The Mitzvah of Visiting the Sick

בֵּית חַיֵּיהֶם. ״אֶת הַדֶּרֶךְ״ – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים. ״יֵלְכוּ״ – זוֹ בִּיקּוּר חוֹלִים. ״בָּהּ״ – זוֹ קְבוּרָה. ״אֶת הַמַּעֲשֶׂה״ – זֶה הַדִּין. ״אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״ – זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

the core of their existence, i.e., Torah study, which is the source of life. “The way”; this is referring to acts of kindness. “They must walk”; this is referring to visiting the sick. “Wherein”; this is referring to the burial of the dead. “The work”; this is referring to conducting oneself in accordance with the law. “That they must do”; this is referring to conducting oneself beyond the letter of the law. This indicates that the Torah mandates that people conduct themselves beyond the letter of the law.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים.

דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם״ – זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם, ״אֶת הַדֶּרֶךְ״ – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, ״אֲשֶׁר יֵלְכוּ״ – זֶה בִּיקּוּר חוֹלִים, ״בָּהּ״ – זוֹ קְבוּרָה, ״וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה״ – זֶה הַדִּין, ״אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״ – זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. אָמַר מָר: ״אֲשֶׁר יֵלְכוּ״ – זֶה בִּיקּוּר חוֹלִים, הַיְינוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְבֶן גִּילוֹ, דְּאָמַר מָר: בֶּן גִּילוֹ נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּחׇלְיוֹ, וַאֲפִילּוּ הָכִי מִבְּעֵי לֵיהּ לְמֵיזַל לְגַבֵּיהּ.

The Gemara cites a source for going beyond the letter of the law in the performance of mitzvot. As Rav Yosef taught in a baraita with regard to the verse: “And you shall teach them the statutes and the laws, and shall show them the path wherein they shall walk and the action that they must perform” (Exodus 18:20). The baraita parses the various directives in the verse. “And you shall teach them,” that is referring to the structure of their livelihood, i.e., teach the Jewish people trades so that they may earn a living; “the path,” that is referring to acts of kindness; “they shall walk,” that is referring to visiting the ill; “wherein,” that is referring to burial; “and the action,” that is referring to acting in accordance with the letter of the law; “that they must perform,” that is referring to acting beyond the letter of the law. The Gemara analyzes the baraita. The Master said: With regard to the phrase “they shall walk,” that is referring to visiting the ill. The Gemara asks: That is a detail of acts of kindness; why does the baraita list it separately? The Gemara answers: The reference to visiting the ill is necessary only for the contemporary of the ill person, as the Master said: When one who is a contemporary of an ill person visits him, he takes one-sixtieth of his illness. Since visiting an ill contemporary involves contracting a bit of his illness, a special derivation is necessary to teach that even so, he is required to go and visit him.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רֶמֶז לְבִיקּוּר חוֹלִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם וְגוֹ׳״. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא: אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמוּתוּן אֵלֶּה, שֶׁהֵן חוֹלִים וּמוּטָלִים בַּעֲרִיסָתָן, וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּרִים אוֹתָן, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים — ״לֹא ה׳ שְׁלָחַנִי לָזֶה״. תַּנְיָא: בִּיקּוּר חוֹלִים אֵין לָהּ שִׁיעוּר. מַאי ״אֵין לָהּ שִׁיעוּר״? סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר אֵין שִׁיעוּר לְמַתַּן שְׂכָרָהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכׇל מִצְוֹת מִי יֵשׁ שִׁיעוּר לְמַתַּן שְׂכָרָן? וְהָא תְּנַן: הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ גָּדוֹל אֵצֶל קָטָן. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים בְּיוֹם. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: כׇּל הַמְבַקֵּר חוֹלֶה, נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּצַעֲרוֹ. אָמְרִי לֵיהּ: אִם כֵּן לִיעַלּוּן שִׁיתִּין וְלוֹקְמוּהּ! אֲמַר לֵיהּ: כְּעִישּׂוּרְיָיתָא דְּבֵי רַבִּי, וּבְבֶן גִּילוֹ.

§ Apropos the halakhot of visiting the ill, the Gemara cites related statements. Reish Lakish said: From where is there an allusion from the Torah to visiting the ill? It is as it is stated: “If these men die the common death of all men, and be visited after the visitation of all men, then the Lord has not sent me” (Numbers 16:29). The Gemara asks: From where in this verse may visiting the ill be inferred? Rava said that this is what Moses is saying: If these men, the congregation of Korah, die the common death of all men, who become ill, and are confined to their beds, and people come to visit them; if that happens to them, what do the people say? They say: The Lord has not sent me for this task. § Returning to the topic of visiting the ill, the Gemara states: It is taught in a baraita: The mitzva of visiting the ill has no fixed measure. The Gemara asks: What is the meaning of: Has no fixed measure? Rav Yosef thought to say: There is no fixed measure for the granting of its reward. Abaye said to him: And do all other mitzvot have a fixed measure for the granting of their reward? But didn’t we learn in a mishna (Avot 2:1): Be as meticulous in the observance of a minor mitzva as a major one, as you do not know the granting of reward for mitzvot. Rather, Abaye said: There is no fixed measure for the disparity between the ill person and his visitor, as even a prominent person pays a visit to a lowly person and should not say that doing so is beneath a person of his standing. Rava said: There is no fixed measure for the number of times that one should visit the ill, as even one hundred times a day is appropriate. Rav Aḥa bar Ḥanina said: Anyone who visits an ill person takes from him one-sixtieth of his suffering. The Sages said to him: If so, let sixty people enter to visit him, and stand him up, and restore him to health. Rav Aḥa bar Ḥanina said to them: It is like the tenths of the school of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that each of one’s daughters inherits one-tenth of his possessions. His intent was that each daughter would receive one-tenth of the remainder after the previous daughter took her portion. Here too, each visitor takes from the ill person one-sixtieth of the suffering that remains, and consequently a degree of suffering will always remain with the ill person. Furthermore, visiting is effective in easing the suffering of the ill person only when the visitor is one born under the same constellation as the ill person.

בִּקּוּר חוֹלִים מִצְוָה עַל הַכּל. אֲפִלּוּ גָּדוֹל מְבַקֵּר אֶת הַקָּטָן. וּמְבַקְּרִין הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּיּוֹם. וְכָל הַמּוֹסִיף מְשֻׁבָּח וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ.

הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות קוצר דברים לספר תורת האדם שחבר הרב הגדול הרמב"ן עם קצת דעות אחרות שאכניס בו ועל כל דבר ודבר אכתוב מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ועל הסדר שסידר הרב חוץ מהדברים שכתבתי במקומות אחרים א"ר יצחק בריה דרב יהודה לעולם יבקש אדם שלא יחלה שאם חלה אומרים לו הבא זכות ותפטר וכיון שחלה האדם מצוה על כל אדם לבקרו שכן מצינו בהקב"ה שמבקר חולים כמו שדרשו בפסוק וירא אליו ה' באלוני ממרא מלמד שבא אליו לבקר החולה וסמכוה אקרא והודעת להם את הדרך ילכו בה ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו וגם מתוך שרואהו מעיין בענינו אם יצטרך לשום דבר משתדל בו להמציאו לו ועושה שיכבדו וירבצו לפניו והקרובים נכנסין מיד לבקרו והרחוקים אחר ג' ימים והחברים כקרובים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין מיד ואפי' הגדול ילך לבקר הקטן ואפילו כמה פעמים ביום ואפי' בן גילו שנוטל א' מס' בחליו וכל המוסיף הרי זה משובח ובלבד שלא יטריח לו ולא ישב ע"ג מטה ולא ע"ג כסא ולא על ספסל אלא מתעטף ויושב לפניו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי ואין מבקרין אותו בג' שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל עליו חוליו בבקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים וכן לא בג' שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חוליו ויתיאש מלבקש עליו רחמים וכשמבקש עליו רחמים אם מבקש לפניו יכול לבקש בין בכל לשון בין בלשון הקדש ושלא בפניו לא יבקש אלא בלשון הקודש כשאר תפלות יחיד ויכלול אותו עם חולי ישראל שיאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל ובשבת יאמר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום ומזכירין אותו שיתן דעתו על עניניו דתניא משעלה אדם למטה נכנסין אצלו ואומרים לו לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים שמא הלוית או שמא הלוך אדם או שמא הפקדת אצל בני אדם או הפקידו אצלך פי' אומרים לו שיתן דעתו על עניניו ואל יפחד מפני זה יותר מן המות.

מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְבַקֵּר חוֹלִים. וּלְנַחֵם אֲבֵלִים. וּלְהוֹצִיא הַמֵּת. וּלְהַכְנִיס הַכַּלָּה. וּלְלַוּוֹת הָאוֹרְחִים. וּלְהִתְעַסֵּק בְּכָל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה. לָשֵׂאת עַל הַכָּתֵף. וְלֵילֵךְ לְפָנָיו וְלִסְפֹּד וְלַחְפֹּר וְלִקְבֹּר. וְכֵן לְשַׂמֵּחַ הַכַּלָּה וְהֶחָתָן. וּלְסַעֲדָם בְּכָל צָרְכֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבְּגוּפוֹ שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הֵן בִּכְלַל (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָם לְךָ אֲחֵרִים. עֲשֵׂה אַתָּה אוֹתָן לְאָחִיךְ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת: בִּקּוּר חוֹלִים מִצְוָה עַל הַכּל. אֲפִלּוּ גָּדוֹל מְבַקֵּר אֶת הַקָּטָן. וּמְבַקְּרִין הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּיּוֹם. וְכָל הַמּוֹסִיף מְשֻׁבָּח וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ. וְכָל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כְּאִלּוּ נָטַל חֵלֶק מֵחָלְיוֹ וְהֵקֵל מֵעָלָיו. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים:

It is a positive commandment of Rabbinic origin to visit the sick, comfort mourners, to prepare for a funeral, prepare a bride, accompany guests, attend to all the needs of a burial, carry a corpse on one's shoulders, walk before the bier, mourn, dig a grave, and bury the dead, and also to bring joy to a bride and groom and help them in all their needs. These are deeds of kindness that one carries out with his person that have no limit. Although all these mitzvot are of Rabbinic origin, they are included in the Scriptural commandment Leviticus 19:18: "Love your neighbor as yourself." That charge implies that whatever you would like other people to do for you, you should do for your comrade in the Torah and mitzvot. It is a mitzvah incumbent on everyone to visit the sick. Even a person of great spiritual stature should visit one of lesser stature. One may visit many times during the day. Whoever increases the frequency of his visits is praiseworthy provided he does not become burdensome. Whoever visits a sick person removes a portion of his sickness and relieves him. Whoever does not visit the sick is consider as if he shed blood.

(מז) מצות עשה לבקר חולים דכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה ודרשו ילכו זו ביקור חולים ואחד מענפי מצוה לדבר עם החולה ולשון רבי׳ שלמה ן׳ גבירו״ל והחולים תשיחם וכתב רשב״ץ דכתב הרב כן מפני שהדבור יפה לחולים, ענף מצוה:

(לט) מצות ביקור חולים מנאוה ממנין תרי״ג כדנכתוב לקמן וענף אחד מהמצוה דכשיראה חבירו בצער יצטער בלבו ויתפלל ויבקש עליו רחמים והמבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים מצות ביקור חולים בטור בבית יוסף בשם רמב״ן וכבר כתבנו למעלה דלפי שהתפלה עיקרה בלב מנאה סמ״ק במצות הלב ענף מצוה:

אם גמילות חסד בביקור חולים הוא גדול במאוד כשמבקרו בצרכי גופו ובריאותו, ק"ו בנו של ק"ו אם מבקרו בצרכי נשמתו, דהיינו לראות שהחולה יתוודה היטב בשברון לב ובחרטה גמורה ובבקשת מחילה וסליחה מהשי"ת, וגם יצווה עניינו שלא יהיה נשאר חייב הוא וכן להיפך, ולא כמו שעושין המוניים שממתינין בדברים ההם עם החולים עד דכדוכה של נפש, שאז החולה בלי דעת ואינו מהרהר בתשובה גמורה על כן זריזין מקדימין, כשמבחינין בו שהוא מסוכן, יאמר לו כי טוב להודות לה' ולהתפלל לו שהוא הרופא האמתי בוידוי שאינו כי אם תפילה לפניו ית', כמו שאנו עושין בכל יום תמיד בבית הכנסת, וכמו שאמרו רז"ל, הרבה לא התודו ומתו, והרבה התודו ולא מתו, ובכן ירפאהו ה' רפואה שלימה:

ביקור חולים דאורייתא, כדגרסינן במסכת נדרים פרק אין בין המודר (נדרים דף מ') (לט, ב), אמר ר' שמעון בן לקיש, מנין לביקור חולים מן התורה, דכתיב (במדבר טז, ל) אם כמות כל האדם וגו' ופקודת כל האדם יפקד עליהם. אמר רבא, אם כמות כל האדם שהם חולים ומוטלים על מטותיהם, ובני אדם מבקרין אותן. ואמרינן עלה תאנא, ביקור חולים אין לו שיעור.

ביקור חולים הוא מהמצות היותר גדולות. והוא מדברים שאוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, כדתנן במשנה ד"אלו דברים וכו'". והיא בכלל גמילות חסדים (בבא מציעא ל ב). מה הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלני ממרא" – אף אתה תבקר חולים. עיקר מצות ביקור חולים הוא לעיין בצרכי החולה ולעשות לו מה שצריך.

מתי מבקרין החולה ואיזה חולים מבקרין וכיצד מתפללין עליו. ובו י' סעיפים: מצוה לבקר חולים הקרובים והחברים נכנסים מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד. (טור בקיצור מס' ת"ה להרמב"ן): אין מבקרין החולה בג' שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל עליו חליו בבקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים ולא בג' שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים (וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה) (ב"י בשם הרמב"ן):

LAWS OF VISITING THE SICK; HEALING; THE APPROACH OF DEATH AND ONE IN A DYING CONDITION. It is a religious duty to visit the sick. Relatives and friends may enter at once and strangers after three days. If the sickness overtakes him both may enter forthwith. One must not visit the sick during the first three hours of the day, — for every invalid's illness is alleviated in the morning and [consequently] one will not trouble himself to pray for him; and not during the last three hours of the day, — for then his illness grows worse and one will give up hope to pray for him. Gloss: One who visited [a sick person] and did not pray for him has not fulfilled the religious duty [of visiting the sick].

כְּשֶׁחָלָה הָאָדָם, מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְבַקְרוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמְּבַקֵּר חוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּפָסוּק וַיֵרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, מְלַמֵּד שֶׁבָּא אֵלָיו לְבַקֵּר הַחוֹלֶה. הַקְּרוֹבִים וְהַחֲבֵרִים שֶׁרְגִילִים לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ תָמִיד, הֵמָה הוֹלְכִים לְבַקְּרוֹ מִיָד כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁהוּא חוֹלֶה. אֲבָל הָרְחוֹקִים שֶׁאֵינָם רְגִילִים בְּבֵיתוֹ, לֹא יִכָּנְסוּ מִיָד, כִּי הֵיכִי דְלָא לִתְרַע מַזָּלֵהּ לְהַטִּיל עָלָיו שֵׁם חוֹלֶה. וְאֵינָם נִכְנָסִים עַד לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחוֹלִי, גַּם הָרְחוֹקִים נִכְנָסִים מִיָד. אֲפִלּוּ הַגָּדוֹל, יֵלֵךְ לְבַקֵּר אֶת הַקָּטָן, וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְעָמִים בַּיוֹם. וְכָל הַמּוֹסִיף, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָטֹרַח עַל הַחוֹלֶה. הַשּׂוֹנֵא לֹא יְבַקֵּר אֶת שׂוֹנְאוֹ הַחוֹלֶה, וְלֹא יְנַחֲמֶנּוּ כְּשֶׁהוּא אָבֵל, שֶלֹּא יַחְשׂב שֶׁשָּׂמֵחַ לְאֵידוֹ. אֲבָל מֻתָּר לְלַוּותוֹ, וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, שֶׁיֹּאמְרוּ כִּי הוּא שָׂמֵחַ לְאֵידוֹ, בַּאֲשֶׁר זֶהוּ סוֹף כָּל אָדָם. (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן רז סָעִיף ב, דְּהַחוֹלֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד אֲפִלּוּ מִפְּנֵי נָשִׂיא. וְאִם רוֹצֶה לַעֲמֹד, אֵין אוֹמְרִים לוֹ שֵׁב). עִקַּר מִצְוַת בִּקּוּר חוֹלִים הוּא לְעַיֵן בְּצָרְכֵי הַחוֹלֶה מַה הוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ, וְשֶׁיִמְצָא נַחַת רוּחַ עִם חֲבֵרָיו, וְגַם שֶׁיִתֵּן דַעְתּוֹ עָלָיו וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו. וְאִם בִּקֵּר וְלֹא בִקֵּשׁ, לֹא קִיֵם אֶת הַמִּצְוָה. וְלָכֵן אֵין מְבַקְּרִין בְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַיוֹם, מִפְּנֵי שֶׁאָז כָּל חוֹלֶה מֵקֵל עָלָיו חָלְיוֹ וְלֹא יָחוּשׁ לְבַקֵש עָלָיו רַחֲמִים. וְלֹא בְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל הַיוֹם, שֶׁאָז מַכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ וְיִתְיָאֵשׁ מִלְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים.

When a person is ill it is a mitzvah for everyone to visit him, for we find that the Holy One, Blessed is He, visits the sick, as our Sages of blessed memory, explained the verse, "And God appeared unto him [Abraham] in the plains of Mamre," teaching us that He came to visit Abraham when he was sick. Relatives and friends who are accustomed to visit him often, should go to visit him as soon as they hear of his illness. But casual acquaintances, who are not accustomed to visit him often, should not visit him immediately, so as not to deter his chances of recovery by labeling him as a sick person. They should therefore not visit Him until after three days. If, however, one becomes suddenly ill, even casual acquaintances should visit at once. Even a great man should visit a less important person, and even many times a day. The more often one visits, the more praiseworthy it is, providing it is not bothersome for the sick person. You should not visit your sick enemy, nor should you comfort him in his mourning, lest he think that you are rejoicing at his calamity. However, you may attend his funeral, for there is no concern that people will say that you are rejoicing at his downfall, since this is the end of every mortal. (In chapter 207:2 we learn that a sick person need not rise even before the Nasi, but if he wishes to stand we do not tell him to remain seated.) The essence of the mitzvah to visit the sick, is to determine the needs of the patient to see what has to be done for him, and to make him comfortable with his friends. You must also bear in mind to pray for mercy on his behalf. If you visited him and did not pray for his recovery, you have not fulfilled the mitzvah. Therefore, you should not visit the sick during the first three hours of the day, because during this time every sick person has some relief from his illness, and as a result, you will not be concerned to pray for mercy on his behalf. Nor should you visit him during the three final hours of the day, for then the illness becomes more severe, and you might despair of his recovery and will not pray for mercy on his behalf.

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן הוּא בַּמֶּה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְעִנְיָנוֹ גֹּדֶל הַהֲטָבָה שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם לְעוֹלָם מֵטִיב לַבְּרִיּוֹת וְלֹא מֵרֵעַ לָהֶם, וְזֶה בַּגּוּף, בַּמָּמוֹן, וּבַנֶּפֶשׁ. בַּגּוּף, שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁתַּדֵּל לַעֲזֹר כָּל אָדָם בְּמָה שֶׁיּוּכַל וְיָקֵל מַשָּׂאָם מֵעֲלֵיהֶם, וְהוּא מָה שֶׁשָּׁנִינוּ (אבות פ"ו): וְנוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וְאִם מַגִּיעַ לַחֲבֵרוֹ אֵיזֶה נֶזֶק בְּגוּפוֹ, וְהוּא יוּכַל לִמְנֹעַ אוֹתוֹ אוֹ לַהֲסִירוֹ, יִטְרַח כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ. בַּנֶּפֶשׁ, שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת לַחֲבֵרוֹ כָּל קוֹרַת רוּחַ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, בֵּין בְּעִנְיְנֵי הַכָּבוֹד, בֵּין בְּכָל שְׁאָר הָעִנְיָנִים, כָּל מָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאִם יַעֲשֵׂהוּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מִמֶּנּוּ, מִצְוַת חֲסִידוּת הוּא לַעֲשׂוֹתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יְצַעֲרֶנּוּ בְּשׁוּם מִינֵי צַעַר כְּלָל, יִהְיֶה בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה.

CHESED - KINDLINESS: The second subdivision of the first division, namely, piety in deed between man and his fellow, its matter is great beneficence, namely, that one always does good to others and never harms them. This applies to the body, possessions, and spirit of one's fellow. Body: that one strives to help all men however he can, and lighten the burden that is upon them. As we learned: "bearing the yoke with one's fellow" (Avot 6:6). If his fellow is about to be struck by some bodily harm and he can prevent it or remove it, he should exert himself to do so. Spirit: to strive to bring however much contentment to his fellow that he can. This applies to matters of honor or any other area. If he knows that he can do something to his fellow that will give him contentment, it is a mitzvah of Piety to do so. It goes without saying that he will not cause him any pain of any kind whatsoever.