The Process of Teshuvah and Spiritual Return

לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃ אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קׇ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי׃ הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי׃

Fashion a pure heart for me, O God; create in me a steadfast spirit. Do not cast me out of Your presence, or take Your holy spirit away from me. Let me again rejoice in Your help; let a vigorous spirit sustain me.

הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָ֩אתָ֩ אֶת־הַדְּבָרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה צָפ֗וֹנָה וְ֠אָמַרְתָּ֠ שׁ֣וּבָה מְשֻׁבָ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לוֹא־אַפִּ֥יל פָּנַ֖י בָּכֶ֑ם כִּֽי־חָסִ֤יד אֲנִי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לֹ֥א אֶטּ֖וֹר לְעוֹלָֽם׃ שׁ֣וּבוּ בָנִ֤ים שֽׁוֹבָבִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אָנֹכִ֖י בָּעַ֣לְתִּי בָכֶ֑ם וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶחָ֣ד מֵעִ֗יר וּשְׁנַ֙יִם֙ מִמִּשְׁפָּחָ֔ה וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם צִיּֽוֹן׃ שׁ֚וּבוּ בָּנִ֣ים שׁוֹבָבִ֔ים אֶרְפָּ֖ה מְשׁוּבֹתֵיכֶ֑ם הִנְנוּ֙ אָתָ֣נוּ לָ֔ךְ כִּ֥י אַתָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃ קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהֹוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כׇּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃

Return, O Israel, to the ETERNAL your God, For you have fallen because of your sin. Take words with you And return to GOD. Say: “Forgive all guilt And accept what is good; Instead of bulls we will pay [The offering of] our lips.

וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכׇ֨ל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃ וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃ וְשָׁ֨ב יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃

When all these things befall you—the blessing and the curse that I have set before you—and you take them to heart amidst the various nations to which the ETERNAL your God has banished you, and you return to the ETERNAL your God, and you and your children heed God’s command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day, then the ETERNAL your God will restore your fortunes and take you back in love. You will be brought together again from all the peoples where the ETERNAL your God has scattered you.

וְהָרָשָׁ֗ע כִּ֤י יָשׁוּב֙ מִכׇּל־חַטֹּאתָו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְשָׁמַר֙ אֶת־כׇּל־חֻקּוֹתַ֔י וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה חָיֹ֥ה יִֽחְיֶ֖ה לֹ֥א יָמֽוּת׃ הֶחָפֹ֤ץ אֶחְפֹּץ֙ מ֣וֹת רָשָׁ֔ע נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הֲל֛וֹא בְּשׁוּב֥וֹ מִדְּרָכָ֖יו וְחָיָֽה׃ {ס}

Moreover, if someone wicked repents of all the sins that were committed and keeps all My laws and does what is just and right, they shall live; they shall not die. Is it my desire that the wicked shall die?—says the Sovereign GOD. It is rather that they shall turn back from their ways and live.

דָּבָר אַחֵר, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁמִּתְכַּנְסִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר אֵימָתַי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֵימָתַי יוֹם הַכִּפּוּרִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, לִי מָה אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, אֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ אֵצֶל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, מִנַּיִן דִּכְתִיב אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו אֲשֶׁר לוֹ אֻמָּה קְרוֹבָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, הוּא וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא נַעֲשֵׂית אֻמָּה שֶׁלִּי (ויקרא כג, ב):

Another matter: “That has God near it” – Rabbi Yoḥanan said: When the ministering angels gather before the Holy One blessed be He, saying: ‘When is Rosh HaShana and when is Yom Kippur,’ the Holy One blessed be He says to them: ‘Why are you asking Me? Let us, I and you, go to the earthly court.’ From where is this derived? As it is written: “That has God near [kerovim] it” – it is not written here [of God]: “Who has a nation near [Him]” but rather [it is written of Israel]: “That has God near it” – He and His entire entourage.

עתה צריכים לחזור, על פתח התשובה. כי מכמה מינים היא התשובה שעושים בני אדם, וכולם טובים, אבל לא כל הפנים שוים. יש בן אדם שהוא רשע גמור כל ימיו, והוא עבר על כמה מצות לא תעשה, והוא מתחרט ומתודה עליהם. ואח״כ אינו עושה לא טוב ולא רע, לזה, ודאי שהקב״ה ימחול לו.

״ה׳ ה׳״ — אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה — ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרַעַת גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאׇזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאׇזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״.

The verse continues: “The Lord, the Lord,” and it should be understood as follows: I am He before a person sins, and I am He after a person sins and performs repentance, as God does not recall for him his first sins, since He is always “God, merciful and gracious” (Exodus 34:6). § Rabbi Yoḥanan said: Great is repentance, for it tears up the sentence issued against a person, as it is stated: “Make the heart of this people fat, and make their ears heavy, and smear over their eyes; lest they see with their eyes, and hear with their ears, and understand with their heart, and they will return, and be healed” (Isaiah 6:10), implying that if indeed they return and repent, they will be healed from all their sins.

עָבַר עַל עֲשֵׂה וְשָׁב — אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״. עָבַר עַל כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין.

הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

לפי שהוא טוב וישר לא ימאס החוטאים, אלא אם ירצו לשוב יקבלם ויורה אותם דרך הישרה. והיא דרך התשובה.

כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ" וְגוֹ' (במדבר ה ז) "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מִתְוַדִּין. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּמַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְכֵן בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָם עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ה) "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". וְכֵן כָּל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין וּמְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּמִיתָתָן אוֹ בִּלְקִיָּתָן עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְהַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֶה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם": בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":

If a person transgresses any of the mitzvot of the Torah, whether a positive command or a negative command - whether willingly or inadvertently - when he repents, and returns from his sin, he must confess before God, blessed be He, as [Numbers 5:6-7] states: "If a man or a woman commit any of the sins of man... they must confess the sin that they committed." This refers to a verbal confession. This confession is a positive command. How does one confess: He states: "I implore You, God, I sinned, I transgressed, I committed iniquity before You by doing the following. Behold, I regret and am embarrassed for my deeds. I promise never to repeat this act again." These are the essential elements of the confessional prayer. Whoever confesses profusely and elaborates on these matters is worthy of praise. Those who bring sin offerings or guilt offerings must also [confess their sins] when they bring their sacrifices for their inadvertent or willful transgressions. Their sacrifices will not atone for their sins until they repent and make a verbal confession as [Leviticus 5:5] states: "He shall confess the sin he has committed upon it." Similarly, those obligated to be executed or lashed by the court do not attain atonement through their death or lashing unless they repent and confess. Similarly, someone who injures a colleague or damages his property, does not attain atonement, even though he pays him what he owes until he confesses and makes a commitment never to do such a thing again as implied by the phrase [Numbers, loc. cit..], "any of the sins of man." At present, when the Temple does not exist and there is no altar of atonement, there remains nothing else aside from Teshuvah. Teshuvah atones for all sins. Even a person who was wicked his whole life and repented in his final moments will not be reminded of any aspect of his wickedness as [Ezekiel 33:12] states "the wickedness of the evil one will not cause him to stumble on the day he repents his wickedness." The essence of Yom Kippur atones for those who repent as [Leviticus 16:30] states: "This day will atone for you."

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו): "שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה". וְנֶאֱמַר (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם". וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל): "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ". וְהִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי יַעֲזֹר ה' לַשָּׁבִים כַּאֲשֶׁר אֵין יַד טִבְעָם מַשֶּׂגֶת וִיחַדֵּשׁ בְּקִרְבָּם רוּחַ טְהוֹרָה לְהַשִּׂיג מַעֲלַת אַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וְאוֹמֵר בְּסוֹף הָעִנְיָן (דברים ל, ו): "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" – לְהַשִּׂיג אַהֲבָתוֹ. וְהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים דִּבְּרוּ תָּמִיד עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, עַד כִּי בָּאוּ עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה כֻּלָּם מְפֹרָשִׁים בְּדִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן – הַחֲרָטָה: יָבִין לְבָבוֹ כִּי רַע וָמָר עָזְבוֹ אֶת ה', וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ כִּי יֵשׁ עֹנֶשׁ וְנָקָם וְשִׁלֵּם עַל הֶעָוֹן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, לה): "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם", וְנֶאֱמַר (איוב יט, כט): "גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב". וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְיֹאמַר בִּלְבָבוֹ: מֶה עָשִׂיתִי? אֵיךְ לֹא הָיָה פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינַי, וְלֹא יָגֹרְתִּי מִתּוֹכָחוֹת עַל עָוֹן וּמִן הַשְּׁפָטִים הָרָעִים, כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע? לֹא חָמַלְתִּי עַל גּוּפִי, וְלֹא חָסָה עֵינִי עָלָיו מִשַּׁחֲתוֹ מִפְּנֵי הֲנָאַת רֶגַע אֶחָד, וְנִמְשַׁלְתִּי לְאִישׁ שֶׁיִּגְזֹל וְיַחְמֹס וְיֹאכַל וְיִשְׂבַּע, וְיוֹדֵעַ כִּי אַחֲרֵי אָכְלוֹ וְאַחֲרֵי שָׁתוֹ יַגְרֵס הַשּׁוֹפֵט בֶּחָצָץ שִׁנָּיו, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ, יז): "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ". וְרָעָה מִזֹּאת, כִּי הָיִיתִי עַל הַנֶּפֶשׁ הַיְּקָרָה אַכְזָרִי וְנִטְמְאָה בְּגִלּוּלֵי יִצְרִי, וּמָה הוֹעִילָה בְּכָל קִנְיָנֶיהָ אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ? וְאֵיךְ הֶחֱלַפְתִּי בְּעוֹלָם חוֹלֵף, עוֹלָם עוֹמֵד לָעַד לְעוֹלָם? אֵיךְ נִמְשַׁלְתִּי כִּבְהֵמוֹת נִדְמֵיתִי, וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרִי כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְתָעִיתִי מִדֶּרֶךְ הַשְׁכֵּל? וְהִנֵּה הַבּוֹרֵא נָפַח בְּאַפִּי נִשְׁמַת חַיִּים חַכְמַת לֵב וְטוֹבַת שֵׂכֶל לְהַכִּירוֹ וּלְיִרְאָה מִלְּפָנָיו וְלִמְשׁוֹל בַּגּוּף וְכָל תּוֹלְדוֹתָיו כַּאֲשֶׁר הִמְשִׁילָהּ עַל שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים מֵאֲשֶׁר יָקְרָה בְּעֵינָיו נִכְבְּדָה, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֹאת נִבְרֵאתִי, וַיְהִי בִּי הֵפֶךְ מִזֶּה, לָמָּה לִי חַיִּים? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, טז): "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ". וְעוֹד, כִּי כְּמִשְׁפַּט הַבְּהֵמָה לֹא עָשִׂיתִי, אֲבָל שָׁפַלְתִּי מִמֶּנָּה, כִּי יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי, וְשָׁלַחְתִּי נַפְשִׁי לַחָפְשִׁי מֵאֲדוֹנֶיהָ, וְטָעַמְתִּי צוּפִי, וְנָשִׁיתִי סוֹפִי, וְגָזַלְתִּי וְחָמַסְתִּי, וְעַל דָּל בּוֹסַסְתִּי, וְלֹא זָכַרְתִּי יוֹם הַמָּוֶת אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לִפְנֵי נִשְׁמָתִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתִי וְאַדְמָתִי. וְהָעִנְיָן הַזֶּה אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (ירמיה ח, ו): "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי". הָעִקָּר הַשֵּׁנִי – עֲזִיבַת הַחֵטְא: כִּי יַעֲזֹב דְּרָכָיו הָרָעִים וְיִגְמֹר בְּכָל לְבָבוֹ כִּי לֹא יוֹסִיף לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד, וְאִם אָוֶן פָּעַל לֹא יוֹסִיף, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג, יא): "שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים", וְנֶאֱמַר (ישעיה נה, ז): "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ". וְדַע, כִּי מִי אֲשֶׁר חָטָא עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה, כִּי הִתְאַוָּה תַּאֲוָה וַיֶּחֱזַק עָלָיו יִצְרוֹ וַיִּתְקְפֵהוּ, וְלֹא נֶחְלְצוּ רַעְיוֹנָיו וְחוּשָׁיו בְּפָגְעוֹ בּוֹ, וְלֹא מִהֲרוּ לִגְעֹר בְּיַם הַתַּאֲוָה וְיֶחְרַב, עַל כֵּן יְגֹרֵהוּ הַיֵּצֶר בַּחֲרָמָיו, וְנָפַל בְּמַכְמוֹרָיו לְפִי שְׁעָתוֹ וְעִתּוֹ, בִּהְיוֹת רוּחַ הַיֵּצֶר רַע מְבַעֲתוֹ, וְלֹא מֵאֲשֶׁר חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לִמְצוֹא עֲוֹנוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ אַחֲרֵי זֹאת – רֵאשִׁית תְּשׁוּבַת הָאִישׁ הַזֶּה הַחֲרָטָה, וְלָשִׂים יָגוֹן בְּלִבּוֹ עַל חַטָּאתוֹ וְלִהְיוֹת נֶפֶשׁ נַעֲנָה וּמָרָה כַּלַּעֲנָה, אַחֲרֵי כֵן יוֹסִיף בְּכָל יוֹם יִרְאַת ה' בְּנַפְשׁוֹ, וְיִתֵּן חִתַּת אֱלֹקִים בִּלְבָבוֹ בְּכָל עֵת, עַד אֲשֶׁר יִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה', כִּי אִם יוֹסִיף יַעֲבֹר בּוֹ הַיֵּצֶר וַיִּפְגְּשֵׁהוּ כְּפַעַם בְּפַעַם, וְרַבָּה עָלָיו תַּאֲוָתוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן. לֹא יִהְיֶה נִפְתֶּה לִבּוֹ עָלָיו – וְיַעֲזֹב דַּרְכּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יג): "וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרֻחָם", הִזְכִּיר תְּחִלָּה "וּמוֹדֶה" עַל הַחֲרָטָה וְהַוִּדּוּי, וְאַחַר כָּךְ "וְעוֹזֵב". אַךְ הָאִישׁ הַמִּתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹבָה תָּמִיד, וְגֶבֶר עַל חֲטָאָיו דּוֹרֵךְ בְּכָל יוֹם, וְשׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ וְשָׁב בִּמְרוּצָתוֹ גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת, וְכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ, וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו, רוֹצֶה לוֹמַר הַתַּאֲוָה וְהַיֵּצֶר, וְחֶפְצוֹ וּמְגַמָּתוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ כָּל אֲשֶׁר יָזַם לַעֲשׂוֹת – רֵאשִׁית תְּשׁוּבַת הָאִישׁ הַזֶּה, לַעֲזֹב דַּרְכּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה, וּלְהַסְכִּים לְקַיֵּם וּלְקַבֵּל עָלָיו לְבַל יוֹסִיף לַחֲטוֹא, אַחֲרֵי כֵן יִתְחָרֵט עַל עֲלִילוֹתָיו הַנִּשְׁחָתוֹת, וְיִתְוַדֶּה לָשׁוּב אֶל ה', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, ז): "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ". וְהַמָּשָׁל בָּזֶה – לְמִי שֶׁאוֹחֵז הַשֶּׁרֶץ וּבָא לִטְבֹּל וּלְהִטָּהֵר, כִּי יַנִּיחַ הַשֶּׁרֶץ תְּחִלָּה וְאַחֲרֵי כֵן יִטְבֹּל וְיִטְהַר. וְכָל זְמַן שֶׁהַשֶּׁרֶץ בְּיָדוֹ – עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ וְאֵין הַטְּבִילָה מוֹעִילָה. וְהִנֵּה עֲזִיבַת מַחְשֶׁבֶת הַחֵטְא – הִיא הַשְׁלָכַת הַשֶּׁרֶץ, וְהַחֲרָטָה מֵאֲשֶׁר חָטָא וְהַוִּדּוּי וְהַתְּפִלָּה – בִּמְקוֹם הַטְּבִילָה. וְהָיָה כִּי יָבוֹאוּ יִסּוּרִים וּמַכְאוֹבִים עַל הָרָשָׁע אֲשֶׁר תָּמִיד כָּל זְמָמָיו לְהִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו, יִוָּסֵר בַּתְּחִלָּה וְיָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב וְיַכְרִית מַעְבָּדָיו מִיָּדָיו. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה – לְעֵגֶל אֲשֶׁר יַכּוּהוּ בְּמַלְמַד הַבָּקָר לְכַוֵּן תְּלָמָיו; כֵּן הַמִּתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹבָה, יִקַּח הַמּוּסָר תְּחִלָּה לַעֲזֹב דַּרְכֵי מָוֶת לָלֶכֶת דֶּרֶךְ יָשָׁר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יח): "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד". עוֹד נֶאֱמַר אַחֲרָיו (ירמיה לא, יט): "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי", רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר יִסַּרְתַּנִי וְאִוָּסֵר וְשַׁבְתִּי מִדַּרְכִּי הָרָעָה – נִחַמְתִּי אַחֲרֵי כֵן וָאֶתְחָרֵט עַל מָה שֶׁעָבַר מִדִּבְרֵי עֲוֹנֹתַי. וְהִנֵּה נִתְבָּאֵר לְךָ מִזֶּה כָּל הָעִנְיָן אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ.

In explanation of repentance and its principles Among the good things which God, may He be blessed, has bestowed upon His creations is the path which He prepared for them to ascend from the baseness of their actions, to escape the trap of their inequities, to hold their souls back from destruction and to remove His anger from upon them. Because of His goodness and uprightness, He has taught them and warned them to return to Him when they sin against Him - for He understands their nature, as it is stated (Psalms 25:8), "Good and upright is the Lord; therefore He shows sinners the way." [Even] if they greatly sin and rebel and act like treacherous betrayers - He does not close the doors of repentance to them, as it is stated (Isaiah 31:6), "Return, to Him to whom they have been so shamefully false." It is [also] stated (Jeremiah 3:22), "Turn back, O rebellious children, I will heal your afflictions." We are warned about repentance in several places in the Torah. It is explained that repentance is accepted even when the sinner repents because of his many troubles - how much more so [will it be accepted] if he returns because of fear or love of God - as it is stated (Deuteronomy 4:30), "When you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the Lord your God and obey Him." It is explained in the Torah that God will help those who repent beyond what their natural ability would allow; and that He renews a pure spirit within them, to reach great heights in His love - as it is stated (Deuteronomy 30:2), "And you return to the Lord your God, and you and your children heed His command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day." Further, it is stated about the body of the matter (Deuteronomy 30:6), "Then the Lord, your God, will circumcise your heart and the hearts of your offspring," to acquire love for Him. And the Prophets and Writings constantly speak on the subject of repentance, such that the principles of repentance are all explained in their words, as will be explained. Now we will explain the principles of repentance. The first principle is regret: His heart should understand that leaving God is bad and bitter; and he should place into his heart that there is punishment, vengeance and repayment for iniquity, as it is stated (Deuteronomy 32:35), "To be My vengeance and repayment." And it is stated (Job 19:29), "Be in fear of the sword, for [your] fury is iniquity worthy of the sword." And he should regret his bad deeds and say in his heart, "What have I done? How did I not have fear of God in front of my eyes, and did not become afraid from the rebukes of iniquity and from the harsh judgments? For there are many aches [waiting] for the evildoer. I did not pity my body; and for a moment of pleasure, my eyes did not pity its being destroyed. I became like a man who robs and extorts, eats and is satiated; but who knows that after his eating and his drinking, the judge will grind his teeth with gravel - like the matter that is stated (Proverbs 20:17), 'but later his mouth will be filled with gravel.' And worse than this, I was cruel to the dear soul and I rendered it impure with the idols of my impulse. And what did it gain from all of its acquisitions, if they are bad in the eyes of its Master? And how did I trade a passing world for a world that exists for ever and ever? How have I become similar to animals? As I have gone after my impulse like a horse, like a mule that does not understand. And I have strayed from the way of the intellect. And behold the Creator blew a living soul into my nose - a wise heart and the benefit of intellect - in order to recognize Him and fear Him and to govern over the body and all of its actions, like it governs over the other animals that do not speak, because it is precious in His eyes. And though I was created like this, it has become the opposite of this in me. Why am I alive? It is like the matter that is stated (Proverbs 21:16), 'A man who strays from the path of the intellect will rest in the company of ghosts.' Moreover I have not [even] fulfilled the precept of the animal. Rather I have been lower than that. For the ox knows its master and the donkey the trough of its owner; whereas I have not known and not reflected. And I have sent my soul to be free from its master. So I have tasted my nectar, but forgotten my end. And I have stolen and extorted and trampled upon the indigent. I have not remembered the day of death, upon which nothing will remain before my soul besides my corpse and my dirt." And this matter that we have explained is that which Jeremiah, peace be upon him, had spoken, "No one regrets his wickedness and says, 'What have I done?'" The second principle is leaving the sin: That he should leave his evil ways and decide with all of his heart that he will not continue to return this way again. And if he did evil, he shall not do [it any] more, like the matter that is stated, (Ezekiel 33:11), "Return, return from your evil ways"; and [likewise] stated (Isaiah 55:17), "Let the wicked give up his ways." But know that [in the case of] one who sins by happenstance because he had a desire and his impulse overpowered him and attacked him, whereas his ideas and senses did not rescue him when he encountered it; so they were not quick to rebuke him in the sea of desire, to dry it up - hence the impulse dragged him into its nets and he fell into its snares at that particular time and instant, at the time that the spirit of the evil impulse kicked him down, but not because of his [own] desire and will to find his iniquity and to do like this afterwards: The beginning of the repentance of this man is regret; to place sorrow into his heart about his sin, to have his soul be afflicted and bitter like wormwood. Afterwards, he should increase the fear of sin in his heart every day, and put the dread of God into his heart at all times, until his heart becomes steady in the trust of God. As if the impulse comes across him again - like it does from time to time - and his desire become fanned like the first case, his heart will not be seduced by it and he will abandon its path. [This is] as it is stated (Proverbs 28:13), "but one who confesses and abandons [them] will find mercy" - it mentions "confesses" first, about the regret and the confession; and afterwards, "abandons." However [in the case of] one who is constantly positioned on the path that is not good, and the man who treads on his sins every day and repeats them in his foolishness; and who runs after it many times in his race, loves his evil all the time, places the trap of his iniquity in front of his face - meaning his desire and impulse - and his craving is his occupation; he does not prevent himself from doing anything that he wants to do: For such a man, the beginning of his repentance is to abandon his evil way and thoughts, and to agree, resolve and accept upon himself to not continue sinning. Afterwards, he should regret and return to God, as it is stated (Isaiah 55:7), "Let the wicked give up his ways, the sinful man his plans; let him turn back to the Lord, and He will pardon him." And the parable for this is about one who holds a sherets (an impure crawling animal) and comes to immerse and become pure. For he must first leave the sherets, and then immerse and become purified. But all the time that the sherets is in his hand, his impurity is still with him and the immersion is ineffective. And behold that leaving the thoughts of sin is [equivalent to] throwing out the sherets; and the regret of that which he sinned, the confession and the prayer are in place of the immersion. And when afflictions and aches come upon the evildoer for whom all of his plans are to continue with his crimes, he is first afflicted. And then he repents from the evil thoughts that he thought and cuts off the actions from his hands. And the parable for this is about a calf which they hit with a cow prod to direct his [work on the] furrows. So is one who is positioned on a path that is not good. He should take the chastisement first, to abandon the ways of death and to walk in a straight path - as it is written (Jeremiah 31:18), "I can hear Ephraim lamenting, 'You have chastised me, and I am chastised like a calf that has not been broken.'" And it is further stated after it (Jeremiah 31:19), "Now that I have turned back, I am filled with remorse." [This] means to say, "After you chastised me, and I was chastised and returned from my evil ways; I was filled with remorse afterwards and regretted what occurred with my iniquities." So behold that all of this matter that we have explained has been clarified for you.

הוֹאִיל וּרְשׁוּת כָּל אָדָם נְתוּנָה לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּפִיו מֵחֲטָאָיו וְלִנְעֹר כַּפָּיו מֵחֲטָאָיו כְּדֵי שֶׁיָּמוּת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא נוֹטֶה לָמוּת וְשֶׁמָּא יָמוּת בִּשְׁעָתוֹ וְנִמְצָא עוֹמֵד בְּחֶטְאוֹ. לְפִיכָךְ יָשׁוּב מֵחֲטָאָיו מִיָּד וְלֹא יֵאָמֵר כְּשֶׁאַזְקִין אָשׁוּב שֶׁמָּא יָמוּת טֶרֶם שֶׁיַּזְקִין. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (קהלת ט ח) "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים": וְאַל יְדַמֶּה אָדָם בַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מְרֻחָק מִמַּעֲלַת הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי הָעֲוֹנוֹת וְהַחֲטָאוֹת שֶׁעָשָׂה. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא אָהוּב וְנֶחְמָד הוּא לִפְנֵי הַבּוֹרֵא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא מֵעוֹלָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי טָעַם טַעַם הַחֵטְא וּפֵרַשׁ מִמֶּנּוּ וְכָבַשׁ יִצְרוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִין יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ. כְּלוֹמַר מַעֲלָתָן גְּדוֹלָה מִמַּעֲלַת אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ מֵעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהֵן כּוֹבְשִׁים יִצְרָם יוֹתֵר מֵהֶם: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הָאָדָם לַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ב) "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". וְנֶאֱמַר (עמוס ד ו) "וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'". וְנֶאֱמַר (ירמיה ד א) "אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב". כְּלוֹמַר אִם תַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה בִּי תִּדְבַּק. הַתְּשׁוּבָה מְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים. אֶמֶשׁ הָיָה זֶה שָׂנאוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם מְשֻׁקָּץ וּמְרֻחָק וְתוֹעֵבָה. וְהַיּוֹם הוּא אָהוּב וְנֶחְמָד קָרוֹב וְיָדִיד. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁבְּלָשׁוֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְחִיק הַחוֹטְאִים בָּהּ מְקָרֵב אֶת הַשָּׁבִים בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב א) "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי". וְנֶאֱמַר בִּיכָנְיָהוּ בְּרִשְׁעָתוֹ (כְּתֹב) [כִּתְבוּ] (ירמיה כב ל) "אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו", (ירמיה כב כד) "אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶּן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי" וְגוֹ'. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁב בְּגָלוּתוֹ נֶאֱמַר בִּזְרֻבָּבֶל בְּנוֹ (חגי ב כג) "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם":

Since free choice is granted to all men as explained, a person should always strive to do Teshuvah and to confess verbally for his sins, striving to cleanse his hands from sin in order that he may die as a Baal-Teshuvah and merit the life of the world to come. A person should always view himself as leaning towards death, with the possibility that he might die at any time. Thus, he may be found as a sinner. Therefore, one should always repent from his sins immediately and should not say: "When I grow older, I will repent," for perhaps he will die before he grows older. This was implied by the wise counsel given by Solomon [Ecclesiastes 9:8]: "At all times, your clothes should be white." A Baal-Teshuvah should not consider himself distant from the level of the righteous because of the sins and transgressions that he committed. This is not true. He is beloved and desirable before the Creator as if he never sinned. Furthermore, he has a great reward for he has tasted sin and yet, separated himself from it, conquering his [evil] inclination. Our Sages declared: "In the place where Baalei Teshuvah stand, even the completely righteous are not able to stand." The level of Baalei Teshuvah transcends the level of those who never sinned at all, for they overcome their [evil] inclination more. Teshuvah is great for it draws a man close to the Shechinah as [Hoshea 14:2] states: "Return, O Israel, to God, your Lord;" [Amos 4:6] states: "`You have not returned to Me,' declares God;" and [Jeremiah 4:1] states: "`If, you will return, O Israel,' declares God, `You will return to Me.'" Implied is that if you will return in Teshuvah, you will cling to Me. Teshuvah brings near those who were far removed. Previously, this person was hated by God, disgusting, far removed, and abominable. Now, he is beloved and desirable, close, and dear. Similarly, we find God employs the same expression with which He separates [Himself] from the sinners to draw close those who repent. [Hoshea 2:1] states: "Instead of saying to you: `You are not My nation,' He will tell you: `You are the children of the living God.'” [Also, Jeremiah] speaks of Yecheniah while he was wicked [with the expression (22:30)]: "Write down this man as childless, a man who shall never prosper in his days," and [22:24]: "Would Cheniah, the son of Yehoyakim, king of Judah, be the signet ring on My right hand, I would tear him off." However, after he repented when in exile, [Chaggai 2:23] said concerning Zerubavel, his son: "'On that day,' declares the God of Hosts, `I will take you, Zerubavel, the son of Shaltiel, My servant,' declares God, `and I will place you as a signet ring.'"

וְאוֹמַר בְּבֵאוּר מַהוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁטַּעַם הַתְּשׁוּבָה הוּא הַתְקָנַת הָאָדָם לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אַחַר יְצִיאָתוֹ מִמֶּנָּה וְחֶטְאוֹ בָּהּ וַהֲשָׁבַת מָה שֶׁאָבַד מִמֶּנָּה, אִם בַּעֲבוּר סִכְלוּתוֹ בֵּאלֹהִים וּבְעִנְיְנֵי עֲבוֹדָתוֹ. אוֹ שֶׁגָּבַר יִצְרוֹ עַל שִׂכְלוֹ. אוֹ לְהִתְעַלְּמוּתוֹ מִמָּה שֶׁהוּא חַיָּב בּוֹ לֵאלֹהִים.

אלא למנוע ממנו בתחלת תשובתו הסיוע מלמעלה. שאמרו עליו אדם מקדש עצמו מעט למטה ובעולם הזה, מקדשין אותו הרבה למעלה ובעולם הבא. והיותו יתברך שואל כך הוא הבטחה גדולה שהדבר מסור בידינו ולבעלי תשובה, כתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. שאין יחידו של עולם מטפל בטהרתם, אלא אם כן פתחו לעצמן פתחה של תשובה בלב נשבר ונדכה, וכמו שפירש מורי הה"ר ישמעאל חנינא זצ"ל שהתנה בזה המלך החסיד, הוא הגבר הקים עולה של תשובה, שיהיה נשבר לגמרי כשברי כלי חרש לא יצלח לכל, שאינן עושין מעין מלאכתן ושבירתן טהרתם, כי אמנם היראה אינה כלום, הבל ואין בה מועיל, זולתי בבחירה ורצון.

ותיקון הנפש הוא הנעשה בפקידה. ועל כן גמר הכתוב ואמר "כי אשב בחשך ה' אור לי" והוא מדבר על החשך הזה המתחדש אחר הפקידה שכבר הזכירה "כי נפלתי – קמתי".

(א) תיקון הקלקול הראשון אשר מן הגלות, והוא הסתר הפנים וסטירת האור. ועל כן ירד הצדיק ויתחבר עם המלכות ושם תקבל ממנו כח ועצמה ותקום מן העפר.

אמנם בשמות רבה בפרשת בא (יג, ג), "כי אני הכבדתי את לבו" (שמות י, א), אמר רבי יוחנן, מכאן פתחון פה למינים [לומר] לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר "כי אני הכבדתי את לבו". אמר ריש לקיש, יסתם פיהם של מינים, אלא "אם ללצים הוא יליץ" (משלי ג, לד), שהקב"ה מתרה באדם פעם ראשונה ופעם שניה ושלישי ואינו חוזר [בו], והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. וזה כי התשובה שייכת לאדם בשביל שמעשה* החטא בא מן האדם אשר הוא בעל שנוי ותמורה, לכך אין מעשיו וחטאים שלו נחשבים מעשים גמורים. שמתחלה בא המעשה מן האדם אשר אפשר שישנה מעשה שלו מן רע לטוב, ולפיכך יכול לשנות מעשיו בתשובה, ונחשב המעשה כלא היה מעולם. אבל אם מתרה בו, ההעדאה והתראה זאת עושים לו שמעשיו שלו נחשבים מעשה יותר, שהרי העיד ולא שמע, וזהו מעשה גמור בודאי, אז נועל הקב"ה ממנו דרכי תשובה, ומכביד את לבו.

וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא חוֹטֵא וְרַב מֶרִי נִמְשַׁל לְאִישׁ בַּעַל קַרְנַיִם מְנַגֵּחַ כְּלַפֵּי מַעְלָה, בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת לֶךְ לְךָ (בראשית יד, ב) שֶׁמְאֵבֶר, שָׂם אֵבֶר, לִקְפּוֹץ וְלָעוּף כְּלַפֵּי מַעְלָה. וְכֵן בָּאֻמּוֹת נֶאֱמַר (דניאל ח, כ) ״הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנַיִם״ וְגוֹ׳. כָּךְ נָשָׂא הַמָּשָׁל כָּאן בְּאַיִל בַּעַל קַרְנַיִם זֶה, כִּי יֵשׁ מְנַגֵּחַ כְּלַפֵּי מַעְלָה, זֶהוּ הַחוֹטֵא לַשָּׁמַיִם, וְרוֹב קַרְנֵי הַבְּהֵמוֹת פּוֹנִין לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, כִּי כָּךְ הָאָדָם הַחוֹטֵא לַחֲבֵרוֹ מַזִּיקוֹ, הֵן בְּאֹרֶךְ יָמִים שֶׁבִּימִינוֹ, הֵן בְּעֹשֶׁר וְכָבוֹד שֶׁבִּשְׂמֹאלוֹ. לְפִיכָךְ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה יְחִידִי בָּעוֹלָם וְחָטָא לַשָּׁמַיִם לְבַד, עַל כֵּן נִזְדַּמֵּן לוֹ לְכַפָּרָה שׁוֹר שֶׁהָיָה לוֹ קֶרֶן אֶחָד בְּמִצְחוֹ, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁמִּצַּד הֱיוֹתוֹ בְּמִצְחוֹ הָיָה פּוֹנֶה כְּלַפֵּי מַעְלָה, כִּי בַּמֶּה שֶׁחָטָא יְתַקֵּן. וּמִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין ס.) לוֹמַר כֵּן שֶׁהָיָה לוֹ קֶרֶן אֶחָד וְדַוְקָא בְּמִצְחוֹ. אֲבָל לְדוֹרוֹת, כָּל חוֹטֵא מֵבִיא שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּעַל קַרְנַיִם לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, לְכַפֵּר עַל אֲשֶׁר חָטָא לַחֲבֵרוֹ, כִּי אֲפִלּוּ הַחוֹטֵא בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, מִכָּל מָקוֹם הוּא מַזִּיק גַּם לַבְּרִיּוֹת, הֵן מִצַּד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה, וְרַבִּים נָשְׂאוּ עֹנֶשׁ חֶטְאוֹ כַּנּוֹדָע, הֵן מִצַּד שֶׁגּוֹרֵם שֶׁאֲחֵרִים לוֹמְדִים לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשָׂיו. עַל כֵּן דִּינוֹ לְהָבִיא בְּהֵמָה בַּעֲלַת קַרְנַיִם לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, לְכַפֵּר עַל מַה שֶּׁחָטָא לַבְּרִיּוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל חֶלְקוֹ, כִּי אִם רַבּוּ פְשָׁעָיו מַה יַּעֲשֶׂה לּוֹ יִתְבָּרַךְ. אֲבָל לְאָדָם הַדּוֹמֶה לוֹ הָיָה יָכוֹל לְהַכּוֹת בּוֹ מַכָּה רַבָּה כְּפִי גֹּדֶל כֹּחוֹ, עַל כֵּן דִּינָם חֲלוּקִים בְּקָרְבָּנוֹת, כִּי הַכֹּהֵן מָשִׁיחַ וְסַנְהֶדְרִין כֹּחָם גָּדוֹל וּבְיָדָם הָיָה לְהַכּוֹת מַכָּה רַבָּה בְּזוּלָתָם, עַל כֵּן דִּינָם לְהָבִיא פָּר שֶׁנְּגִיחָתוֹ גְּדוֹלָה וּמְסֻכֶּנֶת בְּיוֹתֵר. וְכָל סְתָם יָחִיד אֵין נְגִיחָתוֹ גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ לַחֲבֵרוֹ, וְדוֹמֶה לְכֶבֶשׂ אוֹ עֵז שֶׁאֵין נְגִיחָתָם גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, עַל כֵּן דִּינָם לְהָבִיא כֶּבֶשׂ אוֹ עֵז. אֲבָל הֶעָנִי שֶׁכֹּחוֹ חָלוּשׁ מִלְּהַזִּיק וְדוֹמֶה לְעוֹף הַמַּכֶּה בִּכְנָפָיו עַל דֶּרֶךְ שֶׁמְאֵבֶר, עַל כֵּן דִּינוֹ לְהָבִיא תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה, לוֹמַר כִּי הוּא נִרְדָּף כְּמוֹתָם וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא מַכֶּה עִם כְּנָפָיו בְּזוּלָתָם. וּבְדַלֵּי דַלּוּת הֶחָשׁוּב כְּמֵת, עַל כֵּן קָרְבָּנוֹ סֹלֶת שֶׁאֵין בּוֹ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִי. וְיִתְבָּאֵר זֶה עוֹד בְּעֶזְרַת ה׳ (ויקרא ד) לְפִי שֶׁכָּל מְכַפֵּר צָרִיךְ שֶׁיִּתְדַּמֶּה בְּתָאֳרָיו אֶל הַמִּתְכַּפֵּר. זֶהוּ שֶׁאָמַר (תהלים עה, ה) ״אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן, אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם״. ״אַל תָּרִימוּ קָרֶן״ אַחַת בְּמַשְׁמָע, שֶׁלֹּא יֶחֶטְאוּ לַשָּׁמַיִם לְבַד. ״אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם״, שְׁנַיִם בְּמַשְׁמָע, כְּנֶגֶד הַחוֹטֵא גַּם לָאָדָם. לְכָךְ אָמַר ״אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם״, שְׁנֵי הֲרָמוֹת, אַחַת לְיָמִין וְאַחַת לִשְׂמֹאל כָּאָמוּר. וְדָבָר זֶה נִרְמַז לְאַבְרָהָם, יַעַן כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא, וְכָל שֶׁכֵּן לְדַעַת הָאוֹמְרִים (נדרים לב) שֶׁגָּלוּת מִצְרַיִם הָיָה בְּחֶטְאוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁאָמַר ״בַּמָּה אֵדָע״ (בראשית טו:ח), וְגָרַם לְבָנָיו עִנּוּי וַעֲבוֹדָה וּמִיתַת הַבָּנִים בְּמִצְרַיִם, כְּאִלּוּ הָיָה מְנַגֵּחַ בָּהֶם יָמִין וּשְׂמֹאל. עַל כֵּן דִּינוֹ לְהַקְרִיב אַיִל אַחֵר, וְהוּא אַחֵר מִן הָרִאשׁוֹן, כִּי הָאַיִל הָרִאשׁוֹן הוּא הָאָדָם הַחוֹטֵא הַמְנַגֵּחַ צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה, וּבְחֶמְלַת ה׳ לָקַח תְּמוּרָתוֹ אַיִל אֲשֶׁר הָיָה נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. עִנְיַן הֱיוֹתוֹ נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ, הַיְינוּ אִילָן, רֶמֶז שֶׁכָּכָה הַחוֹטֵא נִסְתַּבֵּךְ בַּחֵטְא הַנִּמְשָׁךְ מֵאֲכִילַת עֵץ הַדַּעַת, אֲשֶׁר הָיָה סִבָּה לְכָל חַטָּאת. וְעִנְיַן ״בְּקַרְנָיו״, כִּי קַרְנֵי הַחוֹטֵא גָּרְמוּ לוֹ לְהִסְתַּבֵּךְ בַּחֵטְא, כְּאִלּוּ אָמַר שֶׁהָאָדָם נִתְפַּשׂ וְנֶאֱחַז בַּמְּצוּדָה בַּעֲבוּר הֱיוֹת לוֹ קַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, מֵרִים קֶרֶן לַמָּרוֹם אוֹ לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל. וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה (נו ט) אָמְרוּ ״וְהִנֵּה אַיִל אַחַר״, מַהוּ ״אַחַר״? כָּל הַיָּמִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱחָזִים בַּעֲבֵרוֹת וּמִסְתַּבְּכִים בְּצָרוֹת, וְסוֹפָן לְהִגָּאֵל בְּקַרְנָיו שֶׁל אַיִל. הִנֵּה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל הַמִּדְרָשׁ זֶה מַסְכִּים לִדְבָרֵינוּ, שֶׁפָּסוּק זֶה מְדַבֵּר בְּחוֹטֵא וְרַב מֶרִי אֲשֶׁר קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ. וּמַה שֶּׁאָמַר ״וְסוֹפָן לְהִגָּאֵל בְּקַרְנָיו שֶׁל אַיִל״, נִרְאֶה לִי לְפָרֵשׁ עַל שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהוּא בְּקֶרֶן שֶׁל אַיִל, וְעַל יָדוֹ יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִיַּד יִצְרָם הָרָע אֲשֶׁר מְצוּדָתוֹ פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים, וְעַל יְדֵי הַשּׁוֹפָר הַבָּא לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן יִגָּאֲלוּ מִיָּדוֹ, כִּי הַשּׁוֹפָר מְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם עַל הַתְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (עמוס ג ו) ״אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְהָעָם לֹא יֶחֱרָדוּ״.

What appears most correct to me in this matter is that anyone who sins and rebels greatly is comparable to a horned man who gores upward, through sins between man and God, blessed be He, as Rashi explained in Parashat Lech Lecha (14:2) that [he was named] Shemever — he would place his limb [sam ever] to jump and fly upward, and similarly regarding the nations it is said the ram that you saw, the one with horns (Daniel 8:20). Thus, the metaphor here refers to this horned ram, for there is one who gores upward — this is one who sins against heaven, and most animal horns point right and left, for so too does a person who sins against their fellow harm them both in length of days which is on the right, and in wealth and honor which is on the left. Therefore, Adam, who was alone in the world and sinned only against heaven, was provided for his atonement an ox that had one horn on its forehead, meaning that because it was on its forehead it pointed upward, for through what he sinned he would rectify. From here our Sages learned (Chullin 60a) to say that it had one horn specifically on its forehead. But for future generations, every sinner brings an ox or sheep or goat with horns pointing right and left, to atone for having sinned against their fellow, because even one who sins in matters between man and God nevertheless also harms other creatures, both because all Israel are guarantors for one another and many bear the punishment for their sin as is known, and because they cause others to learn to act as they do. Therefore, their law is to bring animals with horns pointing right and left, to atone for what they sinned against creatures, and the Holy One, blessed be He, forgives His portion, for if their transgressions multiply, what can they do to Him? But to a person like themselves, they could strike a mighty blow according to their strength. Therefore, their laws differ regarding sacrifices — for the anointed priest and Sanhedrin, whose power is great and who could strike a mighty blow against others, their law is to bring a bull whose goring is greater and more dangerous. And any ordinary individual whose goring against their fellow is not so great is like a sheep or goat whose goring is not so great, therefore their law is to bring a sheep or goat. But the poor person whose strength to harm is weak is like a bird striking with its wings in the manner of “ever min hachai,” therefore their law is to bring turtledoves and young pigeons, suggesting that they are pursued like them and nevertheless strike others with their wings, and in extreme poverty one is considered like dead, therefore their offering is flour which has no living soul. This will be further explained, God willing, later in Parashat Vayikra, because every atoning entity needs to resemble in its characteristics the one receiving atonement. This is what is meant by I said to the boastful, ‘Do not boast,’ and to the wicked, ‘Do not raise a horn; do not raise your horn on high’ (Psalms 75:5). Do not raise a horn implies one horn, meaning do not sin against heaven alone; do not raise your horns on high implies two, corresponding to one who also sins against man, therefore it says do not raise on high — two raisings, one to the right and one to the left, as mentioned. This matter was hinted to Abraham, since there is no righteous person on earth who does good and never sins, and especially according to those who say (Nedarim 32) that the Egyptian exile was due to Abraham’s sin when he said How shall I know, which caused his children to experience affliction, slavery, and death of children in Egypt, as if he was goring them right and left. Therefore, his judgment was to sacrifice another ram, which was different from the first, for the first ram represents the sinning person who gores north and south, and in God’s mercy, He took in its place a ram that was caught in the thicket by its horns. The matter of it being caught in the thicket, which is a tree, hints that this is how the sinner becomes entangled in sin, which stems from eating from the Tree of Knowledge, which was the cause of all sins. And the matter of by its horns is because the horns of the sinner caused them to become entangled in sin, as if to say that one is caught and trapped in the snare because they have the horns of a wild ox, raising their horn on high or to the right and left. And in Genesis Rabbah (56:9) they said and behold another ram. What does another mean? Throughout history, Israel becomes caught in transgressions and entangled in troubles, but they will ultimately be redeemed through the ram’s horns. The simple meaning of this midrash agrees with our explanation that this verse speaks of the sinner who has great power, from whom horns extend. And regarding what was said “they will ultimately be redeemed through the ram’s horns” — it seems to me this refers to the shofar of Rosh Hashanah, which comes from the horn of a ram, and through it Israel will be redeemed from their evil inclination, whose net is spread over all living things, and through the shofar which comes to confuse Satan, they will be redeemed from his hand, for the shofar awakens a person to repentance, as it is written If a shofar is blown in the city, will the people not tremble? (Amos 3:6).

וְהִנֵּה, מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה מִן הַתּוֹרָה, הִיא עֲזִיבַת הַחֵטְא בִּלְבַד (כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ג׳ דְּסַנְהֶדְרִין וּבְחֹשֶׁן־מִשְׁפָּט סוֹף סִימָן ל״ד לְעִנְיַן עֵדוּת), דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּגְמוֹר בְּלִבּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, לְבַל יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, לִמְרוֹד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְלֹא יַעֲבוֹר עוֹד מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ חַס וְשָׁלוֹם הֵן בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה הֵן בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ עִיקַּר פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״תְּשׁוּבָה״ לָשׁוּב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמוֹר כָּל מִצְוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וְגוֹ׳״;

ולפעמים תשתוחח נפשו בנשאו דיעו אל אשר עבר עליו מכל חטאת האדם, ויאבה להשליך את סבל משא כל חטא וכל מדה רעה שדבקה בנפשו, בשפיכת שיח של תפילה ותחנונים, וידוי ופלל, ג"כ לא יעבור מועד חפץ, הוצאת הפסולת הנפשי, לטהר רוחו לפני קונו, ברגש עז.

וקרוב לשמע, אמר רבא הוי קרוב לשמע דברי חכמים, שאם חוטאים מביאין קרבן ועושים תשובה. ואם חוטאים במקרה, אין החטא טבוע בעצם טבעם כ"א ע"פ איזה התעוררות רעה מחוץ, ע"כ תיכף כששבה נפשם למנוחה מתקנים את חטאם. ונגד הכח הרוחני שבפועל נחסר מנפשם ע"י החטא, מביאים קרבן. ונגד מה שנמשכו ברוח שטות לחטא, שלא כפי עצמות תכונתם הקבוע, עושים תשובה.

כשירד האדם ממעלתו עד כדי שחיתות עצם טבע נפשו, עד שמיד אל חנון ב"ה האב הרחמן הוכח במכאוב על משכבו, הדבר המביא אליו את ברכת החיים היא השבת אור ד' לטבע נפשו, שהיא התשובה. שאחר שנתעצמה הרעה בפועל צריכה היא לעזרת מעשים טובים, לא רק דברים וציורים, כ"א מעשים בפועל לטובה ולקדושה הם יהיו עוזרים לכח התשובה הציורית, בין מעשים טובים שכבר עברו, שרישומם מתחזק ונעור ע"י כח תשובה פנימית, בין מעשים טובים הבאים לחזק את רושם התשובה וטבעיותה, להשיב את שבות טבע הנפש, להשיבה לתחיה.

והידיעה המתבררת כי המחשבות הללו ממקור המשחת של הדמים העכורים הם באים, לא טבעיים למחשבותיו של האדם והלך רוחו ונפשו הנאצלת מאור אלהים חיים, היא בעצמה מקרבת את התשובה ואת התיקון הנפשי העמוק, שעל כן קושרין לשון של זהורית בראשו של שעיר המשתלח, שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".

אע"פ שבשניהם, אחר שתאיר התורה את מחשכיהם, תפעל עליהם שיהפכו לאנשים אחרים בדרכים חדשים ומחשבות חדשות, עיקר ההבדל הכללי יהיה ניכר בזה, שמי שעצם אורח החיים שלו הוא מעוות ביסוד מגמתו, כשתאיר לו אורה של תורה ויכיר את עיוותיו, תהיה המטרה הישרה הראשית לעקר משורש את כל העבר, למחות אז זכר הדרך המלאה אפלה מנודח  שעליה הלך חשכים. ואם היתה פעולתו גדולה ורחבה מאד כמלך העוצר בעמו, תהיה מגמת פניו לעקר את כל רשמי השפעותיו שעברו, ולנטע במקומם חדשים לגמרי, אשר יישירו את כל מה שנתעוות מהעבר וימחקו את זכרו.

תקפה של תשובה היא מגעת לא רק בחטאים מקריים, שהם יותר קרובים לשגגה ממה שהם קרובים לזדון, אלא בעיקר הדבר מתגלה אור התשובה בהחטאים השטתיים, המהלכים מהלך של חיים סדוריים, שהרגילות החמרית והרוחנית גם יחד מיאשת את כל אפשרות של תשובה מהם. - בא דבר ד' לאמר, שלא כן הדבר, שרק מורך לב הוא להיות נאחזים בסדור מוטבע, לאמר שנגד טבע האדם ונגד טבע החברה האנושית היא התשובה. כי אדיר ואמיץ הוא כחה של תשובה, אשר בידו להפוך סדרים מושרשים.

את התשובה אנו מוצאים בשלש מערכות : א) תשובה טבעית, ב) תשובה אמונית, ג) תשובה שכלית. בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית. הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע. שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו - הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם. יותר פנימית היא התשובה הטבעית הנפשית והרוחנית. הוא מה שקוראים "מוסר כליות". טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה, וכשסר מן הדרך, כשנפל בחטא, אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי - הרי החוש הזה של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג מכאב, והוא מזדרז לשוב לתקן את המעוות, עד אשר ירגיש כי נמחה חטאו. חלק זה של התשובה הוא מסובך הרבה מאד, תלוי הוא בתנאים רבים פנימיים וחצוניים, ויש בו כמה דרכי הטעה, שחובה היא להשמר מהם, אבל מכל מקום הוא אחד היסודות, שתוכן התשובה נשען עליהם.

We find teshuva in three domains: a) teshuva of nature, b) teshuva of faith, and c) teshuva of intellect Natural teshuva has two aspects: that of the physical nature and that of the spiritual nature. "Physical" encompasses all of the sins against natural statutes, against ethics, and against the Torah (which are connected to natural statutes). For any evil act will result in affliction and pain, and a person suffers in specific and general ways from this. And after it becomes clear to someone that they themself are guilty and deserving of their life's diminishment as a result of their evil actions, then one focuses on improving the situation, to return to the laws of life and to obey the laws of nature, ethics and Torah, so that one may return and live and have life, with all its freshness, return to them. More internal is the natural soulful & spiritual teshuva. This is the intrinsic ethical nature (lit. "ethics of the kidneys," Cf. Ps 16:7, TB Ber. 61a). It is the natural human spiritual tendency to walk a straight path, but when one strays and falls to sin, so long as one's soul has not been completely corrupted, then this sense of honesty causes heartache and breakdown from the pain, and one acts quickly to repent and repair the distortion so that one can feel that their sin has been erased. This part of teshuva is very complicated and is dependent on many internal and external factors. There are many pitfalls that one must be on guard from, but it remains one of the foundations on which the essence of teshuva rests.