Rebbe Nachman on Hitbodedut and Divine Communion

הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכֹּל, דְּהַיְנוּ לִקְבֹּעַ לוֹ עַל־כָּל־פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה, וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת, בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס, לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז (בִּמְדִינָתֵנוּ), כִּי בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ, וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל־כָּךְ בְּהַלָּשׁוֹן, כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ, קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר לִבּוֹ, כִּי הַלֵּב נִמְשָׁךְ וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ.

Hitbodedut is the highest asset and greater than everything. That is, to set aside for oneself at least an hour or more for secluding oneself in some room or a field, and, using claims and excuses, speak one’s piece with one’s Maker; using words that evoke favor, placate and conciliate in order to entreat and plead with God that He bring one closer to Him—to genuine Divine worship. This prayer and conversation should be in the language one normally uses, one’s native tongue, because it is difficult for a person to say everything he wants to say in the Holy Tongue. Also, being unfamiliar with that language, one’s heart is not moved by the words, as we are not accustomed to speaking Hebrew. But in our native tongue, in which we normally speak and converse, it is much easier and so more likely for one to feel contrition. This is because the heart is drawn to a person’s native tongue and closer to it, on account of his familiarity with it.

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר: בְּוַדַּאי נִמְצָאִים כְּשֵׁרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם הִתְבּוֹדְדוּת. אֲבָל אֲנִי קוֹרֵא אוֹתָם "פְלֵייטֶיס" – מְבֹהָלִים וּמְבֻלְבָּלִים. וּפִתְאֹם כְּשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ וְיִקְרָא אוֹתָם יִהְיוּ מְעֻרְבָּבִים וּמְבֻלְבָּלִים. אֲבָל אֲנַחְנוּ נִהְיֶה דּוֹמִים כְּמוֹ הָאָדָם אַחַר הַשֵּׁנָה, שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹחָה וּמְיֻשֶּׁבֶת הֵיטֵב, כֵּן תִּהְיֶה דַּעְתֵּנוּ נוֹחָה וּמְיֻשֶּׁבֶת עָלֵינוּ בְּלִי מְהוּמָה וּבִלְבּוּל.

The Rebbe once said: There are certainly many religious people who do not seclude themselves with God. But I call them fleetis (confused and confounded). When the Mashiach suddenly comes and calls them, they will be baffled. When a man wakes up from a restful sleep, his mind is calm and relaxed. This is how we will be when the Mashiach comes – totally without panic or confusion.

וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִידֵי בִּטּוּל, כִּי־אִם עַל־יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא זוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת, עַד שֶׁזּוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל גַּשְׁמִיּוּתוֹ, וּלְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ. וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד, דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם בַּיּוֹם, הָרוֹדְפִים אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה, אַף־עַל־פִּי שֶׁכָּעֵת אֵינָם הוֹלְכִים שָׁם, הוּא מְבַלְבֵּל גַּם כֵּן הַהִתְבּוֹדְדוּת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְבַּטֵּל וּלְהִכָּלֵל בּוֹ יִתְבָּרַךְ. עַל־כֵּן צָרִיךְ שֶׁיֵּלֵךְ לְבַדּוֹ בַּלַּיְלָה, בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם, וְשָׁם יֵלֵךְ וְיִתְבּוֹדֵד, וִיפַנֶּה לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ מִכָּל עִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה, וִיבַטֵּל הַכֹּל, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת בִּטּוּל בֶּאֱמֶת. דַּע, שֶׁעִקַּר הַבִּטּוּל, שֶׁאָדָם מְבַטֵּל יֵשׁוּתוֹ וְנַעֲשֶׂה אַיִן, וְנִכְלָל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵין זֶה אֶלָּא עַל־יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת. וְהַהִתְבּוֹדְדוּת צָרִיךְ מָקוֹם וּזְמַן מְיֻחָד, שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ אוֹתוֹ הַמּוֹנְעִים. וְהַזְּמַן הוּא בַּלַּילָה, הַיְנוּ: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, שֶׁאָז הַכֹּל יְשֵׁנִים. וְהַמָּקוֹם הוּא בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, וְלֹא בְּדֶרֶךְ הָרַבִּים, שֶׁלֹּא יַפְסִיקֶנּוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים, אֶלָּא דַּיְקָא בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין רַבִּים הוֹלְכִים שָׁם, שָׁם יֵלֵךְ וְיִתְבּוֹדֵד, וְהַיְנוּ: וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְאָז יָכוֹל לְפַנּוֹת לִבּוֹ מִכֹּל וָכֹל, וְיָכוֹל לָבוֹא לְבִטּוּל כָּל הַיֵּשׁוּת, וְהַיְנוּ: וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה. וְאָז כְּשֶׁנִּתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי, אֲזַי הוּא נִכְלָל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאָז הוּא בָּא לִבְחִינַת מְחֻיָּב, כִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, וְכָל הַדְּבָרִים הֵם אֶפְשַׁר הַמְּצִיאוּת, וּכְשֶׁנִּתְבַּטֵּל וְנִכְלָל בְּאַחְדוּתוֹ, אֲזַי הוּא יוֹצֵא מִבְּחִינַת אֶפְשָׁר, וְנִכְלָל בַּמְחֻיָּב, וְזֶה בְּחִינַת: הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

And the only way to attain bitul is through hitbodedut. By secluding himself and speaking at length with his Master, through this a person merits negating all his physical desires and bad character traits to the point where he merits negating all his corporeality and is encompassed in his Source. In addition, the hitbodedut should take place in a special place—i.e., away from the city, on a secluded road, in a place not frequented by people. For a place frequented during the day by people who chase after this world, even if at present they are not there, nonetheless disturbs the hitbodedut and he is unable to attain bitul and be encompassed in God. Therefore a person has to go alone at night on a secluded road, in a place where no one else is, and there engage in hitbodedut, emptying his heart and mind of all worldly matters. He should negate everything, until he truly merits the aspect of bitul . Know, the essence of bitul—that a person negates his corporeality and becomes ayin (nothingness), becoming encompassed in the oneness of God—is achieved only through hitbodedut . Now the hitbodedut requires a special place and time so that he is not disturbed by distractions. The time is at night—i.e., He who stays awake at night—for then everyone is asleep. The place is on a secluded road, and not a public road, so that he is not interrupted by people passing by. Rather, it should be specifically a road not frequently travelled—he should go there and seclude himself. This is: Who goes on his way alone. Then he will be able to empty his heart of all <dross and waste>, and be able to attain a bitul of all <his> corporeality <and become naught and nothing>. This is: and makes room in his heart for batalah. And then, when he is entirely transparent, he is encompassed in the oneness of God. He then attains the aspect of mechuyav (“necessary”), for the Holy One is a necessary reality, whereas all things are a contingent reality. Thus when a person is transparent and is encompassed in His oneness, he then leaves the aspect of contingent <reality> and is encompassed in meChuYaV <reality>. And this is the aspect of he is mitChaYeV his own soul .

א. מִי שֶׁמִּתְבּוֹדֵד אֶת עַצְמוֹ וּבוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מִבְנֵי־אָדָם, מִזְדַּקְּקִין עָלָיו מִלְמַעְלָה.

A person who secludes himself and separates himself from people is purified from on high.

מָצָאתִי כְּתַב יַד הַחֲבֵרִים, שֶׁאָמַר: שֶׁטּוֹב יוֹתֵר שֶׁהַהִתְבּוֹדְדוּת יִהְיֶה מִחוּץ לָעִיר, בִּמְקוֹם עֲשָׂבִים, כִּי הָעֲשָׂבִים גּוֹרְמִים שֶׁיִּתְעוֹרֵר הַלֵּב.

ON MEDITATION (HITBODEDUT) I found this in a manuscript written by a member of our group: It is best to seclude yourself and meditate in the meadows outside the city. Go to a grassy field, for the grass will awaken your heart (see “His Wisdom” #98, #144, #163).