Moses and Amalek: Spiritual Dimensions of War

וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃

Then, whenever Moses held up his hand, Israel prevailed; but whenever he let down his hand, Amalek prevailed. But Moses’ hands grew heavy; so they took a stone and put it under him and he sat on it, while Aaron and Hur, one on each side, supported his hands; thus his hands remained steady until the sun set.

מַהוּ הָעֵדֻת, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עֵדוּת הוּא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ סְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, עֵדוּת הוּא לְכָל הָעוֹלָם שֶׁנִּתְמַנֶּה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שמות יז), וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין.

Incidental to the discussion of the required intent when sounding the shofar, the mishna cites the verse: “And it came to pass, when Moses held up his hand, that Israel prevailed; and when he let down his hand, Amalek prevailed” (Exodus 17:11). It may be asked: Did the hands of Moses make war when he raised them or break war when he lowered them? Rather, the verse comes to tell you that as long as the Jewish people turned their eyes upward and subjected their hearts to their Father in Heaven, they prevailed, but if not, they fell.

מַתְנִי׳ ״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״, וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם — הָיוּ מִתְגַּבְּרִים, וְאִם לָאו — הָיוּ נוֹפְלִים. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אוֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כׇּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אוֹתוֹ וָחָי״, וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם — הָיוּ מִתְרַפְּאִין, וְאִם לָאו הָיוּ נִימּוֹקִים.

MISHNA: Incidental to the discussion of the required intent when sounding the shofar, the mishna cites the verse: “And it came to pass, when Moses held up his hand, that Israel prevailed; and when he let down his hand, Amalek prevailed” (Exodus 17:11). It may be asked: Did the hands of Moses make war when he raised them or break war when he lowered them? Rather, the verse comes to tell you that as long as the Jewish people turned their eyes upward and subjected their hearts to their Father in Heaven, they prevailed, but if not, they fell. Similarly, you can say: The verse states: “Make for yourself a fiery serpent, and set it upon a pole; and it shall come to pass, that everyone that is bitten, when he sees it, he shall live” (Numbers 21:8). Once again it may be asked: Did the serpent kill, or did the serpent preserve life? Rather, when the Jewish people turned their eyes upward and subjected their hearts to their Father in Heaven, they were healed, but if not, they rotted from their snakebites.

(שמות יז,יא) "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ, וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק." וְכִי יָדָיו שֶׁלְּמֹשֶׁה מְגַבְּרוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, אוֹ יָדָיו שֶׁלְּמֹשֶׁה שׁוֹבְרוֹת אֶת עֲמָלֵק? אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו כְּלַפֵּי לְמַעְלָן, הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין בּוֹ, וּמַאֲמִינִין בְּמִי שֶׁפִּקֵּד אֶת מֹשֶׁה לַעֲשׁוֹת כֵּן וְהַמָּקוֹם עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת. (שמות יז,יב) ["וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ."] "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים". מִכָּן שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה אָדָם בַּמִּצְווֹת.

וְאוּלַי כִּי לְצַד שֶׁרָאָה יְהוֹשֻׁעַ עוֹצֶם הַכְעָסַת עֲמָלֵק וְתָקְפּוֹ, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּלָּיוֹן אֶלָּא שֶׁהֶחְלִישָׁם לְבַד, וְיֵשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל צַדִּיק אֵיךְ לֹא עָשָׂה ה׳ מַה שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת בְּרָשָׁע זֶה, לָזֶה בָּא ה׳ לְהָפִיג צִנָּתוֹ וְצִוָּה לְמֹשֶׁה לֵאמֹר לוֹ בְּאָזְנוֹ, פֵּרוּשׁ כִּי הַדָּבָר הוּא לְהָשִׁיב לְמַה שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר לוֹ כִּי לֹא יִדְאַג עַל הַדָּבָר, ״מָחֹה אֶמְחֶה״ וְגוֹ׳, וּדְבַר ה׳ כְּאִלּוּ כְּבָר הָיָה, וְתִהְיֶה זֹאת נֶחָמָתוֹ.

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ. אָמַר טַעַם תְּפִלָּתִי זֶה הוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ נִשְׁבַּע שֶׁתִּהְיֶה לוֹ מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר, וְחַיָּבִים אָנוּ לְהִלָּחֵם מִלְחַמְתּוֹ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּאָמְרָם: "שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ" (סנהדרין כ:), וְלָכֵן הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁיִּהְיֶה הוּא נִסִּי וְרוֹמְמוּתִי עַל הָאוֹיֵב.

ויאמר כי יד על כס י-ה, Moses explains the reason and purpose of his prayer being the fact that G’d Himself had sworn an oath to remain at war with Amalek from generation to generation. If G’d is at war with that nation, we as G’d’s representative on earth, must certainly also be at war with that nation. It is what our sages referred to when they said that three commandments cannot be fulfilled until the Jewish people are securely settled in the land of Israel, 1) appointment of a king; 2) destroying the last vestiges of Amalek; 3) the building of a permanent Temple. Moses therefore had prayed for the time when these three hallmarks of Jewish history could be attained. (Sanhedrin 20)

וידי משה. ידענו כי אין כח באדם להרים ידיו יום שלם, ואפילו שעות מועטות, ואף כי עד בא השמש, והנה הזכיר וידי משה כבדים יותר מידי שאר הזקנים, ע"כ לא היה יכול להרימם תמיד: וטעם וישימו שלא היה יכול לעמוד ושגבו מקומו: ואהרן וחור עמדו, ואמר הכתוב כבדים על לשון זכרים, וככה מזה אחד ומזה אחד, וכמוהו והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר (יחז' ב ט):

BUT MOSES’ HANDS WERE HEAVY. We know that a human being does not have the strength to hold his hands up for an entire day. One cannot even hold them up for a few hours, certainly not until the going down of the sun. Now Scripture notes that Moses’ hands were heavier than the hands of other old people. Moses thus could not continually hold his hands up. [AND PUT IT.] Its meaning is, they strengthened his place because he was not able to stand up. AND AARON AND HUR. Stood. Scripture employs the masculine kevedim (heavy) and similarly reads, mi-zeh echad u-mi-zeh echad (the one on the one side, and the other on the other side). Ve-hinneh yad sheluchah elai, ve-hinneh vo megillat sefer (behold, a hand was put forth unto me; and, lo, a roll of a book was therein) is similar (Ezek. 2:9).

וְטַעַם וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה שֶׁהָיוּ עוֹמְדוֹת וְקַיָּמוֹת בְּרוֹמְמוּתָן, כִּלְשׁוֹן "וַאֲמָנָה עַל הַמְשֹׁרְרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (נחמיה יא כג), וְכֵן "אֲנַחְנוּ כּוֹרְתִים אֲמָנָה" (שם י יא), דָּבָר קַיָּם בִּבְרִית, וְכֵן "הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן" (ישעיה כב כג), חָזָק: וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, נָשָׂא עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת לְרוּם הַשָּׁמַיִם לִרְמֹז עַל עֶשֶׂר סְפִירוֹת לְדָבְקָה בֶּאֱמוּנָה הַנִּלְחָם לְיִשְׂרָאֵל, וּבְכָאן נִתְבָּאֵר עִנְיַן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים וְסוֹדוֹ: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ יָדוֹ שֶׁל הקב"ה הוּרְמָה לִשָּׁבַע בְּכִסְאוֹ לִהְיוֹת לוֹ מִלְחָמָה וְאֵיבָה בַּעֲמָלֵק עוֹלָמִית. וּמַהוּ כֵּס וְלֹא נֶאֱמַר כִּסֵּא, וְאַף הַשֵּׁם נֶחֱלַק לְחֶצְיוֹ, נִשְׁבַּע הקב"ה שֶׁאֵין הַכִּסֵּא שָׁלֵם וְאֵין הַשֵּׁם מָלֵא עַד שֶׁיִּמַּח שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק בֶּן עֵשָׂו, וּמִשֶּׁנִּמְחָה שְׁמוֹ יְהִי שֵׁם ה' מָלֵא וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ט ז) "הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח", זֶהוּ עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א יא), "אָבַד זִכְרָם הֵמָּה" (תהלים ט ז), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו "וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב" (שם ח), הֲרֵי הַשֵּׁם מָלֵא, "כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ" (שם), הֲרֵי כִּסֵּא שָׁלֵם. לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות י"ז:ט"ז). וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא (תנחומא תצא יא): וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים כִּי כַּאֲשֶׁר תִּהְיֶה יָד עַל כִּסֵּא ה' תִּהְיֶה מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק, וְכֵן תִּהְיֶה מִדּוֹר לְדוֹר. וְהָעִנְיָן, כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא ה' יִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וְהוּא רֶמֶז לְשָׁאוּל הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן, וְכֵן מִדֹּר דֹּר, לֵאמֹר כִּי כָל מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל חַיָּב לְהִלָּחֵם בָּהֶם עַד שֶׁיִּמָּחוּ. וְגַם זֶה מִדְרַשׁ הַגְּמָרָא שֶׁאָמְרוּ (סנהדרין כ:) כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר, הֲרֵי לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ תְּחִלָּה, וְאֵין "כֵּס יָהּ" אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דהי"א כט כג) "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה", כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (סנהדרין כ:). וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט נָכוֹן הוּא: וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, כִּי הַיָּד אֲשֶׁר עַל כִּסֵּא יָהּ, וְהִיא מִלְחָמָה לַה', הוֹיָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר, כִּי מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה תִּהְיֶה בּוֹ לִמְחוֹתוֹ לְעוֹלָם מִדּוֹר דּוֹר. וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים (תנחומא תצא טו) בַּשֵּׁם הַמָּלֵא וּבַכִּסֵּא הַשָּׁלֵם יִרְמֹז לָזֶה: וְטַעַם הָעֹנֶשׁ שֶׁנֶּעֱנַשׁ עֲמָלֵק יוֹתֵר מִכָּל הָעַמִּים, בַּעֲבוּר כִּי כָל הָעַמִּים שָׁמְעוּ וַיִּרְגְּזוּן (שמות ט"ו:י"ד), וּפְלֶשֶׁת אֱדוֹם וּמוֹאָב וְיוֹשְׁבֵי כְּנַעַן נָמֹגוּ (שם) מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, וַעֲמָלֵק בָּא מִמֶּרְחָק כְּמִתְגַּבֵּר עַל הַשֵּׁם, וּלְכָךְ אָמַר בּוֹ "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים כה יח), וְעוֹד כִּי הוּא נִין עֵשָׂו וְקָרוֹב לָנוּ, עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ:

AND HIS HANDS WERE ‘EMUNAH’. This means that they remained steadily uplifted. The usage of the word is similar to the expressions: ‘va’amanah’ (And a sure) ordinance concerning the singers, as every day required; And yet for all this we make ‘amanah’ (a sure) covenant, meaning a provision “fixed” by covenant. Similarly, a peg fastened in a place ‘ne’eman’ means [sure and] strong. By way of the Truth, [the mystic lore of the Cabala], Moses lifted his ten fingers to the height of heaven in order to allude to the ten emanations and to cleave firmly to Him Who fights for Israel. Here is explained the matter of uplifting of hands during the blessing of the priests, and its secret. FOR THE HAND UPON ‘KEIS Y-AH’ (THE THRONE OF THE ETERNAL). “The hand of the Holy One, blessed be He, is raised to swear by His throne that He will maintain [a state of] war and enmity against Amalek forever. Now what is the significance of the word keis, and why does it not say kisei [as usual]? Furthermore, even the Divine Name is divided into half! [The answer is that] the Holy One, blessed be He, swore that the throne will not be perfect and the Name will not be full until He will blot out the name of Amalek the son of Esau. And when his name will be blotted out, then will G-d’s Name be full and the throne perfect, as it is said, The foe — they are destroyed; perpetual ruins. [This refers to Esau, of whom it is said, And he kept his wrath for ever.] Their very memorial is perished. What is written after that? And the Eternal is enthroned for ever. Thus you see [that after Amalek’s memory has perished], G-d’s Name is full. He hath established ‘kis’o’ (His throne) for judgment. Thus you see that the throne will be perfect.” Thus far the language of Rashi, and it is a Midrash of the Sages. Some scholars explain the verse as meaning that “when there will be a ‘hand,’ [i.e., king, as explained further], upon the throne of the Eternal, the Eternal will have war with Amalek, and so shall it be from generation to generation.” The purport of this is that when there will be a king in Israel sitting upon the throne of the Eternal, he shall wage war against Amalek, thus alluding to Saul, the first king [of Israel]. And so shall it continue from generation to generation, that every king of Israel shall be duty-bound to fight with them until their name will extinct. The following is also a Midrash of the Gemara, as found in [Tractate Sanhedrin] in the chapter of the High Priest: “By saying, The hand upon the throne of the Eternal: the Eternal will have war with Amalek from generation to generation, Scripture intimates that the Israelites must first appoint a king over themselves [before they are to annihilate the offspring of Amalek], for the throne of the Eternal refers only to the king, as it is said, Then Solomon sat on the throne of the Eternal. In line with the plain meaning of Scripture, this is correct. And by way of the Truth, [that is, the mystic lore of the Cabala, the verse is to be understood as meaning] that the Hand, [i.e., the attribute of justice], which is upon the throne of Y-ah, and which is the war from the Eternal, will continue with Amalek from generation to generation, for the high attribute of justice will pursue his extinction forever from generation to generation. The Midrash of the Sages [mentioned above] concerning “the full Divine Name” and “the perfect throne” allude to this [interpretation by way of the Truth]. Now the reason for the punishment of Amalek, i.e., why punitive measures were meted out to him more than to all other nations, is that when all the nations heard [of G-d’s visitation upon the Egyptians], they trembled. Philistia, Edom, and Moab and the inhabitants of Canaan melted away from before the terror of the Eternal, and from the Glory of His majesty, whereas Amalek came from afar as if to make himself master over G-d. It is for this reason that it is said concerning him, and he feared not G-d. Besides, he was a descendant of Esau and related to us, a passer-by who meddles with a quarrel not his own. Yithro

כאשר ירים משה ידו. וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה נוֹצְחוֹת הָיוּ הַמִּלְחָמָה וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּרֹ"הַ: וידי משה כבדים. בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַצֵּל בַּמִּצְוָה וּמִנָּה אַחֵר תַּחְתָּיו, נִתְיַקְּרוּ יָדָיו: אבן וישימו תחתיו. וְלֹא יָשַׁב לוֹ עַל כַּר וָכֶסֶת. אָמַר: יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר (תענית י"א): ויהי ידיו אמונה. וַיְהִי מֹשֶׁה יָדָיו בֶּאֱמוּנָה, פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיִם בִּתְפִלָּה נֶאֱמָנָה וּנְכוֹנָה:

כאשר ירים משה ידו WHEN MOSES LIFTED UP HIS HAND — But could Moses’ hands win the battle etc.? See the whole passage as it is given in the Treatise Rosh Hashanah 29a. וידי משה כבדים BUT MOSES HANDS BECAME HEAVY — Because he had shown himself remiss in the duty that was his, of waging war himself against Amalek, and had appointed another in his stead, his hands became heavy (cf. (Mekhilta). אבן וישימו תחתיו A STONE AND THEY PUT IT UNDER HIM [AND HE SAT THEREON] — but he did not seat himself upon a cushion or a pillow, for he said, “Israel is in tribulation; I will be in tribulation together with them”. (Taanit 11a). ויהי ידיו אמונה (lit., and he was, his hands faithfulness) — and Moses was in the condition that his hands were in faithfulness — spread forth to heaven in a confident and firm prayer.

אבל ידי משה היו כבדים, כי רבו מחוסרי אמונה אשר לא היה לבבם שלם עם ה', ולכן לא היה יכול להרים ידיו, כי החומריית גבר על הרוחניית העולה היא למעלה, ויקחו אבן, האבן מרמז על אחדות ישראל ואגודתם להיות עם אחד, כמו שרמזו ליעקב במה שהתאחדו אבני מראשותיו לאבן אחד, וכמ"ש משם רועה אבן ישראל, כמו שהאבן הוא דבוק חלקים רבים להיות עצם אחד, ר"ל שע"י אחדות העם תגן אמונת המאמינים וזכותם על הבלתי מאמינים, וישימו תחתיו רומז שכל ישראל התאחדו להכנע תחת משה ויהי בישרון מלך בהתאסף וכו' יחד שבטי ישראל, וישב עליה הישיבה מורה על המנוחה, כמ"ש הרמב"ם במו"נ [ח"א] שע"י זכות זה מצא מנוח מן המקטרג, ואהרן וחור, וגם מצא תמיכה מזכות אהרן וחור שתמכוהו בזכותם ובתפלתם, והנה האבן שמורה על האחדות יהיה, אם מצד אחדות העם, אם מצד האמנתם באחדות הבורא, באופן שיתאחדו אחד אל אחד, וכמ"ש חז"ל בפסחים (דף ) בקש יעקב לגלות הקץ וכו'

נראה, דהנה לא זו בלבד דזרע ישראל הם מצווים על מחיית עמלק דהוא זרע עשו אלא דכל איש מישראל צריך למחות חלק רע המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו דכל זמן דזרע עמלק נמצא בעולם אז כיון דאדם גם כן הוא עולם קטן אז יש מציאות לעמלק לכח הרע בכל אדם אשר מתעורר בכל פעם להחטיא את האדם ועל זה בא הזכירות בתורה. והנה כח של זרע ישראל אינו אלא בפה הקול קול יעקב, בתורה ותפלה כשאדם יש לו כח זה ובוער תמיד לבו להשם יתברך אז אין שום רע יוכל לשלוט בו. וזהו שכתוב (שמות יז, יא) והיה כאשר ירים משה את ידו, רצה לומר כוחו המכונה בשם יד כשאדם מרים זה הכח אז וגבר ישראל.

והנה משרע"ה הי' כ"כ צריך להגביר בתפילה עד שלא הי' מספיק הכח הגופני הטבעי כ"א הכח הצפון שבחיים הי' צריך שיתעורר. ולעומת המדה המוסרית ג"כ כך היא המדה שאם אפס כח החיים המוסריים בגלוי ע"י ההשחתה הגדולה של העגל, הי' צריך לזה שיתעוררו לחיים כוחות צפונים ובלתי ניכרים שבעצם הנפש שהיא נוטה לקדושה ולטוב.

משה רבינו ע"ה בעצמו לא הי' אפשר לו לעשות המלחמה בעמלק. עמלק שהוא שטנם של ישראל ומנגדם. להעין הצופיה עד סוף כל הדורות, כאדון הנביאים אשר "בכל ביתי נאמן הוא" כתוב עליו, הוא רואה שעוד יש צורך גם בעמלק, כי עוד לא נטהרו ישראל לגמרי עד שלא יהי' צורך לעולם בכח המנגד להם. ע"כ ידי משה כבדים, ובכחו העצמי הי' כמוכרח להוריד ולהניח ידיו. אמנם אהרן וחור, שלהם ראויה ההשקפה של הדור והשעה, המה התגברו במה שתמכו בידיו, ע"י מה שהשפיל עצמו שלא נהג מנהג עמידה שהוא מצב הוראת כל כחו, כ"א השפיל והקמיט ערכו בישיבה, לדון למצב השעה, שהיתה ודאי צריכה לכך להכניע את עמלק אם לא לגמרי. ע"כ לא עלתה גם ביד יהושע הכליון כ"א ההחלשה "ויחלש יהושע את עמלק" .

ויחל משה, אר"א מלמד שהתפלל משה עד שהוחלה. הורה שכ"כ גברה ההשחתה, עד שההשתדלות להחזירם למצב טוב והגון הראוי להתקיים ולבא לתכליתן לא יבא ע"י השתדלות ממוצעת שראויה למנהיג גדול לעבוד כפי כוחו, כ"א צריך כעת שתהי' העבודה בהחזרתם למוטב יותר מכפי הכח הטבעי. ע"כ היתה התפילה בזה עוברת גבול הכוחות הטבעיים שבגוף עד שהוחלה.

הארון, מכון התורה, הופעת אספקלריא המאירה, גם היא בודאי עומדת ממעל לרשותו של אדם ומנוקה היא מהגבלותיו וצמצומיו. אמנם תפיסתו של האדם, גם במושגים האלהיים העליונים, גם באורה העליונה האלהית, היא ע"י אמצעיו. במוטות הוא נושא את משאו הרוחני, בחושים הגופניים ובשכל המוגבל ההגיוני.