Jewish Law on Forbidden Magic and Divination

אָמַר אַבָּיֵי: דְּקָפֵיד אַמָּנָא – שֵׁד, דְּלָא קָפֵיד אַמָּנָא – כְּשָׁפִים. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכוֹת כְּשָׁפִים כְּהִלְכוֹת שַׁבָּת, יֵשׁ מֵהֶן בִּסְקִילָה, וְיֵשׁ מֵהֶן פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, וְיֵשׁ מֵהֶן מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה. הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה – בִּסְקִילָה, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם – פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה – כִּדְרַב חֲנִינָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא: כׇּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲווֹ עָסְקִי בְּהִלְכוֹת יְצִירָה, וּמִיבְּרֵי לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלִי לֵיהּ.

וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן דִּבְרֵי שֶׁקֶר וְכָזָב הֵן וְהֵם שֶׁהִטְעוּ בָּהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַקַּדְמוֹנִים לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ אַחֲרֵיהֶן. וְאֵין רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים לְהִמָּשֵׁךְ בַּהֲבָלִים אֵלּוּ וְלֹא לְהַעֲלוֹת עַל לֵב שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בָּהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כג כג) "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל". וְנֶאֱמַר (דברים יח יד) "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן" וְגוֹ'. כָּל הַמַּאֲמִין בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהֵן אֱמֶת וּדְבַר חָכְמָה אֲבָל הַתּוֹרָה אֲסָרָתַן אֵינָן אֶלָּא מִן הַסְּכָלִים וּמְחֻסְּרֵי הַדַּעַת וּבִכְלַל הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁאֵין דַּעְתָּן שְׁלֵמָה. אֲבָל בַּעֲלֵי הַחָכְמָה וּתְמִימֵי הַדַּעַת יֵדְעוּ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה אֵינָם דִּבְרֵי חָכְמָה אֶלָּא תֹּהוּ וְהֶבֶל שֶׁנִּמְשְׁכוּ בָּהֶן חַסְרֵי הַדַּעַת וְנָטְשׁוּ כָּל דַּרְכֵי הָאֱמֶת בִּגְלָלָן. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תּוֹרָה כְּשֶׁהִזְהִירָה עַל כָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים (דברים יח יג) "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ":

All the above matters are falsehood and lies with which the original idolaters deceived the gentile nations in order to lead them after them. It is not fitting for the Jews who are wise sages to be drawn into such emptiness, nor to consider that they have any value as [implied by Numbers 23:23]: "No black magic can be found among Jacob, or occult arts within Israel." Similarly, [Deuteronomy 18:14] states: "These nations which you are driving out listen to astrologers and diviners. This is not [what God... has granted] you." Whoever believes in [occult arts] of this nature and, in his heart, thinks that they are true and words of wisdom, but are forbidden by the Torah, is foolish and feebleminded. He is considered like women and children who have underdeveloped intellects. The masters of wisdom and those of perfect knowledge know with clear proof that all these crafts which the Torah forbade are not reflections of wisdom, but rather, emptiness and vanity which attracted the feebleminded and caused them to abandon all the paths of truth. For these reasons, when the Torah warned against all these empty matters, it advised [Deuteronomy 18:13]: "Be of perfect faith with God, your Lord."

אָסוּר לְעוֹנֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה אֶלָּא הוֹדִיעַ אוֹתָן הַכְּזָבִים שֶׁהַכְּסִילִים מְדַמִּין שֶׁהֵן דִּבְרֵי אֱמֶת וְדִבְרֵי חֲכָמִים. וְכָל הָעוֹשֶׂה מִפְּנֵי הָאִצְטַגְנִינוּת וְכִוֵּן מְלַאכְתּוֹ אוֹ הֲלִיכָתוֹ בְּאוֹתוֹ הָעֵת שֶׁקָּבְעוּ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כו) "לֹא תְעוֹנֵנוּ". וְכֵן הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמְדַמֶּה בִּפְנֵי הָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה תִּמָּהוֹן וְהוּא לֹא עָשָׂה הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְעוֹנֵן וְלוֹקֶה: אֵיזֶהוּ חוֹבֵר זֶה שֶׁמְּדַבֵּר בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן לְשׁוֹן עַם וְאֵין לָהֶן עִנְיָן וּמַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ בְּסִכְלוּתוֹ שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים מוֹעִילִין. עַד שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הַנָּחָשׁ אוֹ עַל הָעַקְרָב אֵינוֹ מַזִּיק וְהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הָאִישׁ אֵינוֹ נִזּוֹק. וּמֵהֶן אוֹחֵז בְּיָדוֹ בְּעֵת שֶׁמְּדַבֵּר מַפְתֵּחַ אוֹ סֶלַע וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְהַחוֹבֵר עַצְמוֹ שֶׁאָחַז בְּיָדוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה עִם דִּבּוּרוֹ אֲפִלּוּ הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ" וְגוֹ' (דברים יח יא) "וְחֹבֵר חָבֶר". אֲבָל אִם אָמַר דְּבָרִים בִּלְבַד וְלֹא הֵנִיד לֹא אֶצְבַּע וְלֹא רֹאשׁ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ כְּלוּם. וְכֵן אָדָם שֶׁאָמַר עָלָיו הֶחָבֵר אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמְדַמֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּזֶה הֲנָאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף בְּסִכְלוּת הַחֹבֵר. וְכָל אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהַשֵּׁמוֹת הַמְשֻׁנִּים הַמְכֹעָרִים לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵב אֵין אוֹתָם:

It is forbidden to tell fortunes. [This applies] even though one does not perform a deed, but merely relates the falsehoods which the fools consider to be words of truth and wisdom. Anyone who performs a deed because of an astrological calculation or arranges his work or his journeys to fit a time that was suggested by the astrologers is [liable for] lashes, as [Leviticus 19:26] states: "Do not tell fortunes." Also included in the scope of this prohibition is one who performs magic tricks and deludes those who observe him into thinking that he performs wonders although he is not doing so. He is [liable for] lashes. Who is a person who casts spells? A person who chants incantations that have no meaning in people's speech or any connotation and imagines in his foolish perception that his words have an effect. Such people will say: If you cast a particular spell on a snake or a scorpion, they will do no harm. If you cast a particular spell on a person, he will never be harmed. Some of them will hold a key or a rock in their hands while they are talking, or perform other similar deeds. All of these are forbidden. A person who casts spells is [punished by lashes] if he holds anything in his hand or performs an act while speaking, even if he merely gestures with his finger, as [Deuteronomy 18:10-11] states: "There shall not be found among you... one who casts spells." If, however, the person merely spoke without moving his finger or his head and without holding anything in his hand, and similarly, a person who has a spell cast upon him through the utterance of such incantations, thinking that this will help him, he is given "stripes for rebelliousness" because he participated in the foolish activities of a spell-caster. All these deplorable incantations and strange names will not do harm, nor will they bring any benefit.

משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה ד) "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם". וְנֶאֱמַר (דברים ה ג) "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט ט) "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה: לְפִיכָךְ אִם עָמַד הַנָּבִיא וְעָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וּבִקֵּשׁ לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּבֵאוּר שֶׁאוֹתָן הָאוֹתוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף הֵן. לְפִי שֶׁנְּבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינָהּ עַל פִּי הָאוֹתוֹת כְּדֵי שֶׁנַּעֲרֹךְ אוֹתוֹת זֶה לְאוֹתוֹת זֶה. אֶלָּא בְּעֵינֵינוּ רְאִינוּהָ וּבְאָזְנֵינוּ שְׁמַעֲנוּהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע הוּא. הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ לָאָדָם עַל דָּבָר שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָהֶן אֶלָּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהֵן עֵדֵי שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁאִם בָּא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת (דברים יג ד) "לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא". שֶׁהֲרֵי זֶה בָּא אֵלֶיךָ בְּאוֹת וּמוֹפֵת לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ וְהוֹאִיל וְאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בְּמוֹפֵת אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוֹת שֶׁצִּוָּנוּ משֶׁה הֵיאַךְ נְקַבֵּל מֵאוֹת זֶה שֶׁבָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה שֶׁרָאִינוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ:

The Jews did not believe in Moses, our teacher, because of the wonders that he performed. Whenever anyone's belief is based on wonders, [the commitment of] his heart has shortcomings, because it is possible to perform a wonder through magic or sorcery. All the wonders performed by Moses in the desert were not intended to serve as proof [of the legitimacy] of his prophecy, but rather were performed for a purpose. It was necessary to drown the Egyptians, so he split the sea and sank them in it. We needed food, so he provided us with manna. We were thirsty, so he split the rock [providing us with water]. Korach's band mutinied against him, so the earth swallowed them up. The same applies to the other wonders. What is the source of our belief in him? The [revelation] at Mount Sinai. Our eyes saw, and not a stranger's. Our ears heard, and not another's. There was fire, thunder, and lightning. He entered the thick clouds; the Voice spoke to him and we heard, "Moses, Moses, go tell them the following:...." Thus, [Deuteronomy 5:4] relates: "Face to face, God spoke to you," and [Deuteronomy 5:3] states: "God did not make this covenant with our fathers, [but with us, who are all here alive today]." How is it known that the [revelation] at Mount Sinai alone is proof of the truth of Moses' prophecy that leaves no shortcoming? [Exodus 19:9] states: "Behold, I will come to you in a thick cloud, so that the people will hear Me speaking to you, [so that] they will believe in you forever." It appears that before this happened, they did not believe in him with a faith that would last forever, but rather with a faith that allowed for suspicions and doubts. Therefore, if a prophet arises and attempts to dispute Moses' prophecy by performing great signs and wonders, we should not listen to him. We know with certainty that he performed those signs through magic or sorcery. [This conclusion is reached] because the prophecy of Moses, our teacher, is not dependent on wonders, so that we could compare these wonders, one against the other. Rather we saw and heard with our own eyes and ears as he did. To what can this be compared? To witnesses who gave testimony concerning a matter to a man who had observed the situation with his own eyes. He will never listen to them and will know for certain that they are false witnesses. Therefore, the Torah states (Deuteronomy 13:3-4) that "[Even] if [such] a sign or wonder will come, you should not listen to the words of that prophet." He comes to you with signs and wonders to deny what you saw with your own eyes. We believe in a wonder [as evidence of a prophet's reliability] only because of the mitzvah which Moses commanded us. Therefore, how can a wonder [cause us to] accept this [person] who comes to deny the prophecy of Moses which we saw and heard?

שֶׁלֹּא לִדְרֹשׁ אֶל הַמֵּתִים – שֶׁלֹּא לִדְרֹשׁ אֶל הַמֵּתִים. וְעִנְיַן דְּרִישָׁה זוֹ הוּא (עי' רמב"ם ל"ת לח), שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם מַרְעִיבִים עַצְמָם וְהוֹלְכִים וְלָנִים בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא לָהֶם הַמֵּת בַּחֲלוֹם וְיוֹדִיעֵם מָה שֶׁיִּשְׁאֲלוּ עָלָיו, וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁלּוֹבְשִׁין בְּגָדִים יְדוּעִים וְאוֹמְרִים דְּבָרִים וּמְקַטְּרִים קְטֹרֶת יְדוּעָה וִישֵׁנִים לְבַדָּם כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא הַמֵּת שֶׁהֵם רוֹצִים בּוֹ וִיסַפֵּר לָהֶם בַּחֲלוֹם, וְעַל כָּל מְלָאכוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּם נֶאֱמַר (דברים יח י יא) לֹא יִמָּצֵא בְךָ וְגוֹ' וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּאִסּוּר כִּשּׁוּף בְּסֵדֶר זֶה (מצוה תקיא) וּבְסֵדֶר מִשְׁפָּטִים (מצוה סב).

To not inquire of the dead: To not inquire of the dead. And the content of this inquiring (see Sefer HaMitzvot, Negative Commandments 38) is that there are people that starve themselves and lay down in the cemetery, so that the dead will come to them in a dream and inform that which they asked him about; and there are others who wear well-known clothes and say things and offer well-known incense and sleep alone so that the dead who they want will come and speak to them in a dream. And about all of these types of crafts and similar to them is it stated (Deuteronomy 18:10-11), “There shall not be found in you, etc. or one who inquires of the dead.” What I wrote on the prohibition of magic in this Order (Sefer HaChinukh 511) and in the Order of Mishpatim (Sefer HaChinukh 62) is from the roots of the commandment.

שֶׁלֹּא לַחֲבֹר חֶבֶר – שֶׁנִּמְנַעְנוּ מִלַּעֲשׂוֹת הַשְׁבָּעוֹת עַל שׁוּם עִנְיָן. וְזֶה הָעִנְיָן הוּא, שֶׁיֹּאמַר אָדָם דְּבָרִים וְיֹאמַר לִבְנֵי אָדָם שֶׁאוֹתָם הַדְּבָרִים יוֹעִילוּ אוֹ יַזִּיקוּ לְאֶחָד מִכָּל הָעִנְיָנִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים יח י יא) לֹא יִמָּצֵא בְךָ וְגוֹ' וְחוֹבֵר חָבֶר. וּלְשׁוֹן סִפְרֵי (כאן), אֶחָד חוֹבֵר אֶת הַנָּחָשׁ וְאֶחָד חוֹבֵר אֶת הָעַקְרָב, כְּלוֹמַר, שֶׁיֹּאמַר עֲלֵיהֶם דְּבָרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְּׁכֵהוּ לְפִי דַּעְתּוֹ (עי' רמב"ם סהמ"צ ל"ת לה), וְכֵן הָאוֹמֵר דְּבָרִים עַל הַמַּכָּה כְּדֵי שֶׁיָּנוּחַ מֵעָלָיו הַכְּאֵב. וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ חֹבֵר חָבֶר שֶׁמְּקַבֵּץ בְּתַחְבּוּלוֹתָיו וְהַשְׁבָּעוֹתָיו נְחָשִׁים אוֹ עַקְרַבִּים אוֹ שְׁאָר חַיּוֹת לְמָקוֹם אֶחָד. וְהַכֹּל בִּכְלַל הָאִסּוּר. וְאוּלַי בְּנִי תַּקְשֶׁה עָלַי בְּהָא דְּגָרְסִינַן בִּשְׁבוּעוֹת בְּפֶרֶק יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה (שבועות טו, ב) שִׁיר שֶׁל פְּגָעִים בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים, וְאוֹמֵר יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן עַד כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי (תהלים צא, א ט), וְאוֹמֵר יְיָ מָה רַבּוּ צָרָי עַד לַיְיָ הַיְשׁוּעָה (שם ג, ב ט), וּפֵרוּשׁ פְּגָעִים, כְּלוֹמַר שֶׁאֲמִירַת אֵלּוּ הַמִּזְמוֹרִים תּוֹעִיל לִשְׁמֹר מִן הַנְּזָקִין. וְאָמְרוּ בִּבְרָכוֹת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְסַדֵּר לְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי וְגָנֵי? וְאֵין הַדָּבָר חָלִילָה דּוֹמֶה לְעִנְיַן חֹבֵר חָבֶר שֶׁזָּכַרְנוּ, וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל זֶה (שבועות שם), אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֲבָל הִזְכִּירוּ לוֹמַר מִזְמוֹרִים אֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דְּבָרִים יְעוֹרְרוּ נֶפֶשׁ הַיּוֹדֵעַ אוֹתָם, לַחֲסוֹת בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְהָשִׂים בּוֹ כָּל מִבְטַחוֹ, וְלִקְבֹּעַ בִּלְבָבוֹ יִרְאָתוֹ וְלִסְמֹךְ עַל חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ, וּמִתּוֹךְ הִתְעוֹרְרוּת עַל זֶה יִהְיֶה נִשְׁמָר בְּלִי סָפֵק מִכָּל נֶזֶק. וְזֶהוּ שֶׁהֵשִׁיבוּ בַּגְּמָרָא בְּעִנְיָן זֶה דְּקָא פָּרֵיךְ הָתָם, וְהֵיכִי עֲבִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כֵּן, וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְאָמְרוּ לְהָגֵן שָׁאנֵי, כְּלוֹמַר, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה שֶׁיֹּאמַר אָדָם דִּבְרֵי תוֹרָה לְעוֹרֵר נַפְשׁוֹ לְטוֹבָה, כְּדֵי שֶׁיָּגֵן עָלָיו אוֹתוֹ הַזְּכוּת לְשָׁמְרוֹ.

To not invoke a charm: That we have been prevented from making invocations over anything. And this matter is that a man say things, and say to people that those things [he said] benefit or damage anything. And about this is it stated (Deuteronomy 18:10-11), “There shall not be found in you, etc. And one who invokes charms.” And the language of Sifrei Devarim 172 [is] “It is one if he charms a snake or if he charms a scorpion” — meaning to say, that he says to them things, so that they will not bite him, according to his opinion. (See Sefer HaMitzvot, Negative Commandments 35.) And so [too, included] is one who says things over his wound, in order that the pain will leave him. And there are some that explained “one who invokes charms,” [to mean] that he gathers snakes or scorpions or other animals to one place with his machinations and his invocations. And it is all included in the prohibition. And maybe, my son, you will challenge me with that which we have the textual version in Shevuot 15b in the chapter [entitled] Yediot HaTumah, “The song of disturbances (pegaim) with harps and lyres. [...] And he says, ‘He that dwells in the secret place of the Most High,’ until ‘Because You, O Lord, are my refuge’ (Psalms 91:1-9). And he says, ‘Lord, how many have my enemies become,’ until ‘Salvation belongs to the Lord’ (Psalms 3:2-9).” And the understanding of “disturbances” is meaning to say that the saying of these psalms is beneficial in protection from damages (evil spirits). And they [further] said in Berakhot (see Rif 3a on Berakhot), “Rabbi Yehoshua ben Levi would order these verses and fall asleep.” However the matter is not, God forbid, similar to the matter of invoking a charm that we mentioned. And they, may their memory be blessed, have already mentioned (Shevuot 15b), “One is prohibited from healing himself with words of Torah.” Rather they mentioned to say these psalms that have things that arouse the soul of the one that knows them, to take refuge in God, may He be blessed, to put all of his trust in Him, to fix His awe in his heart and to rely upon His kindness and His goodness. And from the arousal to this, he will be protected, without a doubt, from all damage. And this is what they answered in the Gemara about this matter, as it challenged there, “And how could Rabbi Yehoshua do that? But doesn’t Rabbi Yehoshua say, ‘One is prohibited from healing himself with words of Torah?’” and they said, “To protect is different” — meaning to say, the Torah did not forbid that a person say words of Torah to arouse his soul to the good, so that this merit protect him to guard him.

[נח] קוסם קסמים, הקוסם הוא שעושה מעשה מן המעשים הידועים עד שיפנה לבו להגיד עתידות, והיו עושים מעשים עם קסמי עץ להגיד על ידם עתידות, כמו שנעשה בזמנינו ע"י הנחת האצבעות על טבלא של עץ ובסיוע כח הדמיון כוונו להשיג איזה דברים נעלמים וכמ"ש עמי בעצו ישאל, והיו עוד כמה מיני קסמים כמ"ש קלקל בחצים גו' ראה בכבד בימינו היה הקסם ירושלים (יחזקאל כ״א:כ״ו-כ״ז) ובא נוסף, שם קסמים לחייב על כל קסם וקסם

הנה רבותינו ז"ל אמרו (במדב"ר ד) לא קם בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם. כוונת רבותינו ז"ל, לא שהיה בלעם במדריגת משה, אבל כוונתם שהיה במדריגה זה לעומת זה משה בקדושה ובלעם בקליפה. וידוע מאמר רבותינו ז"ל משה נתנבא בזה, שהוא מדריגה שלא בא לעולם הזה ושם יכולין להפך הכל לטובה ומהאי טעמא משה היה גודר גדר לעמוד בפרץ, דביטל כל גזירות רעות דמדריגתו היה במדריגה גבוה ששם יכולין לבטל כל הדינין ולהפוך בדיבור מרעה לטובה ומהאי טעמא פעל משה בדיבור. ולהיפך בלעם ניבא במדריגות זה של הקליפה ומהאי טעמא גם בלעם פעל בדיבורו בקללתו. אפס משה שהיה בקדושה פעל בדיבורו הכל לטובה, ובלעם שהיה בקליפה פעל בדיבורו הכל קללה וארור. זה שרמז הכתוב דבלעם אמר בנה לי בזה שבעה מזבחות, בזה דוקא במדריגת זה. כן והכן לי בזה שבעה כו', גם כן בזה דייקא שעל ידי שיפעול הכנה למדריגות זה דקליפה יוכל לפעול בדיבורו קללה דבלעם היה חפץ לקללם כפירש רש"י ז"ל. אמנם השם יתברך הכיר מחשבתו ולא נתנו להתנהג במדריגות זה, רק אמר שוב אל בלק וכה תדבר, וכה דייקא, פירוש בבחינת כה לבד תתנהג שהוא למטה מזה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה כל הנביאים נתנבאו בכה למטה ממשה שניבא בזה, ובבחינה זו אין בכוחו לפעול בדיבור: או יבואר מאמר (במדב"ר ד) בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, והוא קרוב לאופן הנ"ל. להבין כוונת חכמינו ז"ל שחס ושלום בלעם היה כמו משה, כי חילוק גדול ביניהם שמשה רבינו כל ימיו השפיע טובות לעולם שכמה פעמים מסר נפשו להצלת ישראל מאף וחימה. ובלעם היה ההיפוך שכל ימיו הביא יללה ופרעניות לעולם שמעשיו היו רק בקללה. אפס כוונת רבותינו ז"ל שמהמקום גבוה שהתאמץ משה להביא ממקום ההוא טובות לעולם כידוע מכתבי האריז"ל, ממקום הזה התאמץ בלעם הרשע להביא יללה לעולם. וזהו כוונת רבותינו ז"ל ששוה למשה ששניהם התאמצו לעורר ההשפעה ממקום אחד. אפס זה לעומת זה היה משה רבינו הביא ממקום ההוא טובות, ובלעם הרשע הביא ממקום ההוא קללה. והנה רבותינו ז"ל אמרו (יבמות מט:) כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה ומשה באספקלריא המאירה. להבין מאמר רבותינו ז"ל דרך משל, למלך מצוה איזה דבר לעבדיו אז השומעים הציווי אינם שומעים רק דבר המלך ובאמת בכל דיבור שאדם מדבר קודם שיוציא מפיו הדיבור הוא במחשבה שחשב מקודם למה יאמר הדיבור וטעם למה יצוה כך ומי שזוכה להשיג הדיבור כמו שהיה במחשבה, דהיינו שמשיג המחשבה אז מבין הטעם כיון שמשיג האיך היה במחשבה ובמחשבה חקוק הטעם למה צוה כך. וזה היה החילוק בין משה רבינו לשאר נביאים, ששאר נביאים השיגו הדיבור ומי שמשיג הדיבור לבד אינו משיג הטעם כנ"ל דהטעם הוא חקוק במחשבה דהוא למעלה מדיבור, מה שאין כן משה השיג גם הטעם דמשה השיג עולם המחשבה כנודע בהאריז"ל ובמחשבה שם חקוק הטעם כנ"ל. והנה מי שאינו משיג רק הדיבור דאז אינו משיג הטעם כנ"ל נקרא אספקלריא שאינה מאירה דכל שאינו יודע הטעם של דבר אינו מאיר הדבר אצלו, מה שאין כן מי שמשיג הטעם של הדבר נקרא אספקלריא המאירה כיון שיודע הטעם לצווי המלך מאיר הדבר וברור אצלו הדיבור שמבין שצריך לעשות שמבין הטעם:

Our author describes the prophecy of Moses as dealing with ‎the holiness of matter, whereas the prophecy of Bileam ‎was focused on the ‎קליפות‎, the peels surrounding the essence of ‎the fruit, i.e. matter which at best only “protects” the holy ‎essence from being harmed. Most of the time when we speak of ‎קליפות‎, we refer to matter that must be removed before we can ‎lay bare the useful or holy essence within it. He quotes ‎‎Sifrey on Mattot 2 as support for this thesis. It is ‎stated there (in respect of the words ‎זה הדבר‎) that Moses was able ‎to employ the level of ‎זה הדבר‎, “this is the word” (the word of G’d ‎itself, (not a repetition of it), i.e. G’d speaks through my throat. ‎This is a totally supernatural level of prophecy. A prophecy ‎emanating from such supernatural regions is subject to being ‎reversed (according to our author) something that is not possible ‎when the utterance of the prophecy commenced in this material ‎world of ours. Reversals of prophecies described as ‎זה הדבר‎, can ‎occur both when referring to “good” prophecies and “bad” ‎prophecies. This is why Moses’ prophetic powers were used to ‎promote holiness, sanctity, and could often “stand in the breach,” ‎i.e. was able to reverse decrees that would have harmed or ‎destroyed Israel otherwise.‎ Bileam, whose prophecies only dealt with matters devoid of ‎sanctity, applied this technique also, but used it only to reverse ‎‎“good” prophecies to “bad” prophecies The fact that Bileam did ‎possess such powers is hinted at in the Torah when it quotes him ‎as telling Balak (Numbers 23,1) ‎בנה לי בזה שבעה מזבחות‎, “build for ‎me as a symbol of the power of ‎זה‎ seven altars.” He repeats this ‎with a slight variation when he tells Balak: ‎והכן לי בזה שבעה ‏מזבחות‎, “prepare for me, etc.” (Numbers 23,29). He again added ‎the word ‎בזה‎ to indicate under what auspices he planned to ‎change G’d’s mind about blessing Israel. ‎Rashi, commenting on 23,16 where G’d says to Bileam: ‎שוב אל בלק וכה תדבד‎, “go back to Balak and speak to him using the ‎method by which other prophets introduce their prophecies,” i.e. ‎with the preamble ‎כה‎, “thus,” explains that G’d had understood ‎what Bileam had had in mind and He thwarted him from using ‎the method called ‎זה‎, which would have enabled him ‎subsequently to reverse the blessings. In other words, G’d ensured ‎that the words Bileam would utter could not be reversed.‎‎ Another approach among our sages to understanding the line ‎in Deut. 34,10 that there never arose in Israel a prophet of the ‎stature of Moses, implying that among the gentiles there did arise ‎such a prophet, also shares the conviction that Bileam on no ‎account could be compared to Moses on a moral basis.‎ The greatest difference between them, visible to all, was that ‎Moses during all of his life employed his gift of prophecy ‎beneficially at all times. He put his own life at risk on behalf of his ‎people many times when trying to save them from G’d’s ‎justifiable anger at them.‎ Bileam used his gift exactly in the opposite manner, as his ‎accomplishments were achieved by invoking curses. What then ‎did our sages mean when they implied that a prophet of similar ‎or even superior stature did arise among the gentiles? According to the Ari z’al they compared the vantage ‎points from which both Moses and Bileam pronounced their ‎respective prophecies. Both of them endeavoured to procure the ‎fulfillment of their prophetic announcements from the same ‎lofty source in heaven; alas Bileam used his power destructively, ‎whereas Moses invariably used his power constructively.‎ Our sages in Yevamot 49 have stated that whereas all ‎other prophets saw indistinct visions, Moses saw a clear vision. ‎This can best be understood by a parable. When a king issues ‎orders to his servants, the servants hearing it only hear the voice ‎of the king when he issues his orders. However, it is clear that ‎each order before being issued had been preceded by the king ‎thinking about if first and formulating it afterwards. Any person ‎who has been privy to the considerations which preceded the ‎orders being issued, in other words, someone who is aware of the ‎motivation resulting in these orders, has an advantage over ‎someone who has only heard the actual order being issued. This ‎was basically the difference between Moses’ level of prophecy and ‎that of other prophets. Moses also understood the reason why G’d ‎had seen fit to issue the various commandments when He did so. ‎People who are unaware of the background to the orders they ‎have been ordered to perform are compared by the Talmud to ‎having experienced indistinct images. Another way of expressing ‎this distinction is the sages saying that other prophets ‎prophesied on a level introduced by ‎כה‎, whereas Moses ‎prophesied on a level introduced by ‎זה‎.