Reciting Kaddish Decades After Death

(י) קדיש יתום אחר עלינו - שהרי לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים ובעלינו יש ג"כ פסוקים וצריכים קדיש אחריו אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולים להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו [שאם היו יכולים להתפלל לפני העמוד זהו טוב יותר מאמירת קדיש] וכבר ידוע ממעשה דר' עקיבא תועלת הגדול שיש למת כשיש לו בן האומר קדיש וברכו וביותר בתוך שנה ראשונה לכך תקנו והניחו קדיש זה שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים.

מי שמת לו מת ולא נודע לו אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה כיון שאינו יודע מיהו אם שואל עליו אין לו לשקר ולומר חי הוא שנאמר מדבר שקר תרחק: הגה ומ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמר קדיש אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם (מהרי"ו סי' י"ג) מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו (כל בו בשם הר"מ וע"פ) ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה (מהרי"ו סי' קכ"א ומהרא"י סי' רצ"ו והאחרונים) אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה (בקבלה מפי זקן מופלג מוהר"ם לנדא) ואם אירע יום זה ביום שאין אומרים בו תחנון אין מתענין כלל ואם מתו באדר ונתעברה השנה העיקר להתענות באדר הראשון (ת"ה סימן רצ"ד ומהר"י מינ"ץ) אע"פ שיש חולקין כך הוא עיקר ואם מתו בשנת העיבור באדר הב' מתענה גם כן בעיבור באדר השני (ג"ז שם) ועיין באורח חיים סי' תקס"ח סעיף ז' ועיין לעיל סימן שצ"א דאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם. ואם חל תענית זה בערב שבת דינו כשאר תענית ועיין בא"ח סימן רמ"ט מיהו אם בפעם ראשון השלים ינהוג כן כל ימיו :

One who suffered a bereavement and it was not known to him, — [the law is that] it is not obligatory that they inform him [thereof], even in [the case of] his father and/or mother [who died], and regarding such a one, [i.e., who does inform], it is said, 'And he that uttereth a slander is a fool'; and it is permissible to invite him to a feast of betrothal and marriage and [likewise to] every [type of] festivity, since he knows not thereof. However, if he asks about him, one should not lie and say that he is alive, for it is written, 'Keep thee far from a false matter.' Gloss: Nevertheless, in [the case of surviving] male children it is customary to inform [them thereof] so that Kaddish be recited, but in [the case of surviving] daughters it is not customary to inform them at all. It is a religious duty to fast [on] the day that one's father or mother died, and one fasts on the day of death and not on the day of burial, unless one was present at the burial and not at the death. If this day occurred on a day during which Taḥanun is not recited, one does not fast at all. If they died during [the month of] Adar and the year was a leap year, — the fundamental principle is to fast [and observe Yahrzeit] during [the month of] Adar I, although there are some who differ with [this], — yet, thus is the fundamental principle. However, if they died in a leap year during Adar II, one likewise fasts in a [subsequent] leap year during Adar II and O.H. § 568, 8. supra § 391 that one should not eat at a feast on the night of [which the following] day is the death anniversary of one's father or/and mother. [If] this fast falls on the eve of the Sabbath, the law is as [on] other fastday[s]. O.H. § 249. In any case, — [the law is that] if the first time one fasted the whole day, one should adopt this practice all the days of his life.

אֲבָל לְאַחַר פְּטִירָתוֹ, לְפִי שֶׁמִּתְפָּרְדִים בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּקֶּבֶר מִבְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁבְּגַן עֵדֶן, שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ, לְפִיכָךְ יָכוֹל כָּל הַקָּרוֹב אֵלָיו לְקַבֵּל חֵלֶק מִבְּחִינַת רוּחוֹ שֶׁבְּגַן עֵדֶן, הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּתוֹךְ כְּלִי וְלֹא בִּבְחִינַת מָקוֹם גַּשְׁמִי, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ גַּן עֵדֶן, וְכֵן כָּתַב בְּסֵפֶר עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, שֶׁאֲוִיר גַּן עֵדֶן מִתְפַּשֵּׁט סָבִיב כָּל אָדָם, וְנִרְשָׁמִים בַּאֲוִיר זֶה כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו וְדִבּוּרָיו הַטּוֹבִים בַּתּוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳ (וְכֵן לְהֵיפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם נִרְשָׁמִים בַּאֲוִיר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִגֵּיהִנֹּם סָבִיב כָּל אָדָם). וְנוֹדָע, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה אֵינוֹ נֶעְקָר לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל מִמְּקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, גַּם לְאַחַר שֶׁנִּתְעַלָּה לְמַעְלָה לְמַעְלָה. וּבְחִינָה זוֹ הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה לְמַטָּה בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן בִּמְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, הִיא הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בְּתַלְמִידָיו, כָּל אֶחָד כְּפִי בְּחִינַת הִתְקַשְּׁרוּתוֹ וְקִרְבָתוֹ אֵלָיו בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, כִּי, הַמְשָׁכַת כָּל רוּחָנִיּוּת, אֵינָהּ אֶלָּא עַל־יְדֵי אַהֲבָה רַבָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דְּרוּחַ דִּרְעוּתָא דְלִבָּא אַמְשִׁיךְ רוּחַ מִלְּעֵילָא, רַק אִם יִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהָיו בַּהֲכָנָה רַבָּה וִיגִיעָה עֲצוּמָה, לְקַבֵּל שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹרָהוּ רַבּוֹ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ – תַּאֲמִין״.

But after his passing, because the nefesh [which remains in the grave] is separated from the ruach [i.e., these three attributes] which is in the Garden of Eden, whoever is close to him can receive a part from the aspect of his ruach [which is in the Garden of Eden], because it is no (longer) within a vessel, nor on the plane of physical space. Thus is known the saying of our Sages, of blessed memory, with reference to our father Jacob, peace be to him, that “the Garden of Eden entered with him.” Likewise it is stated in the book Asarah Maamarot that the sphere of the Garden of Eden spreads itself around every person, and in this sphere are recorded all his good thoughts and utterings of Torah and Divine service (and likewise to the contrary, Heaven forfend: they are recorded in the sphere of Gehinom, which spreads itself around every person). Now it is known that something sacred is never wholly and totally uprooted from its place and original level, even after it has reached the highest point. Thus it is this original aspect, remaining below, in the Lower Garden of Eden, in its place and original level, which extends itself among his disciples, each one according to the level of his alliance and closeness to (the tzaddik) during his lifetime and after his death out of a magnanimous love. For the efflux of anything spiritual is but by means of a magnanimous love. Thus it is stated in the sacred Zohar that the spirit (ruach) in a mode of the willingness of the heart (reuta deliba) elicits a spirit from above; thus only when he will prepare himself toward his G–d with a great preparation and immense effort to receive these attributes in the way that his master taught him, and as the saying of our Sages, of blessed memory: “If you have labored and (claim to have) found—believe it.”