Chiddushim of the Esh Kodesh

על כל איש ישראל יש עול בצוארו, שכזאת וכזאת מוכרח הוא לעשות בתורה ומצוות בכל יום, גם מחשבותיו ודיבוריו יהיו בקדושה ואפילו בשעה שיש לו מניעות ג״כ מתחזק בשביל העול שבצוארו, משא״כ כשבאה עת חורבן שהצרות מתגברות מאוד, וכל קודש מישראל נחרב ח״ו אז לא רק מה שאין נותנים להם לעשות אינם עושים, רק בכלל העול סר מעליהם ח״ו מגודל הצער והשברון, וע״ז בכו זה ע״ז על צואריהם [חוסר העול] שבשעת החורבן וזה הרמז גם הלאה ביוסף שנפל על צוארו של יעקב, ויעקב לא נפל על צוארו של יוסף ופרש״י שקרא ק״ש ונודעת הקושיא בספרי כ״ק אא״מ הה״ק זצוק״ל למה דוקא בשעה זו קרא ק״ש, ולמה לא קרא יוסף ק״ש אז, ולהנ״ל כיון שגם כאן כתיב ויפול על צוארו מרמז ג״כ להנ״ל שיוסף בכה על העול שבצואר, היינו שישראל באים עתה לגלות מצרים, ואיד יקיימו עול המצוות אשר בצוארם, והראה לו יעקב אבינו ק״ש, פשוט במס"נ

אבל מעשה אבות סימן לבנים, ואחר שנפגש עם המלאך ויאבק עמו, וגם נגע בכף ירכו, ורצה המלאך ללכת, אמר יעקב האם כזאת יארע לבני שאחר שיסבלו צרות ופגעים תהא זאת ישועתם מה שלא יכלו שונאיהם להם, ולא נפלו בידיהם, ומעתה ישובו אל מצבם שהיו קודם שסבלו, לא כן רק לא אשלחך כי אם ברכתני, שאחרי היסורים יושיעם ד׳ בישועה, לא רק שיתפטרו מצרותיהם בלבד. והנה נודע ששרו של עשו הוא הסמא״ל ולעתיד תתרחק המ׳ ממנו שהוא בחי׳ מות ובלע המות לנצח וישארו בו אותיות סא״ל בגימטריא הוי׳ אדנ', ויהי׳ מלאך קדוש בין שרי מעלה, לכן אחר שיעקב אבינו נתאבק עמו ותיקן את חלקו בהשר והכינו לגאולה העתידה כבר נתקדש המלאך וביקש כבר טובת ישראל, אמר לו מה שמך, ויאמר יעקב, השיב לו המלאך הנה השם יעקב הוא שידו אוחזת בעקב עשו וכל הישועות שלו עד עתה באו אחד שעשו דש אותו בעקבו ונתפטר מעקביים שהי׳ דש אותו, וע״ז אתה מתפלל גם להלאה שאחר הצרה תבא הישועה, אבל די לך בזה ומעתה שמך ישראל, שהישועות תבאנה לך בראש ושרית.

להשגתנו הקטנה אפשר, כי ד׳ ית׳ הוא המלמד תורה לעמו ישראל, ונתינת התורה לא רק נתינה או אמירה לבדה היתה רק גם לימוד, מש״ר למד עמהם כל התורה, והוא ית׳ למד עמהם עשרת הדברות, ובמדרש איתא שאמרו על הן הן ועל לאו לאו, וכיון שעשה״ד תורה שבכתב הוא, ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, (גיטין דף ס' ותמורה י״ד) לכן הראה להם את הקולות ולא יהיה למוד בע״פ. כיון שבינו לב״ע דיבר רק כשלמד בינו לב"ע, משא״כ כשלמד עמהם, עמהם הי׳ מדבר, והיא גודל ההתקשרות בינו ית׳ לישראל בקבה״ת, כיון שאליהם דיבר ונתקשר אליהם עצם המדבר בחי' אנכי ד', לא הדיבורים לבד, רק בחי׳ אנא נפשאי כתבית יהבית, נפשאי כביכול נתגלה לישראל ע״י לימוד התורה שלמד ד׳ עמנו.

ואפשר כי נודע חד דעה (במדרש רבה פ׳ ויצא) שמלאכים אלו שרי האומות היו שעלו וירדו, לכן כשנעשה התגרות בין השרים, זה עולה ומפיל את זה, וזה להיפך, אז צריך איש הישראלי רחמי שמים כ״כ עד שד׳ בעצמו נצב עליו לשמרו, כי במלאך נאמר כי לא ישא לפשעכם והוא ית׳ רחמים רבים הוא, ואמר לו ד׳ אני אלוקי אביך וכו׳ אפילו כשח״ו אין לך זכות מעצמך, ולא אוכל עוד לאמר לך אנכי ד׳ אלוקיך, רק אלוקי אביך זכות אבותיך בלבד והנה בשעה שצר לנו ואנו סובלים עתה בעת שהשרים עולים ויורדים, ובכלל מהצרות, לבבנו נכנע לפני ד׳ ויראים ממנו ית', צריכים לחקוק את הדברים בלבנו שתשאר ההכנעה והיראה מלפניו ית׳, שגם כשיעזור ד׳ במהרה לנו מכל צרותינו נהי׳ משועבדים אליו ית׳ ונעבדהו באמת באהבה ויראה, לכן מתחילה כתיב אני ד׳ אלוקי אביך, ואח״כ אנכי עמך וכו׳ שתשתדל לבוא לאנכי עם כ׳ גם כתבית שישאר כתוב בקרבך ואז אנכי עמך תמיד.

וישב יעקב ופירש״י ז״ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה״ז וכו', ומדוייק בספרי כ״ק אא״מ זצוק״ל וכי שייך שהקב״ה יאמר להם כך. מקודם כבר רציתי להטות שכמי ולחיות חיי אלמות אבל כשמאלמים אלומים אז לא יכולתי כבר לסבול את האלמות ונתחזקתי לצעק יותר אל ד', ואז וחנה תסבינה אלומותיכם וכו' שגם אתם נתחזקתם על ידי, וזה צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה״ז להתאים א׳׳ע להגלות וצרות, אמר הקב״ה לא דיין להצדיקים מה שמתוקן להם לעתיד לבוא, באמת לא דיין מה שלעתיד יהיה טוב רק גם עתה יעוררו רחמים שמעתה יושיע ד׳ את ישראל.

אבל נודע ממדרש רבה (בראשית פרשה ה׳) שאל שדי הוא שאמר לעולמו די שאלמלא אמר די היו נמתחין והולכין, מה שהי׳ אז בעת בריאת העולם אין לנו השגה, אבל לעניננו מרמז כי ד' ברא את העולם כדי שתתגלה מלכותו ית׳ על ידי העולם וכיון שד׳ ברא את העולם שיתנהג בסיבה ומסובב ודרך הטבע לכן יש לפעמים שהעובדות נמתחין והולכין מתאחרים ושוהים עד שהישועה באה, ומלכותו ית׳ מתגלה, למשל כשד׳ מרפא לחולה מתגלה ישועתו ומלכותו ית׳ עי״ז אבל כיון שהישועה והרפואה מתלבשת בסיבות לכן באה ע״י איזה סם, ע״י איזה רופא, וצריך הרופא לבוא וצריכים להביא את הסם, והדבר נמתח והולך, אבל כשח״ו החולה כ״כ בסכנה עד שלא יכול להתקיים עד שיהיו נמתחין והולכין, אז אומר הקב״ה די להמתיחה וההמשכה, רק תיכף ומיד יושע ומלכות שמים יתגלה, וכן הוא גם בשאר ישועות, כשאין ישראל יכולין לעמוד בצרותיהם עד שזה יכבוש וזה ינצח אומר הקב״ה די להמתיחה ומיד יושעו. והנה יעקב אבינו ראה שע״י האיש צריכה ישועתו לבא אבל כיון שהגיעו הצרות עד בלתי נשוא אמר ואל שדי יתן לכם רחמים ״לפני״ האיש עוד ״קודם" שירחם האיש, ירחם ד׳ ויושיעכם, ולכן אמר ואל שדי מי שאמר לעולמו די שלא יהיו נמתחין והולכין רק תיכף ומיד תבא הישועה.

אבל הזוה״ק מדייק על הפ' ויברך את יוסף ויאמר וכו' יברך את הנערים, והלא לא בירך את יוסף רק את הנערים, ולמה זה אומר הפסוק ויברך את יוסף, ואומר שברכתא דבנוי הן ברכתא דאבא, וכשברך את בני יוסף ברכת יוסף הוא ע״ש, ובזה מובנת לנו הגמרא, (ברכות דף ז'.) שאמר הקב״ה ישמעאל בני ברכני ואמר יה״ר שיגולו רחמיך וכו' ותתנהג עם בניך במדה״ר וכו', שהקב׳׳ה אומר ברכני, שיברך אותו ית׳ וברך את ישראל שיתנהג הקב״ה עמהם במדה״ר אבל כנ״ל ברכת הבנים הוא ברכת האב, וברכת ישראל ברכת הקב״ה, ולהיפך כשנפטר יעקב אבינו וישראל נתנו בצרה, גם התורה נסתמה וגם בה נעשה פגם, וזהו גם תקותנו אם צרותינו מגיעות כ״כ למעלה, וגם במרום הפגם, בטח יושיענו ד'.

מר״ה הסליחה מתוקנת והוא כדי שנירא ממנו ית', את כל העולם ברא הקב״ה כדי לירא מלפניו, כמשה״כ והאלקים עשה שיראו מלפניו, ואף הסליחה הוא שנירא מלפניו, כי כשהאיש מלוכלך בחטאים ובשביל זה מתיסר ביסורים קשים ומרים ר״ל, קשה שירא מד׳ יראה אמיתית מגדלותו ית׳ ומהדר גאונו, כי עיקר היראה היא מגדלות ד׳ שכל נפש ישראלי מרגשת, כ״א לפי ערכה, ואז יש איש שגם מדגיש בקרבו את היראה לירא מגדלות קדושתו ית' וזה שאומר הפסוק כי עמך הסליחה למען תורא וכמ״ש המדרש מר״ה הסליחה מתוקנת לך היינו הסליחה והישועה, כדי שתהא יראתך על בריותיך, וכיון שבר״ה עי״ת ויוה״כ הם ימים שנמצא בהם הקב״ה (כדרשת חז״ל ר״ה יח) דרשו ה׳ בהמצאו, לכן מהתגלות האלקית לנפשו של האיש, יראתו ית׳ מתעוררת בכל אחד ביתר שאת ויתר עז, ולמה נמצא ומתגלה עתה, לגלות מלכותו ית', כי היום הרת עולם, וכל הבריאה לגלות מלכותו ית׳ על ישראל היתה. ומאוד צריכים לעורר את היראת שמים בימים אלו, כי היראה בעצמה, קבלת עול מלכותו ית׳ עלינו הוא, כל צעקות ישראל בימים אלו התגלות מליכותו וקבלת מלכותו ית׳ עלינו הוא, אפילו הבקשות על צרכיותינו גם כן מן התגלות מלכותו וקילוס הוא, שנתגלה לנו מלכותו ית׳ ומקבלים את מלכותו עלינו ושבים אליו, וגם מבקשים ממנו שיספיק לנו את צרכיותינו, כי מי הוא אשר יספיק את צרכיותיו של עמו ועבדיו אם לא הוא ית׳ מלך מלכי המלכים הקב״ה

ונודע הדיוק כיון שאמר יתן, כבר משמע נתינה תמידית, ולמה הי׳ צ״ל ויחזור ויתן, האם כשמברך איש לחברו בפרנסה, צריך לאמור לו יתן ד׳ לך פרנסה, ויחזור ויתן לך פרנסה, הלא כשאמר לו יתן ד׳ לך פרנסה, משמעות הברכה היא שתמיד יתן לו. אבל כשאחד נותן לחברו מעות, אז אם לא קיבל הוא ממנו מקודם, הוא הנותן, משא״כ אם המקבל של עתה נתן מקודם מעות להנותן, אז הנותן עתה, רק מחזיר מה שקיבל מקודם הוא, לכן הן אנו צריכים לעבוד אותו ית׳ שלא ע״מ לקבל פרס, אבל כשאיש ישראל עובד ד' ולפי מעשיו מגיע לו שכר, אז השכר שד׳ ית׳ נותן לו, מחזיר הוא לו את אשר עשה לפניו ית', משא״כ כשהוא ית', נותן לו כל טוב גם טרם עשה, לזה למי שאינו ראוי אז הוא ית׳ הנותן וזה שברך יצחק את יעקב, ויתן וכו' ופרש"י מתחילה יתן אף אם לא עשה ולא ראוי האיש מישראל, ואח״כ יחזור ויתן יהי׳ הוא ית׳ החוזר ונותן, היינו חוזר וגומל לאיש על עבודתו, כי איך זה אפשר שהאיש יעשה ויעבוד את ד׳ כראוי כשהוא בצרותיו ר״ל, ורק כשד׳ נותן מתחילה היינו גם כשאינו ראוי, אז יכול להיות אח״כ בבחי׳ חוזר ונותן כנ״ל.

ויהיו חיי שרה וכו׳ שנה וכו׳ שני חיי שרה. ופרש״י לכך נכתב שנה בכל כלל וכו׳ מה בת כ׳ לא חטאה וכו׳ שני חיי שרה כלן שוין לטובה. ונבין נא מה מרמז זה לנו, שבכל הצדקניות הנזכרות בתורה לא נאמר כ״כ גדלות כמו על שרה, ועוד זה יותר פלא שגם באברהם אבינו שנאמר לקמן ג״כ שנה בכל כלל ורש״י פי' ג״כ שנרמז שהיה בלא חטא ומ״מ לא חזר הפסוק פעם ב׳ לומר שני חיי אברהם כמו בשרה לרמז שכלן שוין לטובה. אמנם איתא בספה״ק מאו"ש בריש פ׳ וארא מהרב הקדוש איש אלקים מו׳׳ה מנחם מענדיל זצוק״ל מרימנוב, על הגמרא נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה מלח ממתקת הבשר אף יסורין ממרקין וכו' דהיינו מה מלח אם מוסיף יותר מכשיעור אי אפשר לקבל הנאה מהבשר רק דוקא אם נמלח כשיעור, בך היסורין יהיו ממוזגים שיהיה יכולת לקבלם ויהיו ממוזגים ברחמים עכ"ל הק', והנה רש״י פי' ולמה נסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק שע״י וכו׳ פרחה נשמתה ומתה, היינו שמש״ר רעיא מהימנא סמך מיתת שרה לעקדת יצחק כדי להמליץ טוב בעדנו ולהראות שע״י יסורים ח"ו יותר מדאי מה נעשה, שפרחה נשמתה, ועוד באם נעשה כן בשרה, צדיקת גדולה כזו שבת ק׳ כבת ב׳ לחטא וכו' ושני חיי שרה שכלן שווים לטובה ומ"מ לא יכלה לסבול יסורים קשים, ומכש״כ אנחנו. עוד אפ״ל שגם שרה אמנו עצמה שנתנה כ״כ אל לבה מעשה העקדה עד שפרחה נשמתה, לטובת ישראל עשתה, להראות לד׳ איך א״א לישראל לסבול יסורים יותר מדי, ואפילו מי שבחמלת ד׳ נשאר חי גם אחר יסוריו מ״מ חלקי כחו ומוחו ורוחו נשברו ונאבדו ממנו, מה לי קטלי׳ כלו ומה לי קטלי' פלגא.

"And the life of Sarah was... years... these were the years of the life of Sarah" (Bereishit 23:1). Rashi explains that the repetition of "years" in each clause indicates that at twenty she was without sin, as she was at one hundred. This phrase, "the years of the life of Sarah," highlights that all her years were equally good. We must understand what this teaches us, for it seems that no other righteous woman in the Torah is described with such greatness. Furthermore, it is puzzling that even though the Torah later uses similar wording regarding Avraham Avinu and Rashi also comments that he was without sin, it does not repeat the phrase "the years of Avraham" to emphasize that all his years were equally good. The holy books, specifically in the work Ma’or VaShemesh at the beginning of Parashat Va'era by the holy Rebbe Menachem Mendel of Rimanov, explain the Talmudic statement that "the covenant was established through salt" and "the covenant was established through suffering." Just as salt preserves meat when used in the right measure but becomes unbearable when overused, so too suffering must be balanced to be bearable and mixed with mercy.Rashi comments that Sarah’s death is juxtaposed with the Binding of Isaac because upon hearing about it, her soul departed from her body, and she died. The faithful shepherd, Moshe Rabbeinu, juxtaposed Sarah’s death with the Akedah to advocate on our behalf, illustrating that excessive suffering can cause even the greatest soul, like Sarah’s, to leave the body. If Sarah, who was as pure at one hundred as she was at twenty, and whose years were all equally good, could not withstand such intense suffering, how much more so can we not endure. Additionally, it can be said that Sarah herself internalized the Akedah to such a degree that it caused her soul to depart—also for the sake of Israel. She showed Hashem that Israel cannot withstand excessive suffering. Even those who survive severe suffering often have their strength, spirit, and minds diminished. There is little difference between partial death and total death in such cases.