Self-Incriminating Statements in Halakhic Validity

מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״גְּרוּשָׁה אֲנִי״, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה: ״נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״טְהוֹרָה אֲנִי״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים — הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. גְּמָ׳ אָמַר רַב אַסִּי: מִנַּיִן לְהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה״. ״לָאִישׁ״ — אָסְרָה, ״הַזֶּה״ — הִתִּירָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה ״אֵשֶׁת אִישׁ אֲנִי״, וְחָזְרָה וְאָמְרָה ״פְּנוּיָה אֲנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. וְהָא שַׁוְּויַהּ לְנַפְשַׁהּ חֲתִיכָה דְּאִיסּוּרָא? אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אַמַּתְלָא לִדְבָרֶיהָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ אֲנִי, וְחָזְרָה וְאָמְרָה: פְּנוּיָה אֲנִי — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם נָתְנָה אַמַּתְלָא לִדְבָרֶיהָ — נֶאֱמֶנֶת.

MISHNA: With regard to a woman who said: I was a married woman and now I am a divorcée, she is deemed credible and permitted to remarry, as the mouth that prohibited and established that she was married is the mouth that permitted, and established that she is divorced. However, if there are witnesses that she was a married woman, and she says: I am a divorcée, she is not deemed credible. Similarly, with regard to a woman who said: I was taken captive but I am pure, as I was not raped in captivity, she is deemed credible and permitted to marry a priest, as the mouth that prohibited and established that she was taken captive is the mouth that permitted and established that she was not defiled. But if there are witnesses that she was taken captive, and she says: I am pure, she is not deemed credible. And if witnesses came after she married, this woman need not leave her husband. GEMARA: Rav Asi said: From where in the Torah is the principle: The mouth that prohibited is the mouth that permitted, derived? It is derived as it is stated: “I gave my daughter to this man [la’ish hazeh] as a wife” (Deuteronomy 22:16). When the father said that he married her off “to the man [la’ish]” without revealing his identity, he rendered her forbidden to all men. When he then says “this [hazeh],” thereby identifying the man to whom he married her off, he renders her permitted to her husband. § The Sages taught with regard to the woman who said: I am a married woman, and then said: I am unmarried, that she is deemed credible. The Gemara asks: But didn’t she render herself an entity of prohibition? When she said that she was married she rendered herself forbidden to all men. How then can she abrogate the prohibition? The Gemara answers that Rava bar Rav Huna said: It is referring to a case where she provided a rationale [amatla] for her initial statement and explained why she said that she was a married woman. That was also taught in a baraita with regard to the woman who said: I am a married woman, and then said: I am unmarried, that she is not deemed credible. And if she provided a rationale for her initial statement, she is deemed credible.

מַתְנִי׳ הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. ״מֵת״, ״הֲרַגְתִּיו״, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״הֲרַגְתִּיו״ — לֹא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּמִמְּדִינַת הַיָּם, דַּעֲלֵיהּ קָסָמְכִינַן. אֲבָל מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דְּלָאו עֲלֵיהּ קָסָמְכִינַן — יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ.

MISHNA: An agent who brought a bill of divorce from a country overseas and said: It was written in my presence and it was signed in my presence, as required in order to establish the bill of divorce as valid, may not marry the wife, i.e., the divorcée. Since the validity of the bill of divorce is based upon his testimony, marrying the divorcée creates the impression that he had an ulterior motive for his testimony. Similarly, a witness who testified that a certain man died, or testified: I killed him, or: We killed him, may not marry that man’s wife. Rabbi Yehuda says: If he testified: I killed him, his wife may not be married at all based on that evidence, as his testimony is unreliable, but if he said: We killed him, his wife may be married to anyone other than those witnesses. GEMARA: The Gemara clarifies: The reason that the agent may not marry the divorcée applies specifically in a case where he brings the bill of divorce from a country overseas, as in this case we, the court, rely upon his testimony to validate the bill of divorce. But an agent who brings a bill of divorce from Eretz Yisrael need not make any verbal declaration, and since we, the court, do not rely upon his testimony but upon the written bill of divorce alone, he may marry his wife, i.e., the divorcée, since it does not arouse suspicion.

תחלה נעיי' בדברי הרב השואל וההוא אמר וז"ל הוא אמר שהוא עשיר ונמצא עני אמר שהוא למדן גדול ונמצא אפילו צורתא דשמעתתא אינו יודע עכ"ל הנה לכאורה נראה לפמ"ש תוס' וקיי"ל הכי בח"מ סימן ר"ז דכמה ענינים איכא דאזלינן בתר דברים שבלב וגילוי דעתא בעלמא סגי ולכאורה נ"ל דקידושי אשה א' מהם כדמשמע מלישנא דמתני' קידושין ס"ב ע"א המקדש את אשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' עשירה והרי היא עני' ה"ז מקודשת שלא הטעתו משמע דוקא שלא אמרה וגלתה דעת בשום פעם לומר שהיא כהנית או עשירה רק הוא סבור מעצמו כן והיא לא הטעתו הרי היא מקודשת הא הטעתו אפי' לא אמרה כן בשעת קידושין ע"מ שהיא כך מ"מ אינה מקודשת דגילוי דעת בזה מהני אלא לכאורה ממתני' קידושין מ"ח ע"ב ומ"ט ע"ב ע"מ שאני עשיר וכו' ע"מ שאני כהן וכו' יש לדייק איפכא דוקא שאמר ע"מ בשעת קידושין אבל גילוי דעת לא מהני דהוה דברים שבלב וכן משמע קצת סוגי' דאתמר עלה שם נו"ן ע"א וא"כ סתרי דיוקא דמתנית' ומריש הוה אמינא לחלק בין האיש המקדש לאשה המתקדשת דאתתא בכל דהוא ניחא לה ודשומשי גברא וכו' כדביבמות סוף האשה שלום וב"ק ק"י ע"ב גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין והה"נ הכא באיש המקדש אשה בחזקת שהוא עשיר ולא אמר ע"מ בשעת קידושין אין כאן גילוי דעת שלא תתרצה להתקדש לעני כי אתתא בכל דהוא ניחא לה ומשו"ה תנן בהך מתניתא דתנן תנאי דגברא ע"מ שאני עשיר הא לא אמר ע"מ לא איכפת לן אם הוא עני משא"כ באידך מתניתא דמיירי בדאתתא שהיא עשירה והרי היא עני' התם אין איש מקדש אלא אשה הראוי' לו והתם אי הטעתו סגי בגילוי דעת בעלמא ואינה מקודשת משו"ה תנן סבור הייתי וכו' ומיושבי' סתירת המשניות. אך הרמב"ם ספ"ח מאשות שכ' המקדש ואמר סבור הייתי שהיא כהנית וכו' וכן היא שאמר סבור הייתי שהוא כהן וכו' מפני שלא הטעה אותה ועה"ה שכ' שזה פשוט שהוא והיא שוים בזה ע"ש ולפ"ד כל עצמו לא בא הרמב"ם אלא להורות לאפוקי מהנ"ל אלא בין איש ובין אשה שוים דוקא שלא הטעו זא"ז הא הטעו אע"ג דלא אמרו דבר בשעת קידושין מ"מ אזלי' בתר אומדנא וצ"ל לפ"ז מתני' דקתני ע"מ שאני כהן הוא הדין באינו אומר ע"מ כל שגילו דעתם מקודם לכן ונמצא בהיפוך אינה מקודשת והא דנקיט ע"מ שאני כהן משום סיפי' דמתני' אעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת וזה דוקא באומר ע"מ בשעת קידושין אבל אי ליכא רק גילוי דעת אתי דברים שבלב דידה ומבטל אינך דברים שבלב וכדמשני ש"ס שם נו"ן ע"א וברש"י שם ד"ה כיון דאתני' וכו'. דוקא כי אתני בהדי' לא אתי' דברים שבלב ומבטל מה שהתנה בפירוש אבל אי הוה דברים שבלב דברים היתה נאמנת לומר בלבי הי' להתקדש לו וה"ה נימא למסקנא אפי' אי דברים שבלב אינם דברים עד דאיכא גילוי דעת לגלות על מחשבות לבה מ"מ נאמנת לומר בלבי הי' להתקדש לו ומשו"ה הוצרך למינקט במתני' ע"מ דלא תועיל אמירתה בלבי הי' להתקדש לו ותדע לך שכן הוא דאלת"ה אלא ע"מ דוקא אבל גילוי דעת לא מהני דאין סברא לומר משום סיפא נקיט לי' א"כ התם בדף נו"ן דדחיק לאשכוחי סייעתא דדברים שבלב אינם דברים ואמאי לא מייתי מדיוקא דרישא דמתני' טעמא דאמר ע"מ הא לא אמר אע"ג שבלבה הי' הואיל והוא עשיר או כהן הוה קידושי' ש"מ דברים שבלב אינם דברים אע"כ לא הו"מ לסיוע' סיעתא מהא דהו"מ למימר ה"ה לא אמר ע"מ אלא סבור הייתי שהוא כהן נמי מהני לבטל הקידושי' אלא איידי דנקיט סיפא אפי' אמרה בלבי וכו' וכנ"ל וכיון שכן נראה לכאורה דדיוקא דאידך מתניתן דוקא שלא הטעתו הא הטעתו בגילוי דעת בעלמא אינה מקודשת וה"ה אם הוא הטעה אותה וכאשר הוכחתי מרמב"ם ספ"ח דהלכות אישות:

ואפ"ה ס"ל לשטת הר"ן דהוי כנושאו ממש אסור משום דס"ל דדוקא היכא דאסרו רבנן משום גזירה כגון ההיא דלא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י דגזרו שלא ימשוך אליו, בזה הוי בכרמלית גזירה לגזירה, וכן בההיא דזה עוקר וזה מניח דאסרו חז"ל מגזירה שמא יעשה הכל בזה בכרמלית הוי גזירה לגזירה, אבל בהוצאות החי דאין טעם חז"ל מטעם גזירה אלא דאסרו דהוי קצת משא בזה גם בכרמלית אסור דמה בכך דהוי תרי דרבנן כיון דאין הטעם משום גזירה אינו בכלל גזירה לגזירה, וכיון דממשמשים בה דברי המג"א בעצמם להתיר מטעם גזירה לגזירה ואעפ"כ אוסר היכא דנושא ממש, מאן ספין ומאן רקיע לחלוק בזה על המג"א: