These sources trace the biblical and textual foundations for addressing God as 'Father' (Avinu), examining how the metaphor develops from David's psalms through the later prophets and rabbinic interpretation. The sources explore the theological significance of this intimate relational language and its deepening prominence in Jewish tradition.
כְּרַחֵ֣ם אָ֭ב עַל־בָּנִ֑ים רִחַ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The passages provided do not address why David HaMelech specifically avoided the title 'Avinu' for Hashem; what they do show is that the father-child relationship appears within Tehillim itself — Tehillim 89:27 presents Hashem as 'my Father, my God, the rock of my deliverance,' and Tehillim 103:13 draws the simile 'as a father has compassion for his children, so Hashem has compassion for those who show reverence,' making it difficult on the basis of these passages alone to characterize David as avoiding the fatherhood language altogether.
The passages do suggest that calling Hashem 'Father' was an expectation Hashem expressed to Israel — Yirmiyahu 3:19 records Hashem saying 'I thought you would surely call Me Father and never cease to be loyal to Me' — but none of the sources explain why this address would be absent in an earlier period and more common later.
תהילים פ״ט:כ״ז
Psalms 89:27
A person will call out to God addressing Him as "my father" and "my God" and "the rock of my deliverance.
ה֣וּא יִ֭קְרָאֵנִי אָ֣בִי אָ֑תָּה אֵ֝לִ֗י וְצ֣וּר יְשׁוּעָתִֽי׃
He shall say to Me, ‘You are my father, my God, the rock of my deliverance.’
מלאכי א׳:ו׳
Malachi 1:6
Malachi rebukes honor due to a father and extends the analogy directly to God as Father, a classic prophetic text for the later prevalence of 'Avinu' language.
בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָ֩נִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר ׀ יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ׃
ירמיהו ג׳:י״ט
Jeremiah 3:19
Yirmiyahu describes Israel's ideal return with the words 'You will call Me: My Father,' making the father's title a marker of teshuvah and intimate relationship.
וְאָנֹכִ֣י אָמַ֗רְתִּי אֵ֚יךְ אֲשִׁיתֵ֣ךְ בַּבָּנִ֔ים וְאֶתֶּן־לָךְ֙ אֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֔ה נַחֲלַ֥ת צְבִ֖י צִבְא֣וֹת גּוֹיִ֑ם וָאֹמַ֗ר אָבִי֙ (תקראו) [תִּקְרְאִי־]לִ֔י וּמֵאַחֲרַ֖י לֹ֥א (תשובו) [תָשֽׁוּבִי]׃
I had resolved to adopt you as My child, and I gave you a desirable land—the fairest heritage of all the nations; and I thought you would surely call Me “Father,” and never cease to be loyal to Me.
תהילים ק״ג:י״ג
Psalms 103:13
This verse compares God's compassion to that of a father, a major biblical source for the image of Hashem as a fatherly figure in prayer and ethics.
כְּרַחֵ֣ם אָ֭ב עַל־בָּנִ֑ים רִחַ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה עַל־יְרֵאָֽיו׃
As a father has compassion for his children, so GOD has compassion for those who show reverence.
מורה נבוכים, חלק א' נ״ד — ד"ה ובכל עת שתושג פעולה מפעולותיו
Guide for the Perplexed, Part 1 54:6
Rambam explains the limits and purpose of biblical anthropomorphic language, helping frame why 'father' is a metaphor for relation and providence rather than a literal description. This is relevant to why later Jewish prayer can safely intensify the term.
ובכל עת שתושג פעולה מפעולותיו, יתואר הוא יתעלה בתואר שאותה פעולה יוצאת ממנו, וייקרא בשם הנגזר מאותה פעולה. לדוגמה: כשמושגת עדינות הנהגתו בהתהוות העובר, ויצירת כוחות בו ובמי שמגדל אותו לאחר לידתו, המונעים אותו מן המוות והאובדן ושומרים אותו מכל פגע, ומועילים לו בהתנהלותו ההכרחית – ופעולה כגון זו אצלנו לא תצא אלא לאחר היפעלות ורוך, והוא עניין הרחמים – נאמר עליו יתעלה 'רחום', כמו שנאמר "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים [רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו]" (תהילים קג,יג), ונאמר "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ" (מלאכי ג,יז). לא שהוא יתעלה נפעל ורך, אלא כדוגמת אותה פעולה שיצאה מן האב על הילד, שהיא תוצאה של רוך וחמלה והיפעלות בלבד, יצא ממנו יתעלה כלפי הקרובים לו לא כתוצאה מהיפעלות או שינוי. וכמו שכאשר אנו מעניקים משהו למי שאיננו חייבים לו, נקרא זה בלשוננו "חנינה", כמו שנאמר "חָנּוּנוּ אוֹתָם" (שופטים כא,כב), "אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים" (בראשית לג,ה), "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים" (שם שם,יא) וכיוצא באלו הרבה. והוא יתעלה יוצר ומנהיג את מי שאינו חייב ליצור ולהנהיג אותו, ולכן נקרא 'חנון'. 8 וכן נמצא בפעולותיו היוצאות על בני האדם פגעים גדולים הנוחתים על אי אלו אנשים ומשמידים אותם, או פגע מקיף (מילולית: "עניין כללי") המכלה שבטים ואף אזורים שלמים, ונספים הבנים והנכדים ולא נשארים להם צאצאים, כמו שקיעות הקרקעות ורעידות האדמה והברקים הקטלניים, וכמו יציאת עם אחד כנגד אחרים להשמידם בחרב ולמחות את זכרם, ופעולות רבות כאלה שאינן יוצאות ממישהו מתוכנו אלא כתוצאה מכעס גדול או טינה עצומה או בקשת נקמת דם. ונקרא לפי פעולות אלו 'קנוא' ו'נוקם' ו'נוטר' ו'בעל חמה'. כלומר הפעולות שדוגמתן יוצאות מתוכנו כתוצאה מתכונה נפשית כמו קנאה או שאיפה לנקמת דם או שנאה או כעס, יוצאות ממנו יתעלה לפי מה שהתחייבו אלה שנענשו, ובשום אופן לא מהיפעלות שלו, יתעלה מכל חסרון. וכך הפעולות כולן הן פעולות הדומות לפעולות היוצאות מבני האדם כתוצאה מהיפעלות ותכונה נפשית, והן יוצאות ממנו יתעלה, ולא משום דבר נוסף על עצמותו. חתימה 13 חרגנו ממטרת הפרק, אבל ביארנו מדוע הצטמצם כאן בהזכרת פעולותיו אלו בלבד, משום שיש בהן צורך בהנהגת המדינות. כי תכלית מעלת האדם היא ההידמות אליו יתעלה כפי היכולת, כלומר שנדמה את פעולותינו לפעולותיו, כמו שביארו (חז"ל) בפירוש ל"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ [כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי]" (ויקרא יט,ב), ואמרו: "מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום" (ראו ספרי דברים מט).
Whenever any one of His actions is perceived by us, we ascribe to God that emotion which is the source of the act when performed by ourselves, and call Him by an epithet which is formed from the verb expressing that emotion. We see, e.g., how well He provides for the life of the embryo of living beings; how He endows with certain faculties both the embryo itself and those who have to rear it after its birth, in order that it may be protected from death and destruction, guarded against all harm, and assisted in the performance of all that is required [for its development]. Similar acts, when performed by us, are due to a certain emotion and tenderness called mercy and pity. God is, therefore, said to be merciful: e.g., “Like as a father is merciful to his children, so the Lord is merciful to them that fear Him” (Ps. 103:13); “And I will spare them, as a man spareth (yaḥamol) his own son that serveth him” (Mal. 3:17). Such instances do not imply that God is influenced by a feeling of mercy, but that acts similar to those which a father performs for his son, out of pity, mercy and real affection, emanate from God solely for the benefit of His pious men, and are by no means the result of any impression or change—[produced in God].—When we give something to a person who has no claim upon us, we perform an act of grace; e.g., “Grant them graciously unto us” (Judges 21:22). [The same term is used in reference to God, e.g.] “which God hath graciously given” (Gen. 33:5); “Because God hath dealt graciously with me” (ib. 11). Instances of this kind are numerous. God creates and guides beings who have no claim upon Him to be created and guided by Him; He is therefore called gracious (ḥannun)—His actions towards mankind also include great calamities, which overtake individuals and bring death to them, or affect whole families and even entire regions, spread death, destroy generation after generation, and spare nothing whatsoever. Hence there occur inundations, earthquakes, destructive storms, expeditions of one nation against the other for the sake of destroying it with the sword and blotting out its memory, and many other evils of the same kind. Whenever such evils are caused by us to any person, they originate in great anger, violent jealousy, or a desire for revenge. God is therefore called, because of these acts, “jealous,” “revengeful,” “wrathful,” and “keeping anger” (Nah. 1:2) that is to say, He performs acts similar to those which, when performed by us, originate in certain psychical dispositions, in jealousy, desire for retaliation, revenge, or anger: they are in accordance with the guilt of those who are to be punished, and not the result of any emotion: for He is above all defect! The same is the case with all divine acts: though resembling those acts which emanate from our passions and psychical dispositions, they are not due to anything superadded to His essence. We have gone too far away from the subject of this chapter, but we have shown why it has been considered sufficient to mention only these (thirteen) out of all His acts: namely, because they are required for the good government of a country; for the chief aim of man should be to make himself, as far as possible, similar to God: that is to say, to make his acts similar to the acts of God, or as our Sages expressed it in explaining the verse, “Ye shall be holy” (Lev. 21:2): “He is gracious, so be you also gracious: He is merciful, so be you also merciful.”
אור החיים על שמות ד׳:כ״ב
Or HaChaim on Exodus 4:22
On 'My son, My firstborn, Israel,' the Ohr HaChaim develops the idea of Israel as God's child, a central verse for the father-child covenantal metaphor. It helps explain how Avinu language reflects national sonship.
כֹּה אָמַר ה׳ בְּנִי בְכוֹרִי. צָרִיךְ לָדַעַת כַּוָּנַת נְבוּאָה זוֹ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, גַּם בַּמֶּה שֶׁשָּׁמַר לְבַל יִטְעֶה מֹשֶׁה וְיֹאמַר נְבוּאָה זוֹ לְפַרְעֹה בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה. וְנִרְאֶה שֶׁנִּתְחַכֵּם אֵל עֶלְיוֹן לְהָרִים מִכְשׁוֹל מִלֵּב מֹשֶׁה, לְבַל יָקוּץ בַּשְּׁלִיחוּת וְחָס וְשָׁלוֹם תִּוָּלֵד בְּדַעְתּוֹ תּוֹלָדָה רָעָה בִּרְאוֹתוֹ עוֹצֶם הַמַּכּוֹת וּפַרְעֹה לֹא קָם וְלֹא זָע, וְיֶאֱרַךְ זְמַן חֹדֶשׁ נִכְנָס חֹדֶשׁ יוֹצֵא. לָזֶה שָׂם דָּבָר בְּפִיו וְיִהְיֶה לוֹ לְמִבְטָח לְבַל יַחְשׁוֹב מַחְשְׁבוֹת אָוֶן חָס וְשָׁלוֹם, וְאָמַר אֵלָיו וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה׳ בְּנִי בְכֹרִי, וּמֵעַתָּה יִהְיֶה מְצַפֶּה מֹשֶׁה לְדָבָר זֶה, וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא יִרְאֶה מַכַּת בְּכוֹרוֹת יִסְעֹד לִבּוֹ וְלֹא יִהְיֶה מִתְיָרֵא כָּל עוֹד שֶׁלֹּא הֵבִיא עָלָיו מַכָּה זוֹ. וְשִׁעוּר הַנְּבוּאָה הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה״ וְגוֹ׳, וְהִנְנִי מוֹדִיעֲךָ שֶׁאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה מַכּוֹת, וּלְבַסּוֹף ״וְאָמַרְתָּ אֵלָיו וְגוֹ׳ הִנְנִי הוֹרֵג״ וְגוֹ׳.
כה אמד ה׳ בני בכורי ישראל. Thus said the Lord: "Israel is My firstborn son." Why is this prophecy- i.e. that the Jewish firstborn would not be killed- recorded out of context, i.e. a long time before Moses would announce it to Pharaoh? We need to know also why, apparently, Moses was not to mention this to Pharaoh on their first encounter? It appears that G'd in His wisdom provided Moses with some information which would temper his disappointment at the long drawn-out process of the often broken promises by Pharaoh. There was a danger that when Moses observed that Pharaoh remained obstinate month after month despite the plagues G'd inflicted upon him and his people, he would become fed up with his mission. G'd therefore informed him of something that would not happen until the end of the process. As long as the plague of killing the firstborn Egyptians had not occurred, Moses had no reason to believe that G'd's timetable had been upset. The synopsis of the prophecy was: "be aware that I will make Pharaoh's heart obstinate; he will suffer many plagues without collapsing; in the end you will announce to him that G'd will kill all the firstborn Egyptians, etc."