היא מקבלת את פני קונה באהבה ויראת רוממות, ואל השלמות המעשית, שאותה השמחה שהיא מוצאת בנפשה היא מחברתה דוקא אל המעשים המביאים את הטוב המוחלט לעצמה ולכלל המצוי, היא השמחה של מצוה, רק אז היא מוכנת להשראת השכינה.

יש שני אופנים לשמח את האדם: ע"כ הדרך המובחר הוא הדרך השני, שהאדם יצייר לעצמו באמת הדברים שמעציבים את רוחו, ויעמיק וישכיל בשכלו שאפילו בשביל הדברים שהם הסיבות היותר גדולות להתעצב אין בהם דרך עוצב באמת. ע"כ בזו ההשתכלות סרו כל דרכי העוצב, והאדם מתעורר בשמחה אמתית ושלמה והוא בטוח מכל הרעיונות העלולים לערבב את שמחתו, ע"כ יענו על הצעת העוצב, הי תורה והי מצוה דמגני עלן, וראוי להיות אך שמח וחדות ד' יהי' מעוז ליראיו וחושבי שמו.

שמחת הנפש הרוחנית היא עטרת האמת של חכמים. לא איזה דבר מיוחד גורם לחכמים העומדים ברום המעלה להיות שמחים, לא איזו פעולה מיוחדת ולא איזה לימוד מיוחד, כי שמחת עולם היא על ראשם. השמחה האלוקית בעצמה היא שורש נשמתם, היא גבוהה מעל כל החיים כולם, החיים הרוחניים והמעשיים נוטלים הם ממנה להם את זיום והשפעתם מקרני אורה. אמנם העולים במעלות הקודש, המתחנכים לבא אל הטרקלין אשר אור ד' זרוע שמה, צריכים הם לקדש את חייהם בלימודים, במעשים בתחילה, מתוך כל ניצוץ אור המתגלה בכל מצוה ובכל לימוד ישאבו מים בששון.