Does God Depend on Human Service?

הֲיִרְצֶ֤ה יְהֹוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי׃ הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ס}

Would GOD be pleased with thousands of rams, With myriads of streams of oil? Shall I give my first-born for my transgression, The fruit of my body for my sins? “You have been told, O mortal, what is good, And what GOD requires of you: Only to do justice And to love goodness, And to walk modestly with your God;

לֹ֣א עַל־זְ֭בָחֶיךָ אוֹכִיחֶ֑ךָ וְעוֹלֹתֶ֖יךָ לְנֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ לֹא־אֶקַּ֣ח מִבֵּיתְךָ֣ פָ֑ר מִ֝מִּכְלְאֹתֶ֗יךָ עַתּוּדִֽים׃ כִּי־לִ֥י כׇל־חַיְתוֹ־יָ֑עַר בְּ֝הֵמ֗וֹת בְּהַרְרֵי־אָֽלֶף׃ אִם־אֶ֭רְעַב לֹא־אֹ֣מַר לָ֑ךְ כִּי־לִ֥י תֵ֝בֵ֗ל וּמְלֹאָֽהּ׃

I censure you not for your sacrifices, and your burnt offerings, made to Me daily; I claim no bull from your estate, no he-goats from your pens. For Mine is every animal of the forest, the beasts on a thousand mountains. Were I hungry, I would not tell you, for Mine is the world and all it holds.

לִשְׁמֹ֞ר אֶת־מִצְוֺ֤ת יְהֹוָה֙ וְאֶת־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ׃ הֵ֚ן לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכׇל־אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃

keeping GOD’s commandments and laws, which I enjoin upon you today, for your good. Mark, the heavens to their uttermost reaches belong to the ETERNAL your God, the earth and all that is on it!

לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃ חׇדְשֵׁיכֶ֤ם וּמֽוֹעֲדֵיכֶם֙ שָֽׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃

“What need have I of all your sacrifices?” Says GOD. “I am sated with burnt offerings of rams, And suet of fatlings, And blood of bulls; And I have no delight In lambs and he-goats. Your new moons and fixed seasons Fill Me with loathing; They are become a burden to Me, I cannot endure them.

לַאֲכִילָה הוּא צָרִיךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ״, וְנֶאֱמַר: ״כִּי לִי כׇל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף, יָדַעְתִּי כׇּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי״, ״הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה״. לֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם זִבְחוּ, כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר ״אֶעֱשֶׂה רְצוֹנוֹ וְיַעֲשֶׂה רְצוֹנִי״.

״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר. אָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה״, אִם יָרְאָה — לָמָּה שָׁקְטָה? וְאִם שָׁקְטָה — לָמָּה יָרְאָה? אֶלָּא בַּתְּחִילָּה יָרְאָה וּלְבַסּוֹף שָׁקְטָה. וְלָמָּה יָרְאָה? כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״, ה׳ יְתֵירָה לָמָּה לִי? — מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה — אַתֶּם מִתְקַיְּימִין, וְאִם לָאו — אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ.

The Gemara cites additional homiletic interpretations on the topic of the revelation at Sinai. The Torah says, “And Moses brought forth the people out of the camp to meet God; and they stood at the lowermost part of the mount” (Exodus 19:17). Rabbi Avdimi bar Ḥama bar Ḥasa said: the Jewish people actually stood beneath the mountain, and the verse teaches that the Holy One, Blessed be He, overturned the mountain above the Jews like a tub, and said to them: If you accept the Torah, excellent, and if not, there will be your burial. Rav Aḥa bar Ya’akov said: From here there is a substantial caveat to the obligation to fulfill the Torah. The Jewish people can claim that they were coerced into accepting the Torah, and it is therefore not binding. Rava said: Even so, they again accepted it willingly in the time of Ahasuerus, as it is written: “The Jews ordained, and took upon them, and upon their seed, and upon all such as joined themselves unto them” (Esther 9:27), and he taught: The Jews ordained what they had already taken upon themselves through coercion at Sinai. Ḥizkiya said: What is the meaning of that which is written: “You caused sentence to be heard from heaven; the earth feared, and was silent” (Psalms 76:9)? If it was afraid, why was it silent; and if it was silent, why was it afraid? Rather, the meaning is: At first, it was afraid, and in the end, it was silent. “You caused sentence to be heard from heaven” refers to the revelation at Sinai. And why was the earth afraid? It is in accordance with the statement of Reish Lakish, as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And there was evening and there was morning, the sixth day” (Genesis 1:31)? Why do I require the superfluous letter heh, the definite article, which does not appear on any of the other days? It teaches that the Holy One, Blessed be He, established a condition with the act of Creation, and said to them: If Israel accepts the Torah on the sixth day of Sivan, you will exist; and if they do not accept it, I will return you to the primordial state of chaos and disorder. Therefore, the earth was afraid until the Torah was given to Israel, lest it be returned to a state of chaos. Once the Jewish people accepted the Torah, the earth was calmed.

״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״! אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם״. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת בָּרָאתִי בָּרָקִיעַ, וְעַל כׇּל מַזָּל וּמַזָּל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים חַיִל, וְעַל כׇּל חַיִל וְחַיִל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים לִגְיוֹן, וְעַל כׇּל לִגְיוֹן וְלִגְיוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים רַהֲטוֹן, וְעַל כׇּל רַהֲטוֹן וְרַהֲטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים קְרָטוֹן, וְעַל כׇּל קְרָטוֹן וּקְרָטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים גַּסְטְרָא, וְעַל כׇּל גַּסְטְרָא וְגַסְטְרָא תָּלִיתִי בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה אַלְפֵי רִבּוֹא כּוֹכָבִים כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה. וְכוּלָּן לֹא בָּרָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִילֵךְ, וְאַתְּ אָמַרְתְּ ״עֲזַבְתַּנִי״ וּ״שְׁכַחְתַּנִי״?!

In another comparison, Rabbi Elazar said: Prayer is greater than sacrifices, as it is stated: “To what purpose is the multitude of your sacrifices to Me, says the Lord. I am full of the burnt-offerings of rams and the fat of fed beasts; I do not desire the blood of bulls and sheep and goats” (Isaiah 1:11). And several verses later it is written: “And when you spread forth your hands I will hide My eyes from you, and even if you increase your prayer, I will not hear; your hands are full of blood” (Isaiah 1:15). Not only Israel’s sacrifices, but even their prayers, which are on a higher spiritual level, will not be accepted. The Holy One, Blessed be He, said to Israel: My daughter, I created twelve constellations in the firmament, and for each and every constellation I have created thirty armies, and for each and every army I have created thirty legions [ligyon], and for each and every legion I have created thirty infantry division leaders [rahaton], and for each and every infantry division leader I have created thirty military camp leaders [karton], and for each and every military camp leader I have created thirty leaders of forts [gastera], and on each and every leader of a fort I have hung three hundred and sixty-five thousand stars corresponding to the days of the solar year. And all of them I have created only for your sake; and you said the Lord has forsaken me and the Lord has forgotten me?

מָה שֶׁהִקְדַּמְתִּי כַּמָּה פְּעָמִים, כִּי הַטּוֹבוֹת וְהַבְּרָכוֹת יָחוּלוּ עַל בְּנֵי אָדָם כְּפִי פְּעֻלָּתָם וְטוּב לְבָבָם וְכֹשֶׁר מַחְשְׁבוֹתָם, וַאֲדוֹן הַכֹּל שֶׁבְּרָאָם חָפֵץ בְּטוֹבָתָם וְהִדְרִיכָם וְהִצְלִיחָם בְּמִצְוֹתָיו הַיְּקָרוֹת שֶׁיִּזְכּוּ בָּהֶן, וְהוֹדִיעָם גַּם כֵּן וּפָתַח לָהֶם פֶּתַח בַּאֲשֶׁר יַשִּׂיגוּ כָּל מִשְׁאֲלוֹתֵיהֶם לְטוֹב וְהוּא שֶׁיְּבַקְשׁוּ מִמֶּנּוּ בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ הַהִסְתַּפְּקוּת וְהַיְּכֹלֶת כָּל חֶסְרוֹנָן, כִּי הוּא יַעֲנֶה אֶת הַשָּׁמַיִם לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.

וְעַל אֵלֶּה אַרְבָּעָה הָעִנְיָנִים חַיָּבִים בְּנֵי הָאָדָם בַּעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף הַבּוֹרֵא טוֹבָה לְאָדָם חַיָּב עָלֶיהָ עֲבוֹדָה.

וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֵין כָּל הַנִּמְצָאִים מִלְּבַדּוֹ מְצוּיִים הוּא לְבַדּוֹ יִהְיֶה מָצוּי. וְלֹא יִבָּטֵל הוּא לְבִטּוּלָם. שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים צְרִיכִין לוֹ וְהוּא בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם וְלֹא לְאֶחָד מֵהֶם. לְפִיכָךְ אֵין אֲמִתָּתוֹ כַּאֲמִתַּת אֶחָד מֵהֶם:

If one would imagine that none of the entities aside from Him exist, He alone would continue to exist, and the nullification of their [existence] would not nullify His existence, because all the [other] entities require Him and He, blessed be He, does not require them nor any one of them. Therefore, the truth of His [being] does not resemble the truth of any of their [beings].

התורה האמיתית – שילוב שתי המטרות למען שתי השלמויות 6 והנה התורה האמיתית, שהבהרנו (ב,לט) שהיא אחת ואין אחרת, והיא תורת משה רבינו – באה רק להועיל לנו במתן שתי השלמויות יחד, כלומר: ב) תיקון מצבי בני האדם זה עם זה על ידי סילוק העושק והקניית מידות נכבדות ונעלות כך שאנשי הארץ יוכלו להתקיים ולהתמיד בסדר אחיד כדי שכל אחד מהם יוכל להגיע לשלמותו הראשונה; א) ותיקון ההאמנות ומתן דעות נכונות שעל ידיהן תושג השלמות האחרונה. 7 התורה דיברה במפורש על שתי השלמויות האלה, והודיעה לנו שתכלית כל התורה הזאת היא השגת שתי השלמויות האלה. הוא יתעלה אמר: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ א) לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים ב) לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו,כד). א) הוא הקדים כאן את השלמות האחרונה, בהתאם למעלתה, כמו שביארנו שהיא התכלית האחרונה, והם דבריו: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים". ידועים לך דבריהם (של חכמינו) ז"ל בביאור דבריו יתעלה "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (שם כב,ז). הם אמרו: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ – לעולם שכולו טוב, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים – לעולם שכולו ארוך" (בבלי חולין קמב,א בכתבי היד; משנה תורה, הלכות תשובה ח,א). כך בדבריו כאן "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים" הכוונה היא אותו עניין עצמו, כלומר לנחול עולם שכולו טוב וארוך, שהוא הקיום המתמיד. ב) ודבריו "לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" הם הקיום הגופני הראשון הזה הנמשך פרק זמן מסוים, שאינו מוסדר אלא על ידי החברה המדינית, כמו שביארנו. האמונות להשגת מטרות התורה ההשקפות שהתורה מלמדת המביאות לשלמות הנפש ולשלמות הגוף 1 ממה שעליך לשים לב אליו, הוא לשלמות הנפש) שתדע שהתורה הודיעה את תכליתן של הדעות הנכונות שהשלמות האחרונה מושגת על ידיהן וקראה להאמין בהן רק באופן כללי; והן קיום האלוה יתעלה, ייחודו, ידיעתו, יכולתו, רצונו וקדמותו. כל אלה תכליות אחרונות שאינן מתבררות בפירוט ובהגדרה אלא לאחר הכרת דעות רבות. לשלמות הגוף) כמו כן התורה קראה גם להאמין במה שההַאֲמנה בו הכרחית לתיקון המצבים המדיניים, כמו שאנחנו מאמינים שהוא יתעלה כועס מאוד על מי שאינו מציית לו, ולכן יש לירוא ולפחד ולהישמר מאי־ציות. קריאת התורה ללימוד כל המדעים כלולה במצוות אהבת ה' 2 אשר לשאר הדעות הנכונות לגבי כלל ההוויה הזאת, כלומר כל המדעים העיוניים למיניהם הרבים, שבאמצעותם מתאמתות הדעות שהן התכלית האחרונה – אף על פי שהתורה לא קראה אליהן במפורש כמו שקראה לאמורות לעיל, היא קראה אליהן באופן כללי, והוא שנאמר: "לְאַהֲבָה אֶת ה'" (דברים יא,יג). ידועה לך ההדגשה שנאמרה בנוגע לאהבה, "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם ו,ה), וכבר ביארנו במשנה תורה (יסודי התורה ב,ב; תשובה י,ו ועוד) שהאהבה הזאת אינה מתקיימת אלא בהשגת המציאות כולה כפי שהיא, והתבוננות בחכמתו בה. וכן הזכרנו שם את הערת החכמים ז"ל על עניין זה.

The true Law, which as we said is one, and beside which there is no other Law, viz., the Law of our teacher Moses, has for its purpose to give us the twofold perfection. It aims first at the establishment of good mutual relations among men by removing injustice and creating the noblest feelings. In this way the people in every land are enabled to stay and continue in one condition, and every one can acquire his first perfection. Secondly, it seeks to train us in faith, and to impart correct and true opinions when the intellect is sufficiently developed. Scripture clearly mentions the twofold perfection, and tells us that its acquisition is the object of all the divine commandments. Comp. “And the Lord commanded us to do all these statutes, to fear the Lord our God, for our good always, that he might preserve us alive as it is this day” (Deut. 6:24). Here the second perfection is first mentioned because it is of greater importance, being, as we have shown, the ultimate aim of man’s existence. This perfection is expressed in the phrase, “for our good always.” You know the interpretation of our Sages, “‘that it may be well with thee’ (ibid. 22:7), namely, in the world that is all good, ‘and that thou mayest prolong thy days’ (ibid.), i.e., in the world that is all eternal.” In the same sense I explain the words, “for our good always,” to mean that we may come into the world that is all good and eternal, where we may live permanently; and the words, “that he might preserve us alive as it is this day, “I explain as referring to our first and temporal existence, to that of our body, which cannot be in a perfect and good condition except by the co-operation of society, as has been shown by us. IT is necessary to bear in mind that Scripture only teaches the chief points of those true principles which lead to the true perfection of man, and only demands in general terms faith in them. Thus Scripture teaches the Existence, the Unity, the Omniscience, the Omnipotence, the Win, and the Eternity of God. All this is given in the form of final results, but they cannot be understood fully and accurately except after the acquisition of many kinds of knowledge. Scripture further demands belief in certain truths, the belief in which is indispensable in regulating our social relations: such is the belief that God is angry with those who disobey Him, for it leads us to the fear and dread of disobedience [to the will of God]. There are other truths in reference to the whole of the Universe which form the substance of the various and many kinds of speculative sciences, and afford the means of verifying the above-mentioned principles as their final result. But Scripture does not so distinctly prescribe the belief in them as it does in the first case; it is implied in the commandment, “to love the Lord” (Deut. 11:13). It may be inferred from the words, “And thou shalt love the Lord thy God with all thy heart, and with all thy soul, and with all thy might” (ibid. 6:5), what stress is laid on this commandment to love God. We have already shown in the Mishneh-torah (Yes. ha-torah 2:2) that this love is only possible when we comprehend the real nature of things, and understand the divine wisdom displayed therein. We have likewise mentioned there what our Sages remark on this subject.

אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג לח) "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד אֶת עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל חֲטָאָיו וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג לט) "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי" וְגוֹ'. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג מ) "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה" וְגוֹ': וְדָבָר זֶה עִקָּר גָּדוֹל הוּא וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל טו) "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים". וּכְתִיב (דברים יא כו) "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". כְּלוֹמַר שֶׁהָרְשׁוּת בְּיֶדְכֶם. וְכָל שֶׁיַּחְפֹּץ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם עוֹשֶׂה בֵּין טוֹבִים בֵּין רָעִים. וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן נֶאֱמַר (דברים ה כו) "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם". כְּלוֹמַר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא כּוֹפֶה בְּנֵי הָאָדָם וְלֹא גּוֹזֵר עֲלֵיהֶן לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה אֶלָּא הַכּל מָסוּר לָהֶם:

A person should not entertain the thesis held by the fools among the gentiles and the majority of the undeveloped among Israel that, at the time of a man's creation, The Holy One, blessed be He, decrees whether he will be righteous or wicked. This is untrue. Each person is fit to be righteous like Moses, our teacher, or wicked, like Jeroboam. [Similarly,] he may be wise or foolish, merciful or cruel, miserly or generous, or [acquire] any other character traits. There is no one who compels him, sentences him, or leads him towards either of these two paths. Rather, he, on his own initiative and decision, tends to the path he chooses. This was [implied by the prophet,] Jeremiah who stated [Eichah 3:38: "From the mouth of the Most High, neither evil or good come forth." The Creator does not decree that a person should be good and refrain from being evil. Accordingly, it is the sinner, himself, who causes his own loss. Therefore, it is proper for a person to cry and mourn for his sins and for what he has done to his soul, the evil consequences, he brought upon it. This is implied by the following verse [ibid.:39]: "Of what should a living man be aggrieved? [A man of his sins.]" [The prophet] continues explaining, since free choice is in our hands and our own decision [is what prompts us to] commit all these wrongs, it is proper for us to repent and abandon our wickedness, for this choice is presently in our hand. This is implied by the following verse [ibid.:40]: "Let us search and examine our ways and return [to God]." This principle is a fundamental concept and a pillar [on which rests the totality] of the Torah and mitzvot as [Deuteronomy 30:15] states: "Behold, I have set before you today life [and good, death and evil]." Similarly, [Deuteronomy 11:26] states, "Behold, I have set before you today [the blessing and the curse]," implying that the choice is in your hands. Any one of the deeds of men which a person desires to do, he may, whether good or evil. Therefore, [Deuteronomy 5:26] states: "If only their hearts would always remain this way." From this, we can infer that the Creator does not compel or decree that people should do either good or bad. Rather, everything is left to their [own choice].

זבח רשעים תועבה ותפלת ישרים רצונו (משלי טו, ח), שלמה המלך עליו השלום בא לומר על העבודה שהוא אל השם יתברך, שאין לומר שהוא יתברך חפץ בעבודה הזאת בשביל שהוא ית' מקבל מזה תועלת מן העבודה, שאם היה הוא ית' מקבל תועלת מן העבודה זה אין חלוק אליו יהיה התועלת ממי שיהיה הן מרע או מטוב, אבל אצל השם יתברך אינו כך כי זבח רשעים הוא תועבה, וא"כ העבודה אינה בשביל שהיא לתועלת השם יתברך אבל היא לתועלת האדם בלבד. ומפני שהעבודה הזאת היא לתועלת האדם לכך זבח רשעים תועבה, שאין השם יתברך רוצה בתועלת הרשע, ותפלת ישרים רצונו כי התפלה היא גם כן עבודת השם יתברך והיא רצונו.

הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. כֵּיצַד. לֹא יְהֵא בַּעַל חֵמָה נוֹחַ לִכְעֹס וְלֹא כְּמֵת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶלָּא בֵּינוֹנִי. לֹא יִכְעֹס אֶלָּא עַל דָּבָר גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְכֵן לֹא יִתְאַוֶּה אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּזוּלָתָן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ". וְכֵן לֹא יִהְיֶה עָמֵל בְּעִסְקוֹ אֶלָּא לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְחַיֵּי שָׁעָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז טז) "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק". וְלֹא יִקְפֹּץ יָדוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ אֶלָּא נוֹתֵן צְדָקָה כְּפִי מִסַּת יָדוֹ וּמַלְוֶה כָּרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ. וְלֹא יְהֵא מְהוֹלֵל וְשׂוֹחֵק וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן שְׁאָר דֵּעוֹתָיו. וְדֶרֶךְ זוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים. כָּל אָדָם שֶׁדֵּעוֹתָיו דֵּעוֹת (בֵּינוֹנִית) [בֵּינוֹנִיּוֹת] מְמֻצָּעוֹת נִקְרָא חָכָם:

The straight path: This [involves discovering] the midpoint temperament of each and every trait that man possesses [within his personality.] This refers to the trait which is equidistant from either of the extremes, without being close to either of them. Therefore, the early Sages instructed a man to evaluate his traits, to calculate them and to direct them along the middle path, so that he will be sound {of body}. For example: he should not be wrathful, easily angered; nor be like the dead, without feeling, rather he should [adopt] an intermediate course; i.e., he should display anger only when the matter is serious enough to warrant it, in order to prevent the matter from recurring. Similarly, he should not desire anything other than that which the body needs and cannot exist without, as [Proverbs 13:25] states: "The righteous man eats to satisfy his soul." Also, he shall not labor in his business except to gain what he needs for immediate use, as [Psalms 37:16] states: "A little is good for the righteous man." He should not be overly stingy nor spread his money about, but he should give charity according to his capacity and lend to the needy as is fitting. He should not be overly elated and laugh [excessively], nor be sad and depressed in spirit. Rather, he should be quietly happy at all times, with a friendly countenance. The same applies with regard to his other traits. This path is the path of the wise. Every man whose traits are intermediate and equally balanced can be called a "wise man."

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו): "שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה". וְנֶאֱמַר (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם". וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל): "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ". וְהִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי יַעֲזֹר ה' לַשָּׁבִים כַּאֲשֶׁר אֵין יַד טִבְעָם מַשֶּׂגֶת וִיחַדֵּשׁ בְּקִרְבָּם רוּחַ טְהוֹרָה לְהַשִּׂיג מַעֲלַת אַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וְאוֹמֵר בְּסוֹף הָעִנְיָן (דברים ל, ו): "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" – לְהַשִּׂיג אַהֲבָתוֹ. וְהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים דִּבְּרוּ תָּמִיד עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, עַד כִּי בָּאוּ עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה כֻּלָּם מְפֹרָשִׁים בְּדִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר.

In explanation of repentance and its principles Among the good things which God, may He be blessed, has bestowed upon His creations is the path which He prepared for them to ascend from the baseness of their actions, to escape the trap of their inequities, to hold their souls back from destruction and to remove His anger from upon them. Because of His goodness and uprightness, He has taught them and warned them to return to Him when they sin against Him - for He understands their nature, as it is stated (Psalms 25:8), "Good and upright is the Lord; therefore He shows sinners the way." [Even] if they greatly sin and rebel and act like treacherous betrayers - He does not close the doors of repentance to them, as it is stated (Isaiah 31:6), "Return, to Him to whom they have been so shamefully false." It is [also] stated (Jeremiah 3:22), "Turn back, O rebellious children, I will heal your afflictions." We are warned about repentance in several places in the Torah. It is explained that repentance is accepted even when the sinner repents because of his many troubles - how much more so [will it be accepted] if he returns because of fear or love of God - as it is stated (Deuteronomy 4:30), "When you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the Lord your God and obey Him." It is explained in the Torah that God will help those who repent beyond what their natural ability would allow; and that He renews a pure spirit within them, to reach great heights in His love - as it is stated (Deuteronomy 30:2), "And you return to the Lord your God, and you and your children heed His command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day." Further, it is stated about the body of the matter (Deuteronomy 30:6), "Then the Lord, your God, will circumcise your heart and the hearts of your offspring," to acquire love for Him. And the Prophets and Writings constantly speak on the subject of repentance, such that the principles of repentance are all explained in their words, as will be explained.

אָמַר הַמְחַבֵּר אַךְ הַצֹּרֶךְ אֶל הַהֶעָרָה עַל עֲבוֹדַת ה׳ וַחֲלָקֶיהָ הוּא מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם חַיָּב בַּעֲבוֹדַת ה׳ יִתְבָּרַךְ מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל וְהַהַכָּרָה וְיֵשׁ בֵּין עֵת הֵרָאוֹת הַטּוֹבוֹת עַל הָאָדָם וּבֵין עֵת שֶׁיַּשְׂכִּיל וְיַכִּיר מָה שֶׁהוּא חַיָּב עֲלֵיהֶם מִן הָעֲבוֹדָה זְמַן אָרֹךְ. הָיְתָה הֶעָרַת הָאָדָם עַל מָה שֶׁחַיָּב בּוֹ מִן הַמַּעֲשִׂים וֶאֱמוּנַת הַלְּבָבוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם תֻּשְׁלַם לוֹ הָעֲבוֹדָה לָאֵל ית׳ חוֹבָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בְּלִי דָּת עַד שֶׁיֻּגְמַר שִׂכְלוֹ. וְהַשֵּׁנִי שֶׁהַשֵּׂכֶל הוּא עֶצֶם רוּחָנִי נִגְזַר מִן הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן הָרוּחָנִי וְהוּא נָכְרִי בְּעוֹלָם הַגּוּפִים הֶעָבִים וְהַתַּאֲוָה אֲשֶׁר בָּאָדָם מְחֻבֶּרֶת מִכֹּחוֹת הַטֶּבַע וּמֶזֶג הַיְסוֹדוֹת וְהִיא בָּעוֹלָם יְסוֹדָהּ וּמְעוֹן שָׁרְשָׁהּ מוֹשְׁכִים אֵלֶיהָ הַמַּאֲכָלִים כֹּחַ וּמְחַזְּקִים אוֹתָהּ הַהֲנָאוֹת הַגּוּפִיּוֹת. וְהַשֵּׂכֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָכְרִי אֵין לוֹ מְחַזֵּק וְלֹא חָבֵר וְהַכֹּל כְּנֶגְדּוֹ וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיֵּחָלֵשׁ וְנִצְטָרֵךְ לְדָבָר שֶׁיִּדְחֶה בּוֹ מֵעָלָיו גֹּבֶר הַתַּאֲוָה וְשֶׁיְּחַזְּקֵהוּ עָלֶיהָ וְהָיְתָה הַתּוֹרָה רְפוּאָה לְחֹלִי כָּזֶה מֵחֳלָיֵי הַנְּפָשׁוֹת וּמַדְוֵי הַמִּדּוֹת.

Arousing man to G-d's service and its various branches are necessary on the following grounds. The understanding and the faculty of perception both instruct on human beings the duty of serving G-d. But between the time when the benefits that man receives and the time when he has sufficient intelligence to realize the services he should render in return for them, a long period intervenes. Hence, it is a duty to arouse human beings to their obligations of deeds and inward faith which make the service of G-d complete, so that a human being should not be without religion up to the time when his mental powers have become fully developed. Secondly, the intellect is a spiritual entity, originating in the higher, spiritual world. It is a stranger in this world of gross material bodies. Sensual lust in man is the product of natural forces and of a combination of his physical elements. Its foundation is in this world, its root in this abode. Food gives it strength. Physical pleasures add to its vigor, while the intellect, because it is a stranger here, stands without support or ally, and all are against it. Hence it follows that it must become weak and that it needs an external means to repel the mighty power of lust and overcome it. The Torah is the remedy for such spiritual maladies and moral diseases.

ונמצא, שגם האדם ודאי תלוי בבורא ית' ככל שאר הנבראים, אלא שמצד העבודה ניתן לו מציאות ענין שבו לא יהיה תלוי בבורא ית' כלל, אלא ברצון עצמו; רק אחר רדתן לגוף אז ניתן להם הבחירה, ואז בדבר זה הן תלויות בעצמן, ולא בבורא ית"ש. אך בכל דבר אחר ודאי שגם האדם תלוי בו לגמרי, וכמו שאמרו, "הכל בידי שמים":

הנה כבר אמרתי, גם מציאות הנמצאים אינו אלא תלוי במאמרו ודאי, שאין מציאות לנמצאים אלא מכח שפעו והשגחתו. שאם היה האדון ב"ה מסלק ח"ו שפעו והשגחתו זאת, כבר כל הנמצאים היו לאין ברגע אחד; אבל כח ממנו נמשך ודאי אל הנמצאים להתקיים. ועל דרך משל נאמר, כמו שהנפש מקיימת את הגוף, שזולתה נפסד ודאי, כך השגחת האדון ב"ה מקיימת כל נמצאיו, שזולתה היו נפסדים; על כן תיארו החכמים השגחת הבורא ית' - נשמה לנשמות. וכבר אמרתי - זה ענין נבחן לבדו, מלבד כל כלל ההשפעות שהוא משפיע לעולם, כי אין הכוונה בהשגחה הזאת אלא למציאות הנמצאים, לא למקרים המתילדים ונפעלים בם. ואמנם מה שיש להבין בענין הזה, הוא רק שינויי עידני הבריות, והתחלף ענינם במציאותם, לעילוי או לירידה, כמו שביארנו, שכל אלה ודאי ענינים תלויים במאמרו ית' לפי החוקים שחקק למציאת הנבראים; כי הרי לא יתעלו הנבראים עילוי יתר על מה שבחוקם, ולא ירדו ירידה יתירה מאשר בחוקם. ונבין עתה מה שיש להבין במציאות הזה, שהרי כל זה ייוחס לכח הזה והשגחה הזאת שממנו ית' למציאות הזה: ואמנם צריך שתדעי עיקר גדול בענין העבודה המסורה לאדם, וזה, כי הנה כל הנבראים תלויים בבוראם, ואין להם ענין זולת מה שמושפע בהם ממנו, על כן אינם אדונים בפעולותיהם ומעשיהם, אלא כל מעשיהם בהכרח מצד מה שהם מושפעים ממנו ית'. רק האדם יש לו סגולה זאת פרטית, שיש בידו הבחירה, ויש לו כח לפעול ברצונו בלא הכרח, והוא מה שאמרו ז"ל (ברכות לג ע"ב), "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ונמצא, שגם האדם ודאי תלוי בבורא ית' ככל שאר הנבראים, אלא שמצד העבודה ניתן לו מציאות ענין שבו לא יהיה תלוי בבורא ית' כלל, אלא ברצון עצמו; והוא זה שאמרנו, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". והנה הנשמות עצמן טרם רדתן לגוף אינן אלא ככל שאר הנבראים - תלויים בבורא ית', לפי שאין להם שם עבודה בבחירה. רק אחר רדתן לגוף אז ניתן להם הבחירה, ואז בדבר זה הן תלויות בעצמן, ולא בבורא ית"ש. אך בכל דבר אחר ודאי שגם האדם תלוי בו לגמרי, וכמו שאמרו, "הכל בידי שמים":

Zaten söyledim: Var olanların varlığı da kesinlikle yalnızca O’nun sözüne bağlıdır; var olanların varlığı ancak O’nun etkisi ve gözetimi gücüyle vardır. Eğer Rab, kutsanmış olsun, Tanrı korusun, bu etkisini ve gözetimini kaldıracak olsaydı, bütün var olanlar bir anda yok olurdu. Fakat O’ndan kesinlikle var olanlara onları ayakta tutacak bir güç uzanır. Benzetme yoluyla şöyle deriz: Nefis bedeni ayakta tutar; onsuz beden kesinlikle bozulur. Aynı şekilde Rabbin, kutsanmış olsun, gözetimi bütün var olanlarını ayakta tutar; onsuz onlar bozulurdu. Bu yüzden bilgeler, Yaratıcı’nın mübarek gözetimini “neşamaların neşaması” diye nitelemişlerdir. Daha önce söylediğim gibi, bu konu, dünyaya akıttığı bütün etkilerin genelinden ayrı olarak kendi başına ayırt edilir. Çünkü bu gözetimde amaç, var olanların varlığıdır; onlarda doğan ve gerçekleşen olaylar değildir. Bu konuda anlaşılması gereken şey, yaratılmışların dönemlerinin değişmesi ve onların varlık durumlarının yükseliş ya da düşüş yönünde başkalaşmasıdır; açıkladığımız gibi. Bunların hepsi, yaratılmışların varlığı için koyduğu yasalara göre O’nun mübarek sözüne bağlı konulardır. Çünkü yaratılmışlar kendi yasalarında bulunandan daha yüksek bir yükselişe çıkamazlar; yine kendi yasalarında bulunandan daha derin bir düşüşe de inemezler. Şimdi bu varlık konusunda anlaşılması gerekeni anlayalım; çünkü bütün bunlar O’ndan, kutsanmış olsun, bu varlığa gelen bu güce ve bu gözetimine nispet edilir. İnsana teslim edilmiş çalışma konusunda büyük bir temel bilmen gerekir. Bütün yaratılmışlar Yaratıcılarına bağlıdır; O’ndan kendilerine akıtılandan başka bir konuları yoktur. Bu yüzden kendi fiillerinin ve eylemlerinin efendisi değildirler; bütün eylemleri, O’ndan, kutsanmış olsun, kendilerine akıtılan şey sebebiyle zorunlu olarak gerçekleşir. Yalnızca insanda şu özel özellik vardır: Seçim onun elindedir; zorunluluk olmadan kendi iradesiyle fiil işleme gücüne sahiptir. Bilgelerin z”l söylediği budur: “Her şey Göklerin elindedir, Gök korkusu hariç.” Böylece insanın da diğer bütün yaratılmışlar gibi Yaratıcı’ya, kutsanmış olsun, bağlı olduğu kesinleşir; fakat çalışma açısından ona, Yaratıcı’ya hiç bağlı olmayan, yalnızca kendi iradesine bağlı olan bir konu varlığı verilmiştir. Söylediğimiz söz budur: “Her şey Göklerin elindedir, Gök korkusu hariç.” Neşamaların kendileri bedene inmeden önce diğer bütün yaratılmışlar gibidir; Yaratıcı’ya, kutsanmış olsun, bağlıdırlar, çünkü orada seçimle çalışma yoktur. Ancak bedene indikten sonra onlara seçim verilir. İşte bu konuda kendilerine bağlıdırlar, Yaratıcı’ya, kutsanmış adıyla, bağlı değildirler. Fakat başka her konuda insanın da bütünüyle O’na bağlı olduğu kesindir; söylendiği gibi: “Her şey Göklerin elindedir.”

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳. וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.

It is a well-known Rabbinic statement that the purpose of the creation of this world is that the Holy One, blessed is He, desired to have an abode in the lower worlds. The explanation of the matter, however, is as follows: Before the world was created, He was One Alone, one and Unique, ruling all space in which He created the universe. It is still the same now insofar as He is concerned. For the change relates only to those who receive His life-force and light, blessed be He, which they receive through many “garments” which conceal and obscure His light, blessed be He, as is written, “For no man shall see Me and live,” and, as our Rabbis, of blessed memory, have explained it, that even angels, who are called Chayot, cannot see Him…. Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence.