The Spiritual Meaning of the Four Species

וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

On the first day you shall take the product of hadar trees, branches of palm trees, boughs of leafy trees, and willows of the brook, and you shall rejoice before the ETERNAL your God seven days.

א"ל ההוא וכו' אמר להם אותו היהודי אלו ד' מינים שבלולב, שבכולם באים לרצות בעד העולם, השמעתם למה אנו צריכים להם בחג, ולא בזמן אחר.

וכשנתעורר המלך הקדוש והגיע הזמן של התורה, כל אלו האילנות המבכירים פירותיהם מעלים שירה. כי ע"י הארת הזווג הם מבכירים פירותיהם. ומה אומרים בשעה שלוקטים הפירות, הם פותחים ואומרים, ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה.

דָּבָר אַחֵר, פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה. וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁהָאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ. בְּמַעְרְבָא מַתְנוּ הָכִי: אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא כְּדֵי לַעֲצוֹר רוּחוֹת רָעוֹת, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד כְּדֵי לַעֲצוֹר טְלָלִים רָעִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: זֹאת אוֹמֶרֶת

Rabbi Yoḥanan said: He moves them to and fro to dedicate them to He Whom the four directions are His. He raises and lowers them to He Whom the heavens and earth are His. In the West, Eretz Yisrael, they taught it as follows. Rabbi Ḥama bar Ukva said that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: He moves them to and fro in order to request a halt to harmful winds, storms and tempests that come from all directions; he raises and lowers them in order to halt harmful dews and rains that come from above. Rabbi Yosei bar Avin said, and some say that it was Rabbi Yosei bar Zevila who said: That is to say,

״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַמָּחוֹזִי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן הַמָּכוֹתִי: כׇּל הָעוֹשֶׂה אִיסּוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״.

“Bind [isru] with dense-leaved branches [ba’avotim] on the Festival until the horns of the altar” (Psalms 118:27), which alludes both to the binding of the lulav and to the myrtle branch, referred to in the Torah as the branch of a dense-leaved tree [anaf etz avot]. Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai, and Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon HaMeḥozi, who said in the name of Rabbi Yoḥanan HaMakkoti: With regard to anyone who establishes an addition [issur] to the Festival on the day after the Festival by eating and drinking, the verse ascribes him credit as though he built an altar and sacrificed an offering upon it, as it is stated: “Add [isru] to the Festival with fattened animals [ba’avotim] until the horns of the altar.”

כתב הרב הגדול ז"ל על דרך האמת פרי עץ הדר הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ וגו'. והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינין וכפות תמרים הוא הראש וקו האמצעי כפול וגבוה על כלם וענף עץ עבות רמז לג' ספירות בבת אחת כענין שנאמר מידי אביר יעקב וערבי נחל כענין סלו לרוכב בערבות (תהלים סח ה) כי יתערבו במדת הדין ומדת רחמים ומכאן תבין ותדע שאין האתרוג עמהם באגודה והוא מעכב בהם כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון והנה הוא אחד בכח ולא אחד בפועל עכ"ל ז"ל.

וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת "פְּרִי עֵץ הָדָר" הוּא הַפְּרִי שֶׁבּוֹ רֹב הַתַּאֲוָה וּבוֹ חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג ו) "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל", וְהִנֵּה הַחֵטְא בּוֹ לְבַדּוֹ, וַאֲנַחְנוּ נְרַצֶּה לְפָנָיו עִם שְׁאָר הַמִּינִים. "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" רֶמֶז לְשָׁלֹשׁ סְפִירוֹת בְּבַד אֶחָד, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב" (שם מט כד). "וְעַרְבֵי נָחַל" כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" (תהלים סח ה), כִּי יִתְעָרְבוּ מִדַּת הַדִּין בְּמִדַּת הָרַחֲמִים. וּכְבָר רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹד הַזֶּה, אָמְרוּ בְּוַיִּקְרָא רַבָּה (ל ט), "פְּרִי עֵץ הָדָר" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו" (תהלים צו ו), "כַּפּוֹת תְּמָרִים" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" (שם צב יג), "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה" (זכריה א ח), "וְעַרְבֵי נָחַל" זֶה הקב"ה שֶׁנֶּאֱמַר "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" (תהלים סח ה).

וּכְמוֹ כֵן מִצְוַת הַלּוּלָב עִם שְׁלֹשֶׁת מִינָיו מִזֶּה הַשֹּׁרֶשׁ הִיא, לְפִי שֶׁיְּמֵי הֶחָג הֵם יְמֵי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל כִּי הוּא עֵת אֲסִיפַת הַתְּבוּאוֹת וּפֵרוֹת הָאִילָן לַבַּיִת, וְאָז יִשְׂמְחוּ בְּנֵי אָדָם שִׂמְחָה רַבָּה, וּמִפְּנֵי כֵן נִקְרָא חַג הָאָסִיף. וְצִוָּה הָאֵל לְעַמּוֹ לַעֲשׂוֹת לְפָנָיו חַג בְּאוֹתָהּ הָעֵת לְזַכּוֹתָם לִהְיוֹת עִקַּר הַשִּׂמְחָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבִהְיוֹת הַשִּׂמְחָה מוֹשֶׁכֶת הַחֹמֶר הַרְבֵּה וּמְשַׁכַּחַת מִמֶּנּוּ יִרְאַת אֱלֹהִים, בָּעֵת הַהִיא צִוָּנוּ הַשֵּׁם לָקַחַת בֵּין יָדֵינוּ דְּבָרִים הַמַּזְכִּירִים אוֹתָנוּ כִּי כָּל שִׂמְחַת לִבֵּנוּ לִשְׁמוֹ וְלִכְבוֹדוֹ, וְהָיָה מֵרְצוֹנוֹ לִהְיוֹת הַמַּזְכִּיר מִין הַמְשַׂמֵּחַ כְּמוֹ שֶׁהָעֵת עֵת שִׂמְחָה, כִּי צֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִיו, וְיָדוּעַ מִצַּד הַטֶּבַע כִּי אַרְבַּעַת הַמִּינִין כֻּלָּם מְשַׂמְּחֵי לֵב רוֹאֵיהֶם. וְעוֹד יֵשׁ בְּאַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ עִנְיָן אַחֵר, שֶׁהֵם דּוֹמִים לְאֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם הַיְּקָרִים (עי' מדרש רבה ויקרא פ' ל' ומדרש תנחומא אמור אות יט). שֶׁהָאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב, שֶׁהוּא מִשְׁכַּן הַשֵּׂכֶל, לִרְמֹז שֶׁיַּעֲבֹד בּוֹרְאוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַלּוּלָב דּוֹמֶה לַשִּׁדְרָה שֶׁהִיא הָעִקָּר שֶׁבָּאָדָם לִרְמֹז שֶׁיַּיְשִׁיר כָּל גּוּפוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ בָּרוּךְ הוּא, וְהַהֲדַס דּוֹמֶה לָעֵינַיִם, לִרְמֹז שֶׁלֹּא יָתוּר אַחַר עֵינָיו בְּיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, וְהָעֲרָבָה דּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם, שֶׁבָּהֶן יִגְמֹר הָאָדָם כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּדִבּוּר, לִרְמֹז שֶׁיָּשִׂים רֶסֶן בְּפִיו וִיכַוֵּן דְּבָרָיו וְיִירָא מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַף בְּעֵת הַשִּׂמְחָה. וְטַעַם שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בַּמְּדִינָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד, לְפִי שֶׁיָּדוּעַ, כִּי עִקַּר הַשִּׂמְחָה, בְּיוֹם רִאשׁוֹן הוּא, וְאִם תִּשְׁאַל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל, לָמָּה לֹא הָיָה נִטַּל בּוֹ. הַתְּשׁוּבָה, כִּי יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת כֻּלּוֹ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר ובה פ' כא אות כב ובמדרש הגדול שמות כט לו) מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וכו'. כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ, וּלְבַסּוֹף אָמַר לָהֶם עַכְּבוּ עִמִּי יוֹם אֶחָד, שֶׁקָּשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא עֲצֶרֶת, וְאִם כֵּן אֵין צָרִיךְ זִכָּרוֹן אַחֵר. וְחַג הַפֶּסַח אֵין צָרִיךְ הַזְכָּרָה בַּלּוּלָב, שֶׁהֲרֵי מַצָּה וּמָרוֹר וְגוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח בֵּין יָדָיו, וְעוֹד שֶׁאֵינוֹ זְמַן שִׂמְחָה כְּמוֹ חַג הָאָסִיף, וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת גַּם כֵּן אֵין צָרִיךְ הַזְכָּרָה אַחֶרֶת, כִּי עִקַּר הָרֶגֶל אֵינוֹ אֶלָּא מִצַּד מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ, וְהִיא זִכְרוֹנֵנוּ הַגָּדוֹל לְיַשֵּׁר כָּל אָרְחוֹתֵינוּ. זֶהוּ הַנִּרְאֶה לִי בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ עַל צַד הַפְּשָׁט, וְהֶאֱמַנְתִּי כִּי יֵשׁ אֶל הַמְקֻבָּלִים סוֹדוֹת נִפְלָאִים בְּמִצְוַת הַלּוּלָב וּשְׁלֹשֶׁת הַמִּינִים.

And so too from this root is the commandment of the lulav with its three [other plants]. As the days of the holiday are days of great joy for Israel, since it is the time of the gathering of the grain and the fruit of the tree into the home; and all men rejoice a great rejoicing. And for this reason it is called the holiday of the gathering (HaAsif). And God commanded His people to make a holiday in front of Him at that time to give them merit, such that the main joy will be for His sake, may He be blessed. And since joy greatly elicits the physical and makes one forget the fear of God, God commanded us at that time to take in our hands things that remind us that all the joy of our heart is for His sake and His honor. And it was from His will that the reminder be from that which brings joy, just as the time is a time of joy — as all of the words of His mouth are just. And it is well-known that it is the nature of all of these four species to gladden the heart of those that see them. And there is also another matter with these four things — that they are similar to precious limbs in a man (see Vayikra Rabbah 30:14; Midrash Tanchuma, Emor 19): As the citron is similar to the heart, which is the dwelling place of the intellect, to hint that he should serve His Creator with his intellect; the lulav is similar to the backbone, which is the essence of a person, to hint that he should straighten himself completely for His service, blessed be He; the myrtle [leaves are] similar to the eyes, to hint that he should not stray after his eyes “on the day of the rejoicing of his heart”; and the willow [leaves are] similar to the lips, with which a man completes all of his acts of speech, to hint that he should put a muzzle to his mouth, calibrate his words and fear God, may He be blessed, even at a time of joy. And the reason that it is only practiced one day in the country (outside of the Temple) is well-known — since the main joy is on the first day. And if you should ask, “Why would one not take it on Shemini Atseret, which has great joy on it for Israel” — the answer is that the day of Shemini Atseret is completely for God, may He be blessed. And [it is] as they, may their memory be blessed, said (Bamidbar Rabbah 21:22; Midrash HaGadol, Shemot 29:36), “A parable of a king who made a feast, etc.,” as it is [found] in the Midrash. And at the end, He said to them, “Remain with Me one day, as your departure is difficult for Me.” And therefore, it is called atseret (a stopping). And if so, there is no need for any other reminder. And the holiday of Pesach does not require another reminder with the lulav, as behold the matsah and marror and the body of the Pesach sacrifice are between his hands; and further since it is not a time of joy as [much as is] the holiday of the gathering. And the holiday of Shavuot also does not require another reminder, since the essence of [that] festival is only from the angle of the giving of our Torah — and that is the great reminder to straighten our ways. And this is what appears to me in these matters from the side of the simple understanding. And I have come to believe that the kabbalists (mystics) have wonderful secrets about the commandment of the lulav and the three [other plants].

ועוד נראה לומר דהנה שפע היורד מן השמים הוא דו פרצופין רוחניות וגשמיות, כי בכל דבר הגשמי נעלם בו כח רוחני, וכענין שאמרו ז"ל כל עשב ועשב מלמטה מלאך ממונה עליו ומכה אותו ואומר לו גדל, אך אומות העולם כוונתם על הגשמיות ואינם מביטים כלל על חלק הרוחני שבו, וע"כ שפע הנתרבה מישראל להאומות אינם נוטלין האומות רק חלק הגשמי שבו, והרוחני נשאר לישראל, וע"כ אמרו נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואף שישראל אינם נוטלין שלהם אלא בשמ"ע, מ"מ בסוכות נמי נוטלין חלק הרוחני משל אוה"ע, אך בשמ"ע גם הגשמי נשאר לישראל וממנו שפע ברכה לישראל גם בגשמיות לכל ימות השנה כבש"ס יומא (כ"א:) במוצאי יו"ט האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה עי"ש, וזהו עצרת תהי' לכם באופן הנ"ל:

סוכה היא אסיפת כלל ישראל ומרומז בדברי הש"ס כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, והנה האסיפה והתאחדות מועילים גם לדברים הגשמיים, לזה באה מצות לולב שיעשו כולם אגודה אחת להודות והלל להש"י, וזה מורה על האסיפה שע"י הסוכה שג"כ אין כוונתינו לתועלת עצמינו הגשמיים רק הכל לשם שמים, וע"כ עיקר מצות לולב הוא בסוכה: במד"ר אמור (פ"ל א') אראב"כ משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוית טימיא דידי' בד' מיני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג ביזת ל"א מלכים, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצוות יש בו עאכו"כ, כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר הפי' במצרים היו נכנעין לפרעה ולקחו והגביהו ההכנעה להשי"ת, וזהו אגודת אזוב שאזוב הוא הכנעה ולקיחה היא לשון הגבהה כבש"ס מדאגבהה נפיק בי', לולב שהוא מארבעה מינים הגדילים על המים שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה וישראל לוקחים ומגביהים כל התענוגים והאהבות להשי"ת עאכו"כ ודפח"ח: וימתקו הדברים במה שאיתא בספרים טעם על הגלות כדי שיהיו נכנעים ויכולים לסבול עליהם עול תורה ומצוות והבן, ולי יש להוסיף עוד דברים דבמד"ר ישראל נמשלו לשה מה שה אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה טעם מצות פסח שה לבית אבות, להורות כי ישראל במצרים עדיין היו בקטנות המוחין ולא הי' להם עדיין כל אחד ואחד דעתו ומעלתו וכל מעלתם היתה מה שהם כלל ישראל, קול אחד לאביהן שבשמים, וזה אגודת אזוב שעשו כולם אגודה אחת להיות נכנעים להשי"ת, והנה אנשים נכנעים שאין לכל אחד ואחד מעלה מיוחדת אין רבותא כ"כ במה שהם נמסרים כולם לציבור להיותם אגודה אחת, לולב שעומד על האדם בכמה מיני דמים היינו שד' מינים שבלולב רומזים לד' כתות שבישראל בעלי תורה ומצוות, תורה בלי מצוות, מצוות בלי תורה, לא זה ולא זה, וכל אחד ואחד מוסר את שלו לציבור, היינו שזכותו לא לו לבדו תהי' רק לכל הציבור, וזה שאמרו יבואו אלו ויכפרו על אלו, וכעין מה שאמר מרע"ה מחני נא וגו' שפי' הספורנו מחה את הזכיות שלי מספרך ושים בחשבונם כדי שיזכו לסליחה, וכעין זה היא מצוות לולב שכל אחד מוסר את דעתו וזכיותיו לציבור למען יהיו כולם אחת להשי"ת עאכו"כ:

ולקחתם לכם כו' פרי עץ הדר כו'. כי בסוכות השי"ת מקרב בנ"י כמ"ש פורס סוכת שלום ומגין עלינו מצד שנק' בנים למקום. ובנ"י מצד עצמם חפצים להתדבק בו ושיעשו מעשים טובים לפניו שלא יהי' מצד החסד בלבד. וזהו ולקחתם לכם מצדכם. וכתיב תודיענו אורח חיים. ואיתא לולב גי' חיים ובנ"י חפצים לקבל חיים אמיתים בפנימיות שלהם. וזהו נקרא שובע שמחות כפי עומק הקבלה בלב עד שנקרא שביעה. וזהו ע"י מיני הלולב שבני ישראל מרמזים במעשה להשי"ת לקבל אור הסוכה שניתן להם במתנה כנ"ל. וכשהמלך מזמן אורחים נותן להם משאלות לבם כדאיתא מאן דמזמן למיכלא ולמשתי' זמין. ולכן אומר לנו ולקחתם לכם שנבחר לנו החיים. ובסוכות ניתן הדעת לכל איש ישראל כדכתיב למען ידעו כו'. וכן נראה כי הדעת של כל השנה בא בחג הסוכות. שהוא רגל האחרון מהג' רגלים שכל השנה עומדת עליהם. ומצות סוכה היא מעצמה. ומיני הלולב היא הקבלה שבני ישראל מקבלין ומביאין הדעת לעומק לבבם כנ"ל: כי בכל שנה יורד חיים כדכתיב עיני ה' אלקיך כו' מראשית שנה. ופי' חז"ל שבתחילת השנה יש ברכה לכל השנה. ולזאת נתן לנו השי"ת זה החג בתחילת השנה. אחר ר"ה ויוהכ"פ שנטהרו כל בנ"י כדכתיב לטהר אתכם. וצריך כל אדם להאמין שנעשה טהור בימים אלו. וודאי שישאר הטהרה על כל השנה תליא בהכנת האדם לקבל הטהרה. אבל בימים אלו נעשה טהור כל איש ישראל. וע"ז עצמו יש קטרוג וצריך הגנה בסוכות כנ"ל. ואחר שנטהרו יש חג הסוכות שמתאספין כל בנ"י. כדאיתא בגמ' כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. ונק' חג האסיף. וגם מינים שבלולב הם כללות בנ"י. כמ"ש ז"ל ערבה מי שאין בו טעם וריח כו'. העצה ע"ז העירוב שמאסף עצמו בכלל ישראל. וזהו חשוב יותר לגרום ברכה דכתיב ערבי נחל. ונחל הוא ע"ש המשכת השפע. ונכתוב זה אצל ערבה דוקא כנ"ל. וימי החג מסייעין לזה שיוכלו בנ"י להתאסף ולבטל כל אחד עצמו לכלל ישראל. ועי"ז יכולין לקבל ברכת השנה כראוי כדאי' כלי מחזיק ברכה הוא שלום. והוא בחי' יוסף הצדיק וכתיב ועמך כולם צדיקים: מצות ערבה בהו"ר שבחרו חכמינו ז"ל בערבה יותר מבכל המינים. אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח. כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בנ"י להשי"ת. כי מאין בא חביבות בני אדם הללו. רק שבנ"י נקראו בנים למקום. ויש בכל איש ישראל דביקות בה' אלקים כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם כו'. כתיב ישקני מנשיקות כו' טובים דודיך מיין. פי' נשיקה כמו השקה במים שעל ידי שמתדבק לשורשו נעשה טהור. כן התורה שנקראת מים ניתן לבנ"י כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו. בחי' תורה שבע"פ שהוא פלא גדול שחכמים יכולין להוסיף על התורה. ודבריהם עושים רושם בשמים כמ"ש לאל גומר עלי. וע"ז נאמר טובים דודיך מיין כי נסכים בכל השנה מיין. והוא מצות ומעש"ט שבנ"י מסגלין להקב"ה שיש לו נחת רוח מבני ישראל ולא מאומות. ובסוכות מים. הענין שגם בלי המעשים רק מצד עצם הבריאה יש ג"כ דביקות עצום לבנ"י יותר מכל האומות. וזה נתברר בסוכות. ולכן צריך הגנה כמ"ש לעיל. ובני ישראל שמחין יותר בנקודה הזו שנטבע בהם מצד הבריאה ממה שזוכין ע"י מעשיהם. כי מה יכול לפעול מעשה בו"ד. וז"ש טובים דודיך שבא מהקב"ה מצד חלק ה' עמו. ממה שזוכין ע"י מעשינו כנ"ל: