Birkat HaZimun and Communal Praise

וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃

When you have eaten your fill, give thanks to the ETERNAL your God for the good land given to you.

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן.

אורחין שהיו מסובין אצל בעל הבית וקדש עליהן היום ועקרו עם חשיכה לבית המדרש, חזרו, ומזגו להם את הכוס, אומרין עליו קדושת היום דברי ר' יהודה. מזגו לו כוס ראשון, מברך עליו ברכת המזון, מזכיר של שבת בברכת המזון, והשני או' עליו קדושת היום.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״ — זוֹ בִּרְכַּת ״הַזָּן״, ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — זוֹ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן, ״עַל הָאָרֶץ״ — זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ, ״הַטּוֹבָה״ — זוֹ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. ״אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ — זוֹ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. אֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? — אָמְרַתְּ קַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. רַבִּי אוֹמֵר [אֵינוֹ צָרִיךְ]: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״ — זוֹ בִּרְכַּת הַזָּן, אֲבָל בִּרְכַּת הַזִּמּוּן מִ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי״ נָפְקָא. ״עַל הָאָרֶץ״ — זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ, ״הַטּוֹבָה״ — זוֹ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ. אֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ — מִשֶּׁנָּתַן לָךְ.

The Sages taught in a Tosefta: From where is it derived that Grace after Meals is from the Torah? As it is stated: “And you shall eat and be satisfied, and you shall bless the Lord, your God, for the good land that He has given you” (Deuteronomy 8:10). The Gemara explains: And you shall bless, that is the blessing of: Who feeds all. The Lord, your God, that is the zimmun blessing in which God’s name is invoked. For the land, that is the blessing of the land; good, that is the blessing: Who builds Jerusalem, and it also says: “This good mountain and Lebanon” (Deuteronomy 3:25), which is interpreted homiletically as referring to Jerusalem and the Temple. That He gave you, that is: Who is good and does good. However, I only have a Torah source for blessings after eating, i.e., Grace after Meals. From where is it derived that one is obligated to recite blessings before eating? You said that it can be derived through an a fortiori inference: When one is satisfied, he is obligated to recite a blessing and thank God for food; when he is hungry, all the more so that he should recite a blessing to offer thanks for the food he will eat. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is not necessary to interpret the verse this way; rather, it should be understood in a slightly different manner, as follows: “And you shall eat and be satisfied, and you shall bless,” that is the blessing of: Who feeds all; however, the zimmun blessing is derived from the verse: “Praise God with me and we will exalt His name together” (Psalms 34:3). He continues: For the land, that is the blessing of the land. Good, that is the blessing: Who builds Jerusalem, and it also says: This good mountain and Lebanon. They instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne and, as such, it has no biblical source. However, I only have a Torah source for blessings after eating, i.e., Grace after Meals. From where is it derived that one is obligated to recite blessings before eating? The verse states: That he gave you. A blessing must be recited over food from the moment that God gave it to you, not only afterward.

״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״. ״בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּימְתָּנוּ, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״.

מַתְנִי׳ כֵּיצַד מְזַמְּנִין? בִּשְׁלֹשָׁה — אוֹמֵר: ״נְבָרֵךְ״, בִּשְׁלֹשָׁה וָהוּא — אוֹמֵר: ״בָּרְכוּ״. בַּעֲשָׂרָה — אוֹמֵר ״נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ״, בַּעֲשָׂרָה וָהוּא — אוֹמֵר ״בָּרְכוּ״. אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא. בְּמֵאָה — הוּא אוֹמֵר ״נְבָרֵךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, בְּמֵאָה וָהוּא — אוֹמֵר ״בָּרְכוּ״. וּבְאֶלֶף — הוּא אוֹמֵר ״נְבָרֵךְ לַה׳ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, בְּאֶלֶף וָהוּא — אוֹמֵר ״בָּרְכוּ״. בְּרִבּוֹא — אוֹמֵר ״נְבָרֵךְ לַה׳ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ״, בְּרִבּוֹא וָהוּא — אוֹמֵר ״בָּרְכוּ״. כָּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִים אַחֲרָיו ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ״.

MISHNA: The mishna delineates distinctions in the halakhot of the zimmun blessing, based on the number of people present. How does one recite the zimmun? In a group of three people, the one reciting the zimmun says: Let us bless the One from Whose food we have eaten. In a group of three people and him, the one reciting the zimmun says: Bless the One from Whose food we have eaten, as even without him there are enough people to recite the zimmun. With the increase in the number of participants, the blessing is more complex. In a group of ten people, the one reciting the zimmun says: Let us bless our God. In a group of ten people and him, the one reciting the zimmun says: Bless our God. This formula is recited both in a group of ten and in a group of one hundred thousand. In a group of one hundred people, the one reciting the zimmun says: Let us bless the Lord our God. In a group of one hundred people and him, the one reciting the zimmun says: Bless the Lord our God. In a group of one thousand people, the one reciting the zimmun says: Let us bless the Lord our God, the God of Israel. In a group of one thousand people and him, he says: Bless the Lord our God, the God of Israel. In a group of ten thousand people, the one reciting the zimmun says: Let us bless the Lord our God, the God of Israel, the God of Hosts, Who sits upon the cherubs, for the food that we have eaten. In a group of ten thousand people and him, the one reciting the zimmun says: Bless the Lord our God, the God of Israel, the God of Hosts, Who sits upon the cherubs, for the food that we have eaten. The principle is that just as he recites the blessing, so too those present recite in response: Blessed be the Lord our God, the God of Israel, the God of Hosts, Who sits upon the cherubs, for the food that we have eaten.

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת כְּאֶחָד חַיָּבִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאֵי זוֹ הִיא בִּרְכַּת הַזִּמּוּן. אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים מִשְּׁלֹשָׁה עַד עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְהַכּל עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וְהוּא חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ: הָיוּ הָאוֹכְלִין מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה מְזַמְּנִין בְּשֵׁם. כֵּיצַד. הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵן עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וּמַתְחִיל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

When three people eat [a meal including] bread together, they are obligated to recite the blessing of zimmun before grace. What is the blessing of zimmun? If there were between three and ten participants in a meal, one recites the blessing, saying, "Let us bless Him of whose [bounty] we have eaten." Everyone responds: "Blessed be He of whose [bounty] we have eaten and by whose goodness we live." The one [reciting the blessing] then repeats: "Blessed be He of whose [bounty] we have eaten and by whose goodness we live." If ten or more people eat together, the zimmun should be recited with God's name. What is implied? The one reciting the blessing declares, "Let us bless to our God of whose [bounty] we have eaten." The others respond: "Blessed be our God of whose [bounty] we have eaten and by whose goodness we live." The one [reciting the blessing] then repeats: "Blessed be our God of whose [bounty] we have eaten and by whose goodness we live." He then begins reciting grace.

שלשה שאכלו וכו' לזמן – להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך: גמ' מה"מ – דשלשה ראוים לברכת צירוף: גדלו לה' אתי – הרי שלשה וכן אקרא הבו גודל היחיד אומר לשנים: אינן רשאין ליחלק – ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון:

שלשה שאכלו כאחת - בירושלמי פריך הכא את אמרת אין רשאין ליחלק והכא את אמרת חייבים לזמן ועתה לכאורה אין זה קשה וכן לקמן (ברכות דף נ.) פריך תנינא חדא זימנא שאין רשאין ליחלק היינו משום דחייבים לזמן ול"נ דהכי פריך הכא את אמרת דאין רשאין ליחלק דמשמע אם גמרו אכילתן יחד אינן רשאין ליחלק אבל האחד רשאי לגמור סעודתו ולברך קודם חברו וחייבין לזמן משמע דחובת זימון עליהם ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה תרי אמוראי חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה נתנו דעתם לאכול זהו בסוף ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה"פ נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד זהו בתחלה אז ודאי חובת זימון עליהם אכלו כזית זהו בסוף כלומר אם האחד התחיל קודם חברו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבים לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך: שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק - מפרש"י אמאי אין רשאין ליחלק האחד מפני השנים כיון דב' נמי מזמנין ליזיל הוא והא לא מיפק' ברכת זמון תימה דילמא טעמא דאין רשאין ליחלק משום דיפטרו לשלישי מברכת הזמון וגם הוא אין לו להפקיע ממנו ברכת הזמון וי"ל דעיקר פרכתו סמיך אסיפא דקתני ד' אין רשאין ליחלק אע"ג דאיכא שנים מכאן וב' מכאן והוי כמו וכו' וכה"ג תמצא בהרבה מקומות ותימה א"כ אמאי לא מקשי מן הסיפא בהדיא ע"כ פירש רבינו יהודה דודאי פריך מרישא וה"ק דליכא למימר דמשום היחיד קאמר דא"כ ה"ל למימר אין היחיד רשאי ליחלק א"נ אין אחד מהם רשאי ליחלק אבל מדקתני אין רשאין ליחלק משמע מכלהו פקע זמון אם נסתלק אחד מהם:

היו מסובין ג' חייבים בזימון שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו והם עונים ואומרי' ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו בא"י אמ"ה הזן את העולם וכו' ואם הם ד' יכול לומר ברכו שאכלנו משלו אבל יות' טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל ואם הם עשרה צריך להזכי' את ה' שאומ' נברך אלהינו וכו' והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו' ואין לומר נברך לאלהינו בלמ"ד ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומ' נברך על המזון שאכלנו או שאומ' למי שאכלנו משלו או שאומר במקום ובטובו מטובו או במקו' חיינו אומ' חיים הרי זה בור וכשהם עשרה כיון שמזכירים את השם יכול לומ' נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו:

(א) חייבין בזימון - דהיינו שחייבין להזדמן ולצרף ברכתם בלשון רבים דהיינו שאחד יאמר נברך שאכלנו וכו' ואסמכו רבנן אקרא דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו דמשמע שאחד יאמר לשנים גדלו א"נ ממאי דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכ"ש אם הם יותר עד עשרה כמו שיתבאר לפנינו: (ב) נברך - בזוהר הזהירו לומר בפיו קודם בהמ"ז תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ומזה נוהגים לומר בל"א (רבותי, מיר וועלין בענטשין) והם עונים יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:

שֶׁיֵּשׁ שֶׁבַח וְקִלּוּס יוֹתֵר כְּשֶׁמִּצְטָרְפִין לִבְרָכָה אַחַת, לְפִי שֶׁהֵם רְאוּיִם לְזַמֵּן, כְּלוֹמַר לְהִזְדַּמֵּן יַחַד לְצֵרוּף בְּרָכָה בִּלְשׁוֹן רַבִּים. וְאוֹמֵר אֶחָד מֵהֶם: "נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ", וְהַשְּׁנַיִם אוֹמְרִים: "בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ".

שנו חכמים במשנה (מה א): שלושה שאכלו כאחד – חייבין לזמן. לברך ביחד ולהוסיף עוד ברכה, והיינו ברכת זימון. וילפינן זה מקרא ד"וברכת את ה' אלהיך" – זו ברכת זימון (מח ב). "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו".

כי ברכה זאת היא ברכת הודאה ומודה לפני הש"י כי מה שעשה להם מן הטוב לא בזכות עצמם רק בשביל זכות האבות. ואמר ועל הכל אנו מודים לך וכו' כי על כל העשרה אנו נותנין הודאה אל הש"י, כי כשם שההודאה היא בעשרה כך ראוי שתהיה ההודאה על עשרה וזהו הודאה שלימה, וכך לחמי תודה הוא ד' מינים עשרה עשרה ודי בזה למבין.

הברכה שהוא עיקר בברכות הוא ברכת המזון שיהיה נזהר שיהיה מברך הש"י אשר נתן לו מזונות שלו שהוא דבר גדול על הכל. וזה אמרם בפ"ק דברכות (י' ע"א) מה הקב"ה זן את כל העולם אף הנשמה זנה את כל האיברים, הרי מדמה הנשמה בזה להקב"ה בענין המזונות, ועי"ז נזכרו שם הרבה דברים על המזונות שהם קשים ואין כאן מקום זה, ולכך הדעת נותן והשכל מחייב שלפי גודל הדבר הזה שמקבל האדם הפרנסה, צריך לברך את השם ית' על זה ברכה שלימה וכמו שיתבאר עוד דבר זה בברכת המזון. ומאוד דקדקו חכמים ז"ל על ברכת המזון שתהא הברכה בשלימות הגמור כמו שהש"י השלים את האדם במזונותיו.

עלינו לשבח, זה שבח שמשבחים לפניו ית' ומודים לו על הטובה שהטיב לנו שבחר בנו וקרבנו לעבודתו.

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה" (במדבר כא, יז). נראה לי בס"ד דידוע דאנחנו מברכים ברכת המזון לתועלת המלכות העליונה להמשיך לה אורות מוחין, וידוע כי המלכות נקראת 'באר', ותרגום "ענו לה" - "שבחו לה", וזה שאמר "עלי באר" - המלכות, לקבל שפע אורות מלמעלה, לכן אתם התחתונים "ענו" רוצה לאמר שבחו להשם יתברך בברכת המזון "לה", לצורכה ולתועלתה, ולא להנאתכם:

וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית. וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.

The praise and blessing addressed to G–d, “gracious One, who pardons abundantly,” emphasizes the word marbeh, “abundantly,” implying multiplicity. In Ezra [too], we find that G–d “pardons abundantly.” It is characteristic of men that if one injures another and asks his pardon, which is granted, and then repeats the misdeed, it becomes more difficult to grant pardon again, and certainly a third and fourth time. Therefore, “He removes our sins every year.” All the sins confessed in the Al Chet annually, though repeatedly violated, are again confessed on Yom Kippur in the coming year, and so on always. “Every year” is not necessarily a yearly pardon, for three times every day we pronounce, “Blessed are You, O G–d, gracious One, who pardons abundantly.”