Acquisition Without Physical Possession

עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃

Go up to the summit of Pisgah and gaze about, to the west, the north, the south, and the east. Look at it well, for you shall not go across yonder Jordan.

וְלִיתְנֵי ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, וַאֲנָא יָדַעְנָא דְּכוּלָּהּ שֶׁלִּי! אִי תְּנָא ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״מְצָאתִיהָ״ – רְאִיתִיהָ. אַף עַל גַּב דְּלָא אֲתַאי לִידֵיהּ – בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תְּנָא: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ – דְּבִרְאִיָּה לָא קָנֵי. אִין ״וּמְצָאתָהּ״ דִּקְרָא – דַּאֲתָא לִידֵיהּ מַשְׁמַע, וּמִיהוּ תַּנָּא לִישָּׁנָא דְעָלְמָא נָקֵט, וּמִדְּחָזֵי לֵיהּ אָמַר: אֲנָא אַשְׁכַּחִית, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אֲתַאי לִידֵיהּ בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תָּנֵי: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ – דְּבִרְאִיָּה בְּעָלְמָא לָא קָנֵי לַהּ.

The Gemara asks: But let the tanna teach a case where each one merely claims: I found it, and I would know that the intention of each litigant is to claim: All of it is mine. The Gemara answers: If the tanna would teach only that each one claimed: I found it, I would say that what is the meaning of the claim: I found it? It means: I saw it. In other words, he is claiming that he saw the item first, and he believes that even though it did not reach his possession, he acquired it through mere sight. Since it would have been possible to think that this is an effective claim, the tanna teaches that the litigant states definitively: All of it is mine, to teach that one does not acquire a lost item through sight alone. The Gemara answers: Indeed, the phrase “and you have found it” in the verse certainly indicates that it came into his possession. But one might say that the tanna employed colloquial language in the mishna. And in colloquial language, once a person sees an item, he says: I found it, even if it did not yet come into his possession, because he believes that he acquired the item through mere sight. Since it would have been possible to understand the claim of: I found it, in this manner, the tanna teaches that the litigant states definitively: All of it is mine, to teach that one does not acquire a lost item through sight alone.

הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה – אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי. וְכֶסֶף מְנָא לַן – גָּמַר ״קִיחָה״ ״קִיחָה״ מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן. כְּתִיב הָכָא: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״, וּכְתִיב הָתָם: ״נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי״,

MISHNA: A woman is acquired by, i.e., becomes betrothed to, a man to be his wife in three ways, and she acquires herself, i.e., she terminates her marriage, in two ways. The mishna elaborates: She is acquired through money, through a document, and through sexual intercourse. With regard to a betrothal through money, there is a dispute between tanna’im: Beit Shammai say that she can be acquired with one dinar or with anything that is worth one dinar. And Beit Hillel say: She can be acquired with one peruta, a small copper coin, or with anything that is worth one peruta. The mishna further clarifies: And how much is the value of one peruta, by the fixed value of silver? The mishna explains that it is one-eighth of the Italian issar, which is a small silver coin. The Gemara continues its explanation: And from where do we derive that betrothal is accomplished by means of giving money? It is derived by means of a verbal analogy between the term expressing taking stated with regard to betrothal and from the term expressing taking with regard to the field of Ephron. How so? It is written here, with regard to marriage: “When a man takes a woman” (Deuteronomy 24:1), and it is written there, concerning Abraham’s purchase of the field of the Cave of Machpelah from Ephron the Hittite: “I will give money for the field; take it from me” (Genesis 23:13). This verbal analogy teaches that just as Ephron’s field was acquired with money, so too, a woman can be acquired with money.

וְכֵן הַדִּין בְּמוֹכֵר מִטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ הַפֵּרוֹת וְהוֹצִיאָן לִרְשׁוּתוֹ וְהַמּוֹכֵר נִכְנָס וְיוֹצֵא עַל שְׁאָר הַדָּמִים לֹא קָנָה. וְיַד הַחוֹזֵר בּוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֶלָּא אִם כֵּן מָכַר מִפְּנֵי רָעַת מִמְכָּרוֹ וַהֲרֵי זֶה קָנָה הַכּל:

הַמִּקָח אֵינוֹ נִקְנֶה בִּדְבָרִים. וַאֲפִלּוּ הֵעִידוּ עֲלֵיהֶם עֵדִים. כֵּיצַד. בַּיִת זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. יַיִן זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. עֶבֶד זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. וּפָסְקוּ הַדָּמִים וְרָצָה הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר קָנִיתִי. וְרָצָה הַמּוֹכֵר וְאָמַר מָכַרְתִּי. וְאָמְרוּ לָעֵדִים הֱווּ עָלֵינוּ עֵדִים שֶׁמָּכַר זֶה וְשֶׁלָּקַח זֶה. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם וּכְאִלּוּ לֹא הָיוּ בֵּינֵיהֶם דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וְכֵן בְּנוֹתֵן מַתָּנָה וּמְקַבְּלָהּ: וּבְמָה יִקָּנֶה הַמִּקָּח. הַקַּרְקָעוֹת בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים. בְּכֶסֶף. אוֹ בִּשְׁטָר. אוֹ בַּחֲזָקָה:

An article is not acquired merely through a verbal agreement. This applies even when witnesses testify that the principals have reached an agreement. What is implied? A person says: "I am selling you this house," "I am selling you this wine," or "I am selling you this servant," and a price is fixed. The purchaser agrees and says: "I have purchased it," the seller says: "I have sold it," and they tell witnesses: "Serve as witnesses that so and so has sold and so and so has purchased", their words are of no consequence. It is as if they had never spoken to each other at all. The same applies with regard to a person who gives a gift and its recipient. How is an acquisition made? Landed property can be acquired in one of three ways: a) through the transfer of money, b) through the transfer of a deed of sale, or c) through chazakah (manifesting one's ownership).

סֻפַּר עָלָיו בָּאֵלֶּה כְּדֵי לִשְׁלוֹל מִמֶּנּוּ הַפְכָּם, לֹא לְקַיֵּם לוֹ אֵלֶּה עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁאֲנַחְנוּ מְבִינִים מֵהֶם, כִּי אֵין אֲנַחְנוּ מְבִינִים חַיִּים כִּי אִם בְּהַרְגָּשָׁה וּתְנוּעָה, וּכְבָר הִתְעַלָּה מֵהֶם. וְהִנֵּה כַוָּנָתֵנוּ, כִּי לֹא הֵבַנּוּ אֲנַחְנוּ מֵעוֹלָם חַיִּים כִּי אִם חַיֵּינוּ, וּכְאִלּוּ אָנוּ אוֹמְרִים לֹא נֵדַע מַה־הוּא.

דבר תורה מעות קונות אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה (וכיון שמשך או הגביה קנה אע"פ שלא נתן המעות) (טור) כיצד המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהם ועשה מהם טעון גדול שאי אפשר להגביהו אינו נקנה במשיכה שהרי אפשר להתירו ולהגביהו עץ עץ אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלים או של שקדים וכיוצא בהם שאין אחד יכול להגביהו הרי זה נקנה במשיכ' (ויש חולקין וסבירא להו דאפי' בעצי' נקנה במשיכ' הואיל ואיכא טורח להתיר ולהגביה) וע"ל סי' ר' סעיף ז' בדין משיכה והגבהה (טור):

בְּבֵאוּר כְּלַל חוֹבַת הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מָה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וּלְמָה צָרִיךְ שֶׁיָּשִׂים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו. אָמְנָם לִכְשֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם לַטּוֹבָה הַזֹּאת, רָאוּי שֶׁיַּעֲמֹל רִאשׁוֹנָה וְיִשְׁתַּדֵּל בִּיגִיעוֹ לִקְנוֹתָהּ, וְהַיְנוּ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לִדָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכֹחַ מַעֲשִׂים שֶׁתּוֹלַדְתָּם זֶה הָעִנְיָן וְהֵם הֵם הַמִּצְוֹת.

The foundation of piety and the root of perfect service [of G-d] is for a man to clarify and come to realize as truth what is his obligation in his world and to what he needs to direct his gaze and his aspiration in all that he toils all the days of his life. For a person to attain this good, it is proper that he first exert himself strenuously to acquire it, namely, to exert himself to cling to the blessed G-d through the power of deeds whose consequence is this end. These deeds are the commandments.

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֵינוֹ נִקְרָא ״צַדִּיק״ כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁיִּתְרוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר לְאוֹר נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַל הַחוֹשֶׁךְ וְסִכְלוּת שֶׁל הַקְּלִיפָּה הַנִּדְחֶה מִמֵּילָא – אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְלֹא בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַקְּלִיפָּה, כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי – לֹא נִדְחָה כְּלָל מִמְּקוֹמוֹ בַּבֵּינוֹנִי אַחַר הַתְּפִלָּה, שֶׁאֵין רִשְׁפֵּי אֵשׁ אַהֲבַת ה׳ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַיְמָנִי, כִּי אִם תּוֹכוֹ רָצוּף ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.

Nevertheless, such a person is not deemed a tzaddik at all, because the superiority which the light of the divine soul possesses over the darkness and foolishness of the kelipah, wherewith the latter is expelled forthwith, exists only in the aforementioned three garments, but does not extend to its very essence and being in relation to those of the kelipah. For in the benoni, the essence and being of the animal soul from the kelipah in the left part remains entirely undislodged after prayer. For then the burning love of G–d is not in a revealed state in his heart, in the right part, but is only inwardly paved with hidden love that is the natural adoration in the divine soul, as will be explained later.