The Nesi'im's Dedication Offerings to the Tabernacle

וַיָּבִ֨יאוּ אֶת־קׇרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה שֵׁשׁ־עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃ וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת־קׇרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֙יבוּ֙ אֶת־קׇרְבָּנָ֔ם לַחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ {ס}

and brought their offering before GOD: six draught carts and twelve oxen, a cart for every two chieftains and an ox for each one. When they had brought them before the Tabernacle, The chieftains also brought the dedication offering for the altar upon its being anointed. As the chieftains were presenting their offerings before the altar, GOD said to Moses: Let them present their offerings for the dedication of the altar, one chieftain each day.

ד"א כי תשא את ראש א"ר שמואל בן נחמן שלש תרומות יש כאן תרומה הראשונה של אדני המשכן אמר הקב"ה למשה אמור להם שיביאו שקלים מיד הביאו ועשו אדנים כיון שנעשו אדנים נעשו הקרשים ואחר כך חיפו את היריעות ולמה כן אמר הקדוש ברוך הוא בשקלים שהביאו (את) ישראל עשו [את] אדני המשכן וכל כך למה אלא שהשכינה באה לתוך המשכן והם נושאים אותה כי תשא את ראש ואין אתה למד מכאן יש לך מניין ללמד כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז' ט'):

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' – בַּעֲבוּר הֱיוֹת הָעֲגָלוֹת לְצֹרֶךְ הַקָּרְבָּנוֹת יִקָּרְאוּ קָרְבָּן, וְכֵן ״וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב״ (במדבר ל״א:נ׳) - קָרְבָּן לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְהִנֵּה חָשְׁבוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁלֹּא יִתָּכֵן שֶׁיִּשְׂאוּ הַלְוִיִּם עַל כָּתֵף קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וְהָאֲדָנִים, שֶׁהֵם כְּבֵדוֹת מְאֹד, וְהֵבִיאוּ מֵעַצְמָן עֲגָלוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל נוֹשְׂאֵי בָּתֵּי הַמְּלָכִים וְהֵיכְלֵי אָהֳלֵיהֶם לָשֵׂאת אוֹתָם בַּעֲגָלוֹת. וְיִתָּכֵן שֶׁנְּפָרֵשׁ וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב – שֵׁשׁ עֲגָלוֹת גְּדוֹלוֹת נוֹשְׂאוֹת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, וּשְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר מוֹשְׁכִים הָעֲגָלוֹת.

ויקריבו אותם לפני המשכן. שֶׁלֹּא קִבֵּל מֹשֶׁה מִיָּדָם עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַמָּקוֹם; אָמַר רַבִּי נָתָן מָה רָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב כָּאן בַּתְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ תְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁיִּתְנַדְּבוּ, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִין, אָנוּ מַשְׁלִימִין, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם" (שמות ל"ו), אָמְרוּ מֵעַתָּה מַה לָּנוּ לַעֲשׂוֹת? הֵבִיאוּ אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְהַמִּלּוּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן, לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ כָּאן תְּחִלָּה (ספרי):

ויקרבו אותם לפני המשכן AND THEY BROUGHT THEM BEFORE THE TABERNACLE — because Moses would not accept them (the gifts) at their (the princes’) hands until he was so bidden by the mouth of the Omnipresent (cf. v. 5). — Rabbi Nathan said: What reason had the princes to give their contributions here first of all the people, whereas at the work of the Tabernacle they were not the first but the last to contribute? But — he replied — the princes spoke thus: “Let the community in general contribute all they wish to give and then what will then be lacking we shall supply”. As soon as they saw that the community gave everything needed in its entirety (lit., that the community completed everything) — as it said, (Exodus 36:7) “For the stuff they had was enough [for all the work to make it]” — the princes asked, ‘What can we now do’? Therefore they brought the onyx stones, and stones for setting for the Ephod and for the breast plate. That is why they were here the first to contribute” (Sifrei Bamidbar 45 1).

עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים. לְאוֹת אַחֲוָה בֵּינֵיהֶם, אֲשֶׁר בָּהּ יִהְיוּ רְאוּיִים שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, כְּאָמְרוֹ (דברים לג:ה) ״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד״, עַל הֵפֶךְ (הושע י:ב) ״חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ״.

וְאַחַר שֶׁהִזְכִּיר חוֹתָם כָּל הַבְּרָכוֹת וְהוּא הַשָּׁלוֹם, מִיָּד הִתְחִיל בְּפָרָשָׁה אֲשֶׁר בָּהּ רָמוּז גַּם כֵּן הַשָּׁלוֹם, כִּי מִטַּעַם זֶה נֶאֱמַר בָּרִאשׁוֹן ״וְקָרְבָּנוֹ״ בְּוָא״ו הָעִטּוּף כְּאִלּוּ קָדְמוּ אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה תִּפְאַרְתּוֹ לוֹמַר אֲנִי הִקְרַבְתִּי רִאשׁוֹן. גַּם לֹא הִזְכִּיר בּוֹ שֵׁם נָשִׂיא, שֶׁלֹּא יִתְנַשֵּׂא לוֹמַר אֲנִי אֶמְלוֹךְ, וְהַגַּאֲוָה סִבָּה לְכָל רִיב וּלְכָל נֶגַע. וְאָמְרוּ עוֹד (שמו״ר טו ו עיי״ש) שֶׁכָּל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים אֵלּוּ נִמְשְׁלוּ לִשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת שֶׁהוֹלְכִים כְּהוֹלֵךְ בְּסֻלָּם לַאֲחוֹרָיו, וְכֵן יִסֵּד הַפַּיָּט שֶׁל נִשּׂוּאִין: שׁוֹר לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, עֲלוֹת בְּשָׁלוֹם, שֶׁכָּל אֶחָד סוֹבֵר אֲנִי רִאשׁוֹן. וּמִטַּעַם זֶה הֶאֱרִיכָה הַתּוֹרָה בְּזִכְרוֹן כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּכָל שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת שׁוּם אֶחָד טָפֵל לַחֲבֵרוֹ, וְכָל זֶה סִבַּת הַשָּׁלוֹם.

And after mentioning the seal of all blessings, which is peace, it immediately began with the section in which peace is also alluded to, because for this reason it says and his offering with the conjunctive vav [and] at the beginning [of verse 12], as if others had preceded him, so that he would not boast saying “I was the first to bring an offering.” Also, the title “prince” is not mentioned in connection with him so that he would not become haughty saying “I will rule,” and pride is the cause of all quarrels and all afflictions. They also said (Exodus Rabbah 15:6, see there) that all 12 tribes were compared to the 12 zodiac signs that move like one climbing down a ladder, and thus the liturgical poet of marriage ceremonies established [the phrase]: “The bull before them and not behind them, ascending in peace” [meaning] that each one thinks “I am first.” And for this reason the Torah elaborated in mentioning the offerings of all 12 princes in order not to make any one subordinate to his fellow, and all this is for the sake of peace.

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים וְגוֹ׳. נִרְאֶה כִּי כֻּלָּם כְּאֶחָד רָצוּ לְהַקְרִיב בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁרָצוּ שֶׁיִּתְחַנֵּךְ מִכֻּלָּם יַחַד, וַה׳ אָמַר נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם וְגוֹ׳, וְאָמַר כִּי בְּכָל הַשְּׁנֵים עָשָׂר יָמִים יֵחָשֵׁב חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, וְלָזֶה אַחַר אָמְרוֹ נָשִׂיא אֶחָד וְגוֹ׳ אָמַר פַּעַם אַחֶרֶת לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ.

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְנָתְנוּ נַפְשָׁם וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, כָּל יִשְׂרָאֵל נִתְנַדְּבוּ, כָּל הַנָּשִׁים טָווּ אֶת הָעִזִּים, וְכֵן כְּתִיב:

והענין מה שהנשיאים השיגו כולם רוח הקודש בסגנון אחד והשוו כולם בקרבנותיהם מה שאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד, עפ"י המדרש ויהי ביום כלות משה אותו יום נמסרו ישראל למשה כמו כלה לחתן, נמסרו פירוש שנמסרו ונתבטלו מכל וכל בדעתם וברצונם ולא הי' להם שום גוון בפני עצמם, כמו דמצינו לענין קידושין משויא עצמה כהפקר, משום זה השיגו כולם כאחת, אבל גבי נביאים מצינו הלשון קבלו נבואתם, שכ"א יש לו גוון שלו למשל כמו השמש שזורח על הכל בשוה אכן כל גוון מקבל האור כפי גוון שלו, משום זה אין מתנבאים בסגנון אחד, ובשבת יש ג"כ זה הענין בהכנת שבת בא האור לכולם בשוה, וישראל נקראו כלה מלשון כלתה נפשי ע"י התשוקה שיש להם להשבת, ובשבת עצמו כל אחד הוא כפי מדריגתו:

ויהי ביום כלות משה, נסמכה פ' חנוכת המזבח לברכת כהנים לומר, יבאו ישראל שהתנדבו ט"ו דברים ועשו מהם המשכן ויקבלו ברכת כהנים של ט"ו תיבות: וקרבנו, וי"ו יתירה שאותו היום ראתה אלישע בת עמינדב ו' שמחות ובתוכם שאחיה נחשון נשיא ובכולם כתיב נשיא חוץ מבנחשון למטה יהודה מפני שיהודה הי' תופס במדת ענוה ולא נהג עצמו בנשיאות וכדכתיב ישב נא עבדך תחת הנער, (ואני אומר מפני גדולתו הגדולה מזו המוכנת לו דהיינו המלכות לא נכתב לגבי שבטו נשיאות, ובזה גם ייתור ו' מתיישב מ"ש וקרבנו אשר גם התיבה בכללה מיותרת דהיל"ל ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, קרבנו קערת כסף וגו' כדכתיב בכל הנך, ול"ל תרתי את קרבנו וקרבנו, אלא שרמז בזה תוספות קירוב והקרבה אשר מיוחדת לו לבדו מכל זולתו שהוא נקרב גם למלכות בשביל שקירב א"ע אל השי"ת וקידש שמו בפרהסיא ושלכך נתקרב בשמו כל שם בן ד' כולו):