Rabbi Mordechai Yosef Leiner's Hasidic Theology

בראשית ברא אלקים. ברא הוא מלשון חיזוק, היינו שבראשונה אמץ וחיזק היסודות שיוכלו לקבל הבריאה, כמו מלך שבונה אוצר מחזק את היסודות והדפנות שיוכלו לקבל מה שיניח לתוכו, והשמים והארץ הם יסודות העולם, והם מרמזין בנפש האדם על הלב והמוח, בעת שירצה האדם לילך עפ"י רצון הש"י בכדי שיהיה בריה שלימה, אז צריך לאמץ ולחזק אלו שני היסודות, היינו למסור השכל והמחשבה שבראש וכל תאוות לבו להש"י ולהמליך אותו ית' עליהם שלא יפעול בהם דבר זולת רצון הש"י. וכמו שאמר הבעש"ט בדבר שמחשבה של אדם מחשבת שם הוא האדם כולו. וזהו פי' הפסוק (משלי כ"ג,כ"ו) תנה בני לבך לי, וממילא דרכי תצרנה, היינו כשתמסור לבך להש"י אז תהיה אצלך עבודת הש"י עיקר וכל דברי עוה"ז טפלים לזה, על דרך משל עשיר שיש לו בן הגון וחכם ומשיא אותו אשה לפי כבודו ובשעת שהכין צרכי הנשואין ויטעום מהמאכלים שהכין, בעת טעמו מהמאכל יזכור שמחת בנו והטעימה אצלו טפילה והבן. ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה וכו'. כי באמת טעות אדם הראשון בחטאו נצמח מזה, כי הש"י אמר אעשה לו עזר כנגדו ביען כי כאשר נאסר לאדם לאכול מעץ הדעת פחד מאד כי אמר בוודאי לא אסר לי הש"י רק מפני שיודע שיש בי חסרון, אך כאשר ברא לו הש"י את חוה וניתנה לו לעזר היינו שילך אחר דעתה, כמו שנאמר לאאע"ה (בראשית כ"א,י"ב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ואז נתקרר דעתו, וזה שטען האדם, האשה אשר נתת עמדי, היינו שהיה מותר לו לאכול עפ"י דיבורה. אך ענין חטאו היה כמו דאיתא בגמ' ת"ח שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמר שומעין לו ואם לאחר מעשה אין שומעין לו (קדושין עשרה יוחסין ע':) והיינו מחמת שהוא נוגע בדבר מאחר שכבר עשה מעשה, וכן כאן אף שהיה צריך לשמוע בקולה מ"מ מכיון שכבר עשתה מעשיה לא היה צריך לשמוע אליה במה שנתנה לו לאכול. וטענתה היתה, הנחש השיאני ואוכל, שהביא הסתה וחמדה בלבו וסברתו שהחשק היא מהש"י, ובאמת מאחר שאדם בעצמו קרא את שמו נחש ונחש היינו רמאי כמו מנחש שהוא מרמה וצבוע, היינו שיוכל להראות לחבירו דבר שמדמה לו כי מה' הוא, ע"כ היה צריך לשמור א"ע שלא יטעה מאחר שידע שנמצא טעות.

“In the beginning God created ….” (Bereshit, 1:1) “Created” means strengthening. In the beginning, God strengthened and reinforced the foundations so that they could receive the creation. This is like a king who builds a treasure house. First, he strengthens the foundations and the walls so they can receive his treasures. The heavens and the earth are the foundations of the universe, which correspond in a human being to the mind and the heart. When a person wants to live according to God’s will and become a complete creation, he needs to fortify and strengthen these two foundations. In other words, he must hand over his intellect and thoughts, and his most heartfelt desires to God, crowning God over them, so that he uses them only according to His will. This is as Rabbi Israel, the holy Baal Shem Tov, taught: “A person is entirely where his thoughts are.” This is also the meaning of the verse, “My son, give me your heart, and let your eyes follow My ways” (Mishlei, 23:26). That is, if you give Me your thoughts, then you will naturally follow My ways. For when you commit your heart to God, serving Him will become primary in your life, and all worldly concerns secondary. This is like a rich man who has a wise and wonderful son whom he betroths to a woman befitting his honor. When he prepares the wedding banquet and tastes the food, all he thinks of is the joy of his son, while the taste of the food is secondary. “And Adam said, the woman who You gave to be with me gave me of the tree ….” (Bereshit, 3:12) This is truly the mistake of Adam and his sin. God said, “I will make him a helper opposite him,” since when Adam was forbidden from eating from the tree, he became terribly frightened. He said to himself, “certainly God made this forbidden to me only because He knows that I am deficient.” Then, when God created Chava (Eve) and gave her to him as a helper and to act according to her understanding, just as we find with Avraham Avinu (Bereshit 21:12), “everything that Sarah tells you, you are to listen to her,” Adam was put at ease. Adam understood that “the woman who You gave to be with me” meant that it would be permitted to eat if she said it was. The sin of Adam is related to what we find in the Gemara (Kiddushin, 70b), “if someone teaches a law, if he teaches it before he does an action pertaining to it, you listen to him. However, if he does it pertaining to an action that he has just done, do not listen to him,” for maybe he is just saying it to justify the action he has just performed. Similarly here, that even though he was supposed to listen to the woman, nonetheless since she had already performed the action he shouldn’t have listened to her when she gave him to eat. Her claim was “the snake tricked me, and I ate,” the snake seduced me and caused me to lust. The snake’s explanation was that all desire comes from God. And truly, Adam himself gave the name “nachash [snake],” to the snake, meaning a cheat, which is m’nachesh, a diviner, beguiling and hypocritical, one who deceives another into thinking that something is from God. As Adam had given the snake his very name and thus knew its true nature, he should he should have increased his vigilance when he sensed something was wrong.

כי לפי שראה זאת הרהיב עוז בנפשו כי בטח הוא הגדול אצל הש"י וע"ז נאמר (משלי כ"ז,א') אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. כי אף שהאדם יבין בטח שיש לו תקוה. לא ישים בטחונו ע"ז כי לא ידע במה ינהיג הש"י בההוה.

“And Korach took .…” (Bamidbar, 16:1) The Midrash (in Bamidbar Rabba, Korach, 18:17) tells us, “he saw the great chain of generations that would come out of him.” Since he saw this he became arrogant, daring to believe that surely he was the greatest of God’s servants. Of this it is said (Mishlei, 27:1), “Do not boast of tomorrow, for you don’t know what the day may bring forth.” Even if a man understands that has hope (promise of future rewards or success), he is to beware of putting his trust in this for he does not know how God may conduct Himself in any present moment.

ונאמר בגמ' ע"ז [קידושין כ"א:] לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר. והענין מה שכאן התירה תורה כנגד יצה"ר מה שלא מצינו זאת בשום מקום, אך כי נמצא לפעמים אשר יצר האדם מתגבר עליו עד שלא יוכל לזוז בשום אופן ואז ברור הדבר כי מה' הוא כמו שמצינו ביהודא, ולזאת גילתה התורה זאת שלא יפול דעת האדם העושה.

Yet there are times when we find that a man’s yetser hara overpowers him until he cannot move at all, and then it is clear that this state came from God, as we find with Yehuda. The Torah revealed this so that someone caught in this state would not become depressed.

בקשו מלאכי השרת לדחפו כי אין אדם יכול לקנא ולנקום נקמת ה' לחבירו, רק באם יהיה הוא נקי במדה הזאת, ולזה העיד הש"י קנא בן קנאי וכו' הוא נקי וטהור במדה הזאת, התחילו השבטים מבזין אותו כי אמרו כי היה עושה זאת מחמת שנאתו לזמרי והשיב הש"י בקנאו את קנאתי בתוכם, פי' שקנאתו היתה מחמת גודל אהבתו לישראל וזה מרמז תיבת בתוכם.

God answered them, “in taking up My vengeance among them,” meaning that his vengeance was owing to his great love for Israel, hinted at in the words “among them.”

הנה אף כי לא נמצא בזה שום תירץ נגד טענות הגניבה שטען יוסף, אך באמת זאת היתה טענות יהודא. כי באמת אין האדם נענש על החסרון הנמצא בו באיזה ענין עד שיוציאו לפועל אל המעשה, והנה אף אם באמת נמצא ח"ו איזה חסרון בבנימין בענין גניבה, מ"מ אם היה יושב בביתו לא היה בא לכלל מעשה כזאת ורק קטרוג הדרך גרם לו, וא"כ לא עליו האשם בדבר הזה שיענש עליו, כי ברצונו לא היה לילך לדרך מצרים, וזאת טען נגד הש"י כי האמין שאף מה שאמר יוסף אליהם שיביאו את בנימין לא היה בלתי רצון הש"י.

And here, if there was any deficiency concerning theft within Binyamin, God forbid, it would never have come into the realm of action in this way if he had remained at home, only the “accuser of the journey” caused it to happen. If so, this action that he is being punished for is not his fault, for the power of his own will would never have had him make the journey to Egypt. And here Yehuda claims this against God (“and You said to Your servants, bring him down”), for he believed that even what Yosef said to them, to bring Binyamin, was nothing other than God’s will.

ואתחנן אל ה' בעת ההוא. הענין שסיפר להם מרע"ה לישראל אלו הדברים, כי אף לפי ראות העין נראה שתפלתו לא הועילה כלום, אעפי"כ הבין להם שלא יחשבו שתפלתו היתה למגן. כי באמת אף בהתנהגות ארץ ישראל גם שם אני הרב שלכם, וכן בכל הדורות, והראה להם כי פעל בתפלתו. וכן משמע מלשון ואתחנן שהוא מלשון התפעל, היינו שנעשה מלא תחנונים והיתה תפלתו שגורה בפיו וזה ראיה כי הש"י שלח לו אתערותא להתפלל, וא"כ בטח לא חזרה ריקם, וזה רומז בעת ההוא, היינו אף אחר שנשבע הקב"ה שלא יכניס אותי לארץ ישראל, אעפ"כ לא מנעתי את עצמי מתפלה כמו דאיתא (ברכות י'.) בחזקיה מלך יהודה שאמר לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא וכו', שאין לך דבר שעומד בפני הרחמים ולמדו שם הגמ' שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, היינו שלא יהיה לאדם שום מניעה מלהתפלל, ולא יתרשל אף שנראה לו כי יצא הגזירה מה'. כי קיר הוא מקור החיים ואעפ"י שידמה לאדם שאין לו ישועה ממקור אעפ"כ לא ימנע את עצמו מן הרחמים. אתה החלות. היינו שמשה טען נגד הש"י אתה שלחת לי רצון להתפלל, ופתחת לי פתח, והש"י השיב לו רב לך היינו כי כל האתערותא שלחתי לך בכדי שילמדו ממך ישראל לדורות איך להתפלל לה' ולא ימנעו את עצמם ועתה רב לך, די לך כי יוכלו ללמוד מזה די צרכם.

“And I pleaded to God at that time, saying.” (Devarim, 3:23) Why did Moshe Rabeynu tell these words to Israel? Even though on the surface it seems as if his prayer had no benefit whatsoever, nonetheless, he caused them to understand that his prayer was not in vain. (It is as if he is saying to them,) even in the course of actions in the land of Israel I am your teacher and Rabbi, and likewise he showed them that his prayer was effective. This is why Vaetchanan, Hebrew for “and I pleaded” (the verb for giving mercy, chanan, is intensified into meaning imploring for mercies), because he was made full of entreatment for God’s mercies, and his prayer flowed naturally from his mouth. This is a kind of proof that God sent him the awakening from below to pray. Therefore he surely would not be turned away empty-handed. This is hinted at in “at that time,” for even though God had already promised me that I would not enter the land, still it did not prevent me from praying. This is as it is written in the Gemara (Berachot, 10a) of Hizkiyah king of Yehuda who said to the prophet Yeshayahu (who had just prophesied that he would die), “Son of Amots! Stop your prophecy and leave, for thus I have received from my father’s house [David, that even in the face of certain death], never to prevent oneself from praying for God’s mercies.” For there is nothing that stands to prevent one from the mercies of God. [And that it said that Hizkiya turned his face to the wall to pray.] The Gemara learns from this there should be nothing separating one from the wall (during prayer), meaning that there should be nothing preventing one from prayer, and not to lose heart even if it seems that the decree has come from God, for “wall” teaches of the source of life. Even though it may seem that there is no salvation from the source, one may not withhold himself himself from God’s mercies. “You who began to show me .…” (Devarim, 3:24) In other words, that Moshe asserted to God, “You sent me the will to pray, creating an opening for me.” God answered him, “Rav Lach! You have had enough!” (Devarim, 3:26), meaning that all the spiritual awakenings that I have sent you were in order that Israel could learn from you for all generations how to pray to God, and not to withhold themselves from praying, and now “it is enough for you.” You have received and transmitted a sufficient amount for them to take care of all their needs.

פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. פרה היא נקודת החיים שמפרה ומרבה, אדומה היא גבורה ושמחה, תמימה היא באדמימות, שלא יהיה שום שטות במעשי ישראל כי כל שוטה הוא בעל מום, אשר לא עלה עליה עול, היא חרות מכל עול.

“… a perfectly red heifer, without blemish, which never carried a yoke.” (Bamidbar, 19:2) “Heifer” represents the central point of life, which causes fruition and increase (the word for heifer, parah, is similar to the word for fruitfulness, priya). “Red” represents strength and joy. “Perfectly” meaning complete in its redness (in its strength and joy), without any folly in the actions of Israel, for “an imbecile is blemished.” “Which never carried a yoke” means freedom from any (earthly) yoke (kingdom, or enslavement, in any physical or spiritual form).