Sources address the proper sequence of prayers after the Amidah in communal services, particularly the relationship between Tachanun, Aleinu, and the congregation's departure. The sources emphasize the importance of praying with the community and clarify the customary order of these concluding prayers.
צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
This question touches several distinct halachic issues: whether tachanun must immediately follow the Amidah without interruption, when aleinu is recited relative to tachanun at mincha, and how strongly the value of communal prayer bears on an individual's choices after his Amidah.
The Beit Yosef (Orach Chayim 131) cites the talmidei ha-Rashba and other authorities who derive from the episode of R. Eliezer ben Hyrcanus that one may not speak or otherwise interrupt between the Amidah and tachanun, since the entire sequence is regarded as one extended act of prayer.
The Arukh HaShulchan (Orach Chaim 131:1–8) explains this prohibition functionally: speaking between the Amidah and nefilat apayim causes the individual to lose the spiritual benefit that tachanun draws from the prayer, underscoring that tachanun is the direct and necessary continuation of the Amidah.
The Kitzur Shulchan Arukh (22:1–6) codifies the sequence explicitly — after the Shemoneh Esrei one recites tachanun with nefilat apayim, and idle speech between them is forbidden — placing tachanun structurally prior to any subsequent element of the service.
The Rambam (Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 9:8) describes the mincha order as: completion of the Amidah, nefilat apayim with supplication, rising, and then Kaddish — after which the congregation is dismissed to their affairs, situating aleinu-style dismissal only after tachanun has been completed.
The Shulchan Arukh (Orach Chayim 131:1–5) records the accepted practice that after rising from nefilat apayim one recites וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע, then half-Kaddish, then Ashrei and Lamnatzei'ach — placing aleinu-adjacent material structurally after tachanun in the mincha order.
The Rambam (Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 8:1) states a general principle that a person must associate himself with the community and should not pray alone whenever he is able to pray with the community, establishing a strong baseline preference for communal participation.
The Mishnah Berurah (131:10) rules that when a person finishes his Amidah and the congregation has already begun tachanun before he has taken his three steps back, he should fall on his face together with the congregation even while still standing — demonstrating that the value of communal timing in tachanun is strong enough to require accommodating one's individual recitation to the congregation's schedule where possible.
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 8:1
A person must attach himself to the community and should not pray alone as long as he is able to pray with the community.
לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר.
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 9:8
The prayer leader completes the entire Shemonah Esrei aloud, then the congregation falls prostrate and supplicates; both leader and congregation raise their heads, after which the leader supplicated briefly while seated (as in Shacharit), stands and recites Kaddish while the congregation responds, and then they depart to their occupations.
וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית עַד שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה. וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וְהֵם. וּמִתְחַנֵּן מְעַט מְיֻשָּׁב כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית וְעוֹמֵד וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִין לְמַעֲשֵׂיהֶם:
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 9:2
Whoever finishes their prayer with the congregation should take three steps backward and stand in the place where they arrive at the time they step.
וְכָל מִי שֶׁיִּגְמֹר תְּפִלָּתוֹ עִם הַצִּבּוּר יַפְסִיעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו וְיַעֲמֹד בַּמָּקוֹם שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו בְּעֵת שֶׁיַּפְסִיעַ:
טור, אורח חיים קל״א
Tur, Orach Chayim 131
The Tur collects the earlier halakhic tradition on Tachanun and its placement after the Amidah. It is a classic source for the order of post-Amidah prayers in communal practice.
ולאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם ומתחננין וז"ל הרמב"ם ז"ל לאחר שישלים התפלה יפול על פניו ויטה מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב ורב נטרונאי כתב וז"ל הנופל על פניו צריך לתלות פניו למעלה מן הקרקע כדי שלא יהא נראה כמשתחוה לשלפניו ואדם חשוב לצד שמאל ומגביה צד ימין ובאשכנז נוהגין להטות על צד ימין והכי איתא במדרש במקרא דוימינו תחבקני ואיתמר נמי במגילה בפרק הקורא אמר רב חייא ב"ר הונא חזינא לאביי ורבא דכי נפלו על אפייהו מצלי אצלויי פי' היו מטין על צדיהם ולא היו משתחוים על פניהם אפילו בלא פישוט ידים ורגלים אף על פי שמן התורה אין השתחויה אסורה על הרצפה אלא בפישוט ידים ורגלים מדרבנן אסור אף בלא פישוט ידים ורגלים ור"ע כתב וז"ל ונופלין ציבור על פניהם ומבקשים רחמים ושואל כל אחד בקשתו ואומר רבון כל העולמים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא רחם עלינו שאנחנו עבדיך ומעשה ידי בשר ודם עפר רמה ותולעה מה אנו מה חיינו מה חסדנו מה צדקינו מה גבורתנו מה נאמר לפניך ה' או"א הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי כל מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך מה נאמר לפניך ה' אלהינו כי אנחנו העוינו והרשענו ואין לנו כהן לעשות חובותינו ולא כהן גדול שיכפר על חטאתינו ולא מזבח להקריב עליו קרבן ולא בית קדשי הקדשים להתפלל שם ולכן יר"מ שתהא תפלתנו שאנו מתפללין לפניך מקובלת ותחשב לפניך כפרים וכבשים כאילו הקרבנו אותם ע"ג המזבח ותרצנו וכו' ואית דבעו מימר הא דר' ינאי דאמר כד ניעור משנתיה לימא רבוני חטאתי לפניך יר"מ ה' או"א שתתן לי לב טוב וחלק טוב ורוח נמוכה ונפש שפלה ושכל טוב ואל יתחלל שמך בנו ואל תעשנו שיחה בפי הבריות ואל תהי אחריתנו להכרית ותקותנו למפח נפש ואל תצריכנו למתנת ב"ו שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה ותן חלקנו בתורתך עם עושי רצונך ובנה עירך וביתך והיכלך ומקדשך במהרה בימינו מהר עננו ופדנו מכל גזירות קשות והושיעה ברחמיך הרבים משיח צדקך ועמך ועומד החזן ואומר א"מ חננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה והושיענו למען שמך ואנחנו לא נדע וכו' ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא ונופלים בבית האבל ואין נופלין בבית החתן א"ר אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כיהושע בן נון פירוש אא"כ הוא בטוח שיענה כיהושע. ומפרש בירושלמי דוקא כשמתפלל בציבור על הציבור דכסיפא ליה מילתא שמהרהרין אחריו שאינו ראוי ליענות אבל בינו לבין עצמו שפיר דמי.
בית יוסף, אורח חיים קל״א
Beit Yosef, Orach Chayim 131
The Beit Yosef surveys the sources and customs surrounding Tachanun and the order of the prayer service. It is helpful for understanding how the codified practice developed.
וכתבו תלמידי הרשב"א בהזהב (נט:) גבי עובדא דר"א בן הורקנוס היה מדקדק רבינו ז"ל מכאן שאין לדבר בין תפלה לתחינה והיינו דאמרי' כל יומא לא הוה שבקה ליה למיפל על אפיה וכי תעלה על דעתך שלא היתה זזה ממנו שעה אחת אלא שהיתה מפסקת מכוונת תפלתו להפסיקו בשאר דברים ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה תפלתו כ"כ נשמעת אלמא דאינו בדין להפסיק ע"כ וכ"כ רבינו הגדול מהרי"א ז"ל בשם צרורות דמהאי עובדא שמעינן שאין להפסיק בין תחינה לתפלה וכ"כ בא"ח בשם הגאונים שאין לדבר בין תפלה לתחינה דכולה כעין תפלה אריכתא היא וכ"כ בספר אהל מועד:
שולחן ערוך, אורח חיים קל״א:א׳-ה׳
Shulchan Arukh, Orach Chayim 131:1-5
These halakhot define the order and placement of Tachanun and related prayers after the Amidah. They are the basic code for how Tachanun is recited in communal davening before moving on to subsequent prayers.
דיני נפילת אפים. ובו ח סעיפים: אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים. כשנופל על פניו נהגו להטות על צד שמאל: הגה וי"א דיש להטות על צד ימין והעיקר להטות [ריב"ש סי' רי"ב וב"י בשם הרוקח] בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו על צד ימין משום כבוד התפילין ובערבית או כשאין לו תפילין בשמאלו יטה על צד שמאל [מנהגים] ולאחר שנפל על פניו יגביה ראשו ויתחנן מעט מיושב וכל מקום ומקום לפי מנהגו ומנהג פשוט לומר ואנחנו לא נדע כו' וחצי קדיש אשרי למנצח [טור] ואפילו בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח מלבד בראש חודש וחנוכה ופורים וע"פ וערב יום כפור וט' באב [מנהגים וע"ל סי' תקנ"ט]:
The Laws of "Nefilat Apayim" ("Falling on the Face"). Containing 8 S'ifim: One should not speak between [the Amidah] Prayer and N'filat Apayim. When one "falls on one's face", the custom is to lean [on] one's left side [i.e. arm]. Gloss: And there are those who say that one should lean on one's right side [arm]. But the correct way (Rivash S'if 212; and Beit Yosef in the name of the Rokeach) is that during Shacharit when one has tefillin on one's left [arm], one should lean on one's right side [arm] because of honor for the tefillin. But [towards] the evening (i.e., when doing Nefilat Apayim during Mincha), or when one is not have tefillin on one's left, he should lean on one's left [arm]. (Minhagim [of the Maharil, etc.]) And after one "fell on his face", one should lift one's head and supplicate a little while sitting; each place should do according to their custom. And the widespread custom is to say "Va-anachnu lo neida..." ["And we do not know..."] and then Half Kaddish, Ashrei, and La-m'natzeyach (Tur). And even on days when we do not recite Tachanun, we say La-m'natzeyach, except for Rosh Chodesh, Chanuka, Purim, Erev Pesach, Erev Yom Kippur, and the 9th of Av. (Minhagim. And see below in siman 559)
Malbim on I Kings 8:30
The passage distinguishes between three modes of prayer—praise (rnah), petition (tfillah), and supplication (tachanah)—explaining that praise recounts God's attributes, petition involves pouring out the soul and cleaving the spirit to its source in the divine, and supplication requests needs through unmerited grace; it notes that when individuals are unworthy, they approach God through supplication alone, and the community's collective supplication carries particular force in obtaining what merit alone cannot secure.
ושמעת אל תחנת עבדך ועמך וכו' ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים שגם בעת שיהיו חוטאים עד שתסלק השכינה ותהיה קבועה בשמים, גם אז ישמע אל תחנתם, ועז"א ושמעת וסלחת, שאז יסלח עון ויקבל תחנה, והנה השתמש פה על התפלה בג' לשונות, רנה, תפלה, תחנה הרנה הוא ספור שבחי המקום כמ"ש חז"ל לעולם יזכיר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל והתפלה עקרה שפיכת הנפש ודבקות הרוח ופלילת הנפש להתדבק בשורשה ולא תהיה רק לאלהים, ותחנה היא בקשת הצרכים, וענינה מענין חנון ומתנת חנם, שגם בשאין ראוי מבקש מתנם חנם, אבל המתפלל ישיג שאלתו מצד הדבקות והמחשבה הטהורה המושכת השפע מן הצנור העליון כי יתקרב לאלהים בחשק ואהבה ותשוקה וכוונה רצויה, וע"כ בצד הא' אמר אל תפלת עבדך ועל הצד הב' אמר אל תחנת עבדך ועמך ישראל כי כשאין ראוים ועונותיהם מבדילים בינם לבין אלהיהם יבואו דרך תחנה לבד וע"י שהם רבים וצבור:
משנה ברורה קל״ד
Mishnah Berurah 134
The Mishnah Berurah explains the customary placement of Aleinu and how it functions as the concluding prayer of the service. It helps determine whether one should join the tzibbur or finish Tachanun first.
י"א דכשמסיים והוא רחום קודם הש"ץ ימתין עם רחום וחנון על הש"ץ ונופל עמו וכתב בשע"ת דהאידנא אין רוב צבור ממתינין על הש"ץ וכ"א נופל על אפיו בשעה שגומר עי"ש:
ערוך השולחן, אורח חיים קל״א:א׳-ח׳
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 131:1-8
The Arukh HaShulchan discusses the order and communal meaning of Tachanun after the Amidah, including how synagogue practice shapes the sequence of prayers. It is a useful practical authority for this scheduling question.
אין לדבר בין תפילה לנפילת אפים. "אין לדבר…", כלומר: דאם ידבר לא יגיע לו תועלת התפילה מנפילת אפים.
ערוך השולחן, אורח חיים קל״ד:א׳-ה׳
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 134:1-5
This section treats Aleinu as the concluding prayer and explains the customary ordering at the end of the service. It is relevant to deciding whether to follow the congregation or complete Tachanun first.
מפני שנתקן כנגד תפילת שמונה עשרה (מגן אברהם), וכן המנהג.
קיצור שלחן ערוך כ״ב:א׳-ו׳
Kitzur Shulchan Arukh 22:1-6
This brief code summarizes the order of prayer, including Tachanun and the concluding prayers. It is a concise practical reference for how an individual follows the congregation during tefillah.
לְאַחַר הַשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, אוֹמְרִים תַּחֲנוּן בִּנְפִילַת אַפַּיִם, וְאֵין לְדַבֵּר שִׂיחַת חֻלִּין, בֵּין שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לְתַחֲנוּן. נְפִילַת אַפַּיִם יֵשׁ לִהְיוֹת מְיֻשָּׁב, אַךְ בִּשְׁעַת הַדְּחַק יוּכַל לִהְיוֹת גַּם מְעֻמָּד. לְאַחַר תַּחֲנוּן אוֹמְרִים וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע, וְיֵשׁ לְאָמְרוֹ בִּישִׁיבָה, וְאַחַר כָּךְ עוֹמְדִין וְאוֹמְרִים מַה נַּעֲשֶׂה וְכוּ'.
Preface Concerning his many prayers, Moses said of himself: 1) וָאֵשֶׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם—"I sat on the mountain for forty days…" (Deut. 9: 9), 2) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָּהָר — "I stood on the mountain …" (Ibid. 10: 10), 3) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה׳ —"I prostrated myself before Adonoy." Jews, symbolically, also assume these three positions during prayer by: 1) sitting before the Amidah (Shemoneh Esrei), 2) standing during the Amidah and 3) נְפִילַת אַפַּיִם (lit. falling on the face) after the Amidah. This is called tachanun (Supplication). (Based on Tur 131).Originally nefilas apayim was performed by entirely prostrating one's body upon the ground while praying and pleading for one's needs. However, with the destruction of the Temple this practice was discouraged. Also, the Talmud (Megillah 22a) states that only a righteous person comparable to Joshua, who is assured of a response to a prayer in this manner, may assume this position in prayer.Therefore, the custom has become to perform nefilas apayim only perfunctorily by sitting and tilting one's head downward (Aruch Hashulchan 131: 4). Upon completing the shemoneh esrei, tachanun is said with nefilas apayim (falling on the face). Idle talk is prohibited between shemoneh esrei and tachanun. Nefilas apayim is preferably done while sitting. But, when necessary it may be done while standing. After tachanun Ve'ananchnu lo neida is said. It is preferable that it be said while sitting, afterwards you should stand [and continue] saying: mah na'aseh …
משנה ברורה קל״א — ד"ה (י) מיושב - כתב ב"י שהטעם
Mishnah Berurah 131:10
The Mishnah Berurah discusses the timing of Tachanun and the practical conduct of skipping or adjusting it in relation to the congregation's pace. It is a standard companion source for the order of post-Amidah prayers in Orach Chayim.
(י) מיושב - כתב ב"י שהטעם הוא ע"ד הקבלה ובריב"ש כתב שאין קפידא. כתבו אחרונים בשעת הדחק נוכל לסמוך על הריב"ש וע"כ אם סיים תפלתו וצריך לעמוד עכ"פ כדי הילוך ד' אמות וקודם שיעור זה התחיל הציבור לומר תחנון יעמוד שם במקומו ויפול על פניו מעומד עם הצבור וכן אם אחר עומד נגדו ומתפלל שמ"ע ואסור לי"א לישב נגדו אפילו כמלא עיניו ואי אפשר לו לילך לצדדין יפול על פניו מעומד וכן כל כה"ג: (טו) אומר תחנה וכו' - והוא שהציבור ג"כ אומרים תחנון בשעה זו: