Chassidic Teachings for Shabbos Chazon

ומ"ש מרע"ה לא איש דברים. הלא דיבר עם הש"י גם אז. רק להיפוך לדבר לפרעה ולהכניס מאמר ה' בלשון המובן לפרעה זה לא הי' קודם יצ"מ ונתינת התורה [כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות ע"ש וארא] ועתה כתי' הואיל כו' באר כו' התורה. פי' ז"ל בשבעים לשון שהכניס אור התורה בכל הלשונות. וזה כל ענין משנה תורה שחזר התורה כמו שנתקבלה בישראל, כי דברי התורה אין שיעור לקדושתם. וכפי מה שקיבלו בנ"י החזיר עמהם והמשיך הארת התורה בעצמותם. וכ' במדרש וכי לא דיבר משה רק אלה הדברים רק דברי תוכחות ע"ש. ופי' תוכחות שנכנס הדבר בתוך האדם וזה נק' דברים שההפרש בין מאמר לדיבור שהוא לנוכח. כמו דבר מלך שלטון שהדיבור הוא להיות נעשה כן. ואמירה שייך אף על מה שאין לעשות. משא"כ דיבור הוא גזירה להיות כך. וכתי' אל כל ישראל שהכניס בהם דברי התורה. במדבר בערבה כו' אף המקומות שחטאו שם. האיר גם שם דברי התורה שנותנת חיים ורפואה כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל עמ"ש בשבעים לשון פי' להם. ומה נצרך זה. רק שיש לע' אומות ע' מדרגות להתנגד להקדושה. ומרע"ה המשיך אור התורה שיוכלו להתדבק בה אף שיהיו בגלות תחת כל אומה כו' ע"ש. [עי' הלשון במד' תנחומא על לא איש דברים כו'] אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם כו' במד' תנחומא. דלעתיד שיהי' הכל נדבק בשרשו לא יהי' פסח ואלם. וזה ידלג שמחבר עצמו לשורש החיים. ולכך גם ע"י כח התורה מתרפא הלשון כנ"ל: ידע שור קונהו כו'. ח"ו שאין בנ"י מכירין הש"י כשור, הלא מברכין ומתפללין אליו ית'. אבל רצון הש"י שבנ"י יבררו מלכותו ית' בכל הנבראים. כי כן הי' בזמן השלימות שבהמ"ק הי' קיים והקרבנו תמידין בכל יום הי' זה קירוב והתדבקות חיות כל הנבראים אליו ית'. והיו גם האומות בהכנעה מהש"י. וכן מ"ש קרי' נאמנה כו' ג"כ על כל העולם שאז היו נמשכים כל הנבראים אחר השורש. וז"ש ישראל לא ידע כו' שצריכין להמשיך ידיעה וחיבור לכל הנבראים. ובס' אור המאיר פי' כל שרוח הבריות נוחה הימנו. שעושה כל מעשיו בדביקות כח הפנימיות שהוא מהש"י. עי"ז משרה רוח הש"י בכל מעשה ונמצא רוח הבריות נוחה הימנו ודפח"ח:

The Midrash discusses why Moshe Rabbeinu said he was "not a man of words" at the burning bush, even though he spoke perfectly well to Hashem. The explanation is that speaking to Paroh and conveying Hashem's holy words to someone as lowly as Paroh was not feasible before the Exodus and the giving of the Torah. As the Zohar states, Hashem's words were in exile at that time. However, later in Devarim, Moshe expounded the Torah in 70 languages, elevating them with the light of the Torah and making them holier. This concept is embodied in Mishna Torah, where Moshe repeated and deepened the teachings of the Torah, infusing Bnei Yisrael with its holiness. The Midrash queries why Moshe focused on rebukes, explaining that "rebuke" means to internalize. Moshe's words were direct and forceful, like a king's decree, meant to be internalized and obeyed. He spoke to all of Yisrael, bringing the light of the Torah even to places where they had sinned, providing life and healing through its words. The Chidushei Harim explains that Moshe translated the Torah into 70 languages to counter the 70 nations and their levels of impurity opposing holiness. This allowed Bnei Yisrael to connect to the Torah even in exile under foreign powers. In the future, when everything is connected to its source, there will be no lameness or speechlessness, symbolizing complete spiritual healing. Through the power of the Torah, languages are healed and uplifted from impurity, as explained above. The haftorah begins with a rebuke of Bnei Yisrael, comparing them unfavorably to an ox that knows its master, whereas Bnei Yisrael do not. The Sfas Emes asks how this can be, as Bnei Yisrael constantly pray and bless Hashem. The criticism, however, is that Hashem desires Bnei Yisrael to reveal His dominion over all creation. In the time of the Beis Hamikdash, daily korbanos brought all creation closer to Hashem, and even the nations were humbled before Him. Jerusalem was called a "faithful city," reflecting the entire world's connection to its true source. The criticism is that Bnei Yisrael do not make Hashem's dominion known to the world. The term "ידע" here means to "make known," emphasizing the need for Bnei Yisrael to actively reveal Hashem's rule. The sefer Ohr Meir explains that one who acts with a deep connection to Hashem's internal power will have Hashem's spirit in all their actions, pleasing the entire world.

שבת זו שבין ר"ה ליוה"כ נקראת שבת תשובה, ויש לומר שהענין הוא כי איתא בזוה"ק שהעבירות הן, כמו סירכות הריאה שאינן מניחין להאונות לעלות, כמו כן העבירות אינן מניחין להנפש לעלות ולהדבק למעלה, והנה יש סירכות כסדרן ויש סירכות שלא כסדרן, וסירכות שלא כסדרן טריפה משום שסופן להתפרק וינקב הריאה, וכסדרן אין סופן להתפרק אך בסירכות הנפש הוא להיפוך דכשלא כסדרן שיודע ומרגיש שהעבירה מרה ממות וכמ"ש ירמי' (ב' י"ט) ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך וגו', סירכא כזו סופה להתפרק ובהדחה בעלמא תתפרק, והנפש תתנחם להטיב דרכה ולשוב בתשובה, אבל סירכא כסדרן היינו שאיננו מרגיש והחליק בעיניו לאמור שלום יהי', מה גם אם עוד צדיק בעיניו ומבקש שכר כפינחס, סירכא כזו אין סופה להתפרק וטרף טורף הנפש ההיא

ובחוץ לארץ העיקר היראה. ומכח היראה זוכין לשמחה. וכן הוא בימי המעשה שמחתי מתוך יראתי ובש"ק שנק' יום שמחה כמ"ש ז"ל וביום שמחתכם אלו השבתות אז יראתי מתוך שמחתי.

אך אחר שנתרצה ה' לישראל וצוה להם על המשכן היתה הכוונה לחזור על תיקון הכללי, ובמקום אדה"ר שנתרחק נתקרב אהרן, והכוונה שאהרן בקרבנותיו ועבודתו יתקן המעוות ויחבר שמים וארץ ויתברר ויתלבן העולם קו לקו עד שיהי' תיקון הכללי בתכלית התיקון כמ"ש בבעל הטורים שלעתיד לבוא יהיו כל ישראל כהנים כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' והם ימשיכו את כל העולם כולו לחסות בצל הקב"ה ויחזור העולם לכמו שהי' ויסולק את מעבה ועכירת הגשם עד מלאה הארץ דעה, ומקודם לזה תתקיים דרשת ר' יונה שפתר קריא בגוג וכל דברי חכמים קיימים, כי הכתוב כולל הכל מה שהי' ראוי ומה שיהי' שהכל הוא בסגנון אחד שאחר השלמת השבעה שהוא לעומת עולם הטבע שהוא כדמיון העמודים שהם יסוד הבית אח"כ יופיע אור שהוא למעלה מהטבע לסלק את גשמית הטבע לזככו ולרוממו שיהי' נמשך אחר רצון הש"י שיתקיים ישמח ה' במעשיו, ואם לא נתקיים בפעם הראשון עוד יבוא יום, וזה שאמר הכתוב ישמח ה' במעשיו שמח לא נאמר אלא ישמח שעתיד לשמוח כבמדרש:

אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. כִּי בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה עוֹד לֹא נִזְדַּכֵּךְ לֵב יִשְׂרָאֵל לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר רְצוֹן הַש"י בִּשְׁלֵימוּת, וְרַק בְּשִׂכְלָם הֵבִינוּ כִּי טוֹב לִפְנֵיהֶם לְקַיֵּים רְצוֹן הַש"י וְלִבָּם לֹא הָיָה מְזוּכָּךְ, אַךְ בְּבִיאַת אֶרֶץ אָז נִזְדַּכֵּךְ לִבָּם, וְזֶה שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחוֹרֵב", הַיְינוּ כְּשֶׁהֱיִיתֶם בְּחוֹרֵב וְקִבַּלְתֶּם הַתּוֹרָה הָיָה בְּדַעְתְּכֶם כִּי כְּבָר נִזְדַּכֵּךְ לִבְּכֶם, כִּי הֲלַכְתֶּם בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים וּבֶאֱמֶת אֵינוֹ כֵן כִּי יֵשׁ מֶרְחָק אַחַד עָשָׂר יוֹם, וְלֹא קְנִיתֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּלִבְּכֶם, רַק אַחַר הָאַרְבָּעִים שָׁנָה עַל יְדֵי הַמִּכְשׁוֹלוֹת וְהַנִּסְיוֹנוֹת עַל יְדֵי זֶה נִזְדַּכֵּךְ לִבְּכֶם, שֶׁאֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשַׁל בָּהֶם (גיטין מ"ג.), וְעַל זֶה אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים קכ"ז,ב') "שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם כוּ' אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא", כִּי קוֹדֶם שֶׁלֵּב הָאָדָם נִזְדַּכֵּךְ צָרִיךְ לִיגִיעָה וְעֶצֶב קוֹדֶם שֶׁיְּקַיֵּים רְצוֹן הַש"י, אַךְ אַחַר שֶׁנִּקְבַּע דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּלִבּוֹ אָז מַשְׁפִּיעַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבְרֵי תּוֹרָה אַף בְּלִי יְגִיעָה וְאַף בְּעֵת שֵׁינָה וְאֵין צָרִיךְ לְיַגֵּעַ אֶת עַצְמוֹ כָּל כָּךְ. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה כוּ'. הָעִנְיָן שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ כָּאן בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, כִּי חֹדֶשׁ שְׁבָט מוֹרֶה עַל שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת מוּסָר וְכָתוּב (משלי כ"ט,ט"ו) "שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה", וְנָתַן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עֵצָה שֶׁיִּכָּנְסוּ אֶת עַצְמָם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְתִפְדֶּה אוֹתָם מִכָּל רַע כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קי"א,ט') "פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ", וּבְרִית הוּא הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיה ל"ג,כ"ה) "אִם לֹא בְרִיתִי" כוּ', וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט"ו,ל"ג) "יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה", כִּי יֵשׁ מוּסָר עַל פִּי יִסּוּרִין חַס וְשָׁלוֹם וְדִבְרֵי תּוֹרָה גַּם כֵּן נִקְרָאִים מוּסָר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ח',י') "קְחוּ מוּסָרִי", כִּי מִדִּבְרֵי תּוֹרָה יוּכַל גַּם כֵּן הָאָדָם לְהִתְיַסֵּר "וְאַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ", וְזֶה שֶׁכָּתוּב (תהלים קי"א,י') "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם", פֵּרוּשׁ שֶׁזֶּה חָכְמָה וְשֵׂכֶל טוֹב לָאָדָם שֶׁיַּכְנִיס אֶת עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְעַל יָדָהּ יִנָּצֵל מִכָּל רַע.

“Eleven days from Horev .…” (Devarim, 1:2) Upon receiving the Torah the heart of Israel was not yet refined so as to be completely drawn after God’s will. They understood in their intellect that it was good to fulfill God’s will, yet their heart was not yet purified. Only once they had entered the land was their heart refined. This is as Moshe Rabeynu said to them, “eleven days from Horev.” After you received the Torah at Horev and then you reached Kadesh Barnea in only three days, you thought that his was a sign thatyour hearts were already purified. Yet it is not so, for (the distance from Horev to Kadesh) is actually eleven days (meaning it is a longer journey, a greater effort), and (in this Moshe was telling them,) “You have not yet acquired words of Torah that they may be fixed in your heart. It is only after forty years, by means of failures and trials, that your hearts became refined,” for “one cannot uphold the Torah unless he has failed in it [Gittin, 43a].” Concerning this King David said (Tehilim, 127:2), “It is vain for you to get up early [to think that in only three days you have sufficiently refined your hearts] … by eating the bread of sorrows, thus He gives His beloved sleep.” Before the heart is refined one must undergo toil and strife in order to fulfill God’s will. Yet after words of Torah are fixed in his heart, then the Holy One, blessed be He, bestows words of Torah upon him without any struggle, even while sleeping, and one does not need to undergo great efforts. “And it was, in the fortieth year, in the eleventh month, on the first of the month, Moshe spoke .…” (Devarim, 1:3) The reason why he specifies here the exact month is because the month of Shevat (the eleventh month) teaches of the rod [Shevet in Hebrew] and ethical reproof, as it is written (Mishlei, 29:15), “the rod and reproof will bring wisdom.” Here Moshe Rabeynu advised them to enter into the Torah, and God would redeem them from all evil, as it is written (Tehilim, 111:9), “He sent redemption to his people, He commanded eternally His covenant.” The covenant [brit in Hebrew] is the Torah, as it is written (Yirmiya, 33:25), “If My covenant did not last day and night.” This is as it is said (Mishlei, 15:33), “the fear of God instructs wisdom,” for there is ethical instruction by means of suffering, God forbid, and the study of Torah is also called ethical instruction, as it is said (Mishlei, 8:10), “take My instruction.” From the Torah one may also come to the kind of suffering (bringing ethical understanding), for “fortunate is the man whom God punishes, and learns from His Torah [Tehilim, 94:12].” This is as it says (Tehilim, 111:10), “the beginning of wisdom is the fear of God, a good understanding to all who do them,” meaning that this is wisdom and good understanding to the man who enters himself into the Torah. By means of this he is saved from all evil.

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א א). במדרש רבה (דב"ר פ"א ב') זה שאמר הכתוב (משלי כח כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון.

והנה בכל הצרות רואים שבאם ידעו כלם שתיכף למחר יושעו כי אז חלק גדול גם מן המתיאשים עוד היו יכולים להתחזק, אבל דא עקא שאינם רואים את הקץ לחושך, והרבה אין להם במה להתחזק וח״ו מתיאשים ורוחם נופל, וזה תמים תהי׳ עם ד׳ אלוקיך, אפילו אם אתה שבור ומרוסס מ״מ תהי׳ תמים ושלם והתחזק עם ד׳ אלוקיך, כי יודע אתה שד׳ אלקיך עמך בצרה לכן לא תחזיר אחר עתידות לומר איני רואה קץ לחושך אלא כל מה וכו׳ קבל בתמימות ואז תהי׳ עמו ולחלקו וממילא עי״ז יקרב ישועתך כמו שביקש מש״ר והם עמך ונחלתך.

ונראה ע"ד הנ"ל דהנה לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול לאמור לי נאה להוכיח את ישראל כי לזה צריך יראת שמים והתבוננות גדול ואינו בנמצא איש אשר היכולת בידו להוכיח את ישראל כי אם יחידי סגולה ואיש אשר בא להוכיח אותם בדברי מוסר צריך להתחזק בשני מדות אלו האחד שלא לבייש לשום איש מהשומעים כמו שראיתי מצדיקים שהיו מספרים איזה מעשה שלפי הנראה הי' הדברים שיחת חולין ממש וכל א"וא לקח לעצמו מזה המעשה מוסר גדול ואפילו היו שומעים מאה אנשים או יותר הי' נראה לא"וא שבשבילו דיבר הצדיק דברים אלו מחמת שכל א"וא הי' מוצא בדברי צדיק מוסר השכל לעניניו נמצא שלא הי' מבייש לשום ברי' כלל שלא ידע שום אחד למי המוכיח מוכיח והמדה השנית שצריך המוכיח להמליץ עבור ישראל לפני הבורא ב"ה כשמוכיח אותם ואיש אשר הוא מוכיח על אופן זה לו יאה להוכיח את ישראל וממי למידן זאת ממשה רבינו אבי החכמה כשבא להוכיח את ישראל והי' רוצה שלא לביישם כלל והי' מספר לפניהם המעשה של אביהם האיך חטאו וזה ג"כ אמר ברמז במדבר בערבה וכו' וכל אחד מישראל לקח עצמו מאלה הדברים מוסר גדול כי אין צדיק בארץ שלא יחטא כלל שיפגום בענינים האלו אף שהי' דקה מן הדקה אעפ"כ גם על זה צריך לשוב והי' מזכיר את עצמו ע"י ספורי הדברים של משה ומה שאמר אל כל ישראל וגם מהשהזכיר באחרונה ודי זהב מחמת שבאמרו ודי זהב הי' ממליץ עבור ישראל שכל מה שחטאו הוא בשביל רוב הזהב שהשפעת להם משל למלך כדאיתא במדרש ושם הוא מביא שעל העגל הי' ממליץ כן והוא הי' ממליץ בזה על כל העבירות שעשו כי באמת היא מליצה גדולה כמו שמליצה היא טובה עבור העני שמחמת דחקות חלילה עשה שלא כהוגן כן היא המליצה עבור העשיר. וזה פי' הכתובים אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל פי' והוא מלשון אל חמי' ואל הלקח ארון אלקים) פירש עבור היינו עבור כל ישראל שבדברים אלו הי' ממליץ עבורם ובמה שהי' מספר לפניהם בערבה מול סוף הי' כל אחד לקח לעצמו מוסר והוא כא הי' מבייש אותם כלל ובאחרונה אמר ודי זהב ובדברים אלו הי' המליצה כדאי' במדרש בשביל זהב שהשפעת להם כנ"ל.

כי ידוע שמשרע"ה היה ודאי כללות נשמות הס"ר מישראל. ורצה להוכיחן כדי להסיר מעל זרע ישראל כל המשטינים והמקטריגים ולסתום פיהם. ולזה דיבר הוא בעצמו ופירש והתודה חטאותיהם ופשעיהם לכל חטאתם. וכמ"ש בזה הפסוק ובזה פסל כל דיבור החיצונים והמקטריגים. ולז"א אלה הדברים גו' כל ישראל. ר"ל הוא דיבר והתודה עבור כל ישראל. ופסל עי"ז שאר דברי חיצונים והעביר מהם כל הדינים.

והש"י יהי' בעזרנו והנה צירוף השם של חדש תמו"ז היא למפרע לגמרי והוא מורה על דין. וכל זה איננו שוה לי ע"כ שליטת הדין בזה החדש ואפי' קודם י"ז בתמוז. וצירוף השם כל חדש א"ב תחילתו הוא למפרע. וחציו השני י"ה הוא כסדר מורה על ט"ו ימים (מנין י"ה) מן חמשה עשר ואלך מתעוררים הרחמים והתחלת התעוררות התשוב"ה עילאה.