Yissurin Shel Ahavah: Afflictions of Love

אַשְׁרֵ֤י ׀ הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ׃

Happy are those whom You discipline, O Yah, whom You instruct in Your teaching,

הִנֵּ֤ה אַשְׁרֵ֣י אֱ֭נוֹשׁ יוֹכִחֶ֣נּוּ אֱל֑וֹהַּ וּמוּסַ֥ר שַׁ֝דַּ֗י אַל־תִּמְאָֽס׃

See how happy is the person whom God reproves; Do not reject the discipline of the Almighty.

אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה ׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הֲשַׂ֣מְתָּ לִבְּךָ֮ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּוֹב֒ כִּי֩ אֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וְעֹדֶ֙נּוּ֙ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּת֔וֹ וַתְּסִיתֵ֥נִי ב֖וֹ לְבַלְּע֥וֹ חִנָּֽם׃

There was a man in the land of Uz named Job. GOD said to the Adversary, “Have you noticed My servant Job? He still keeps his integrity; so you have incited Me against him to destroy him for no good reason.”

כִּ֤י אֶ֥ת־אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְהֹוָ֣ה יוֹכִ֑יחַ וּ֝כְאָ֗ב אֶת־בֵּ֥ן יִרְצֶֽה׃

For whom GOD loves, [God] rebukes, As a father the son whom he favors.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמַר לָהֶן: חֵמָה עַזָּה יֵשׁ בָּעוֹלָם. הִתְחִילוּ הֵן בּוֹכִין, וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶן: וְכִי מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: אֶפְשָׁר סֵפֶר תּוֹרָה שָׁרוּי בְּצַעַר וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶן: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, כׇּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי שֶׁאֵין יֵינוֹ מַחְמִיץ וְאֵין פִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה וְאֵין שַׁמְנוֹ מַבְאִישׁ וְאֵין דּוּבְשָׁנוֹ מַדְבִּישׁ, אָמַרְתִּי שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם קִיבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי בְּצַעַר, אֲנִי שָׂמֵחַ. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, כְּלוּם חִיסַּרְתִּי מִן הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ? אָמַר לוֹ: לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, ״כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין. אָמַר לָהֶם: סַמְּכוּנִי וְאֶשְׁמְעָה דִּבְרֵי עֲקִיבָא תַּלְמִידִי שֶׁאָמַר חֲבִיבִין יִסּוּרִין. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, זוֹ מִנַּיִן לָךְ? אָמַר: מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ: ״בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמׇלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָים [וְגוֹ׳] וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה׳״, וּכְתִיב:

§ Rabba bar bar Ḥana says: When Rabbi Eliezer fell ill, his students entered to visit him. Rabbi Eliezer said to them: There is intense wrath in the world, and it is due to that wrath of the Holy One, Blessed be He, Who is angry at His world, that I am suffering from these afflictions. His students began to cry due to their teacher’s suffering, and Rabbi Akiva was laughing. They said to him: Why are you laughing? Rabbi Akiva said to them: And for what reason are you crying? They said to him: Is it possible that Rabbi Eliezer, who is as much an exemplar of Torah as a Torah scroll, is afflicted with pain and we will not cry? Rabbi Akiva said to them: It is for that reason that I am laughing. As long as I would see for my teacher that neither does his wine ferment and spoil, nor is his flax stricken, nor does his oil spoil, nor does his honey turn rancid, I would say to myself: Perhaps, Heaven forfend, my teacher has already received his world in reward for the mitzvot that he fulfilled, and will not receive a reward in the World-to-Come. But now that I see my teacher overcome with suffering, I am happy. He is receiving punishment in this world for the few transgressions that he might have committed, ensuring that he will receive a complete reward in the World-to-Come. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, have I failed to fulfill any portion of the entire Torah? Rabbi Akiva said to him, you taught us, our teacher: “For there is not a righteous man upon earth who does good and sins not” (Ecclesiastes 7:20). Rabbi Akiva responded and said: Afflictions are cherished. When Rabbi Eliezer heard this he said to his attendants: Support me so I can sit and hear the statement of Akiva my student, who said: Afflictions are cherished. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, from where do you derive this? Rabbi Akiva said: I interpret a verse in order to derive it. It is written: “Manasseh was twelve years old when he began to reign and he reigned fifty-five years in Jerusalem…And he performed that which was evil in the eyes of the Lord” (II Kings 21:1–2). And it is written:

רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ, רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵן, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹא תְקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ, וְלֹא עוֹד שֶׁאַתְּ גּוֹרֵם מִיתָה לְאוֹתוֹ צַדִּיק.

“See the work of God, for who can mend what He has warped?” (Ecclesiastes 7:13) “See the work of God, for who can mend what He has warped?” When the Holy One blessed be He created Adam the first man, He took him and showed him all the trees in the Garden of Eden, and He said to him: ‘See My creations, how beautiful and exemplary they are. Everything I created, I created for you.

וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ בּוֹ — מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא. חַד אָמַר: אֵלּוּ הֵם יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — כׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. וְחַד אָמַר: אֵלּוּ הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — כׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי״. אָמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״.

And if he did attribute his suffering to dereliction in the study of Torah, and did not find this to be so, he may be confident that these are afflictions of love, as it is stated: “For whom the Lord loves, He rebukes, as does a father the son in whom he delights” (Proverbs 3:12). So too, Rava said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: Anyone in whom the Holy One, Blessed be He, delights, He oppresses him with suffering, as it is stated: “Yet in whom the Lord delights, He oppresses him with disease; to see if his soul would offer itself in guilt, that he might see his children, lengthen his days, and that the desire of the Lord might prosper by his hand” (Isaiah 53:10). This verse illustrates that in whomever God delights, he afflicts with illness. With regard to the acceptance of affliction with love and what exactly this entails, Rabbi Ya’akov bar Idi and Rabbi Aḥa bar Ḥanina disagree. One of them said: Afflictions of love are any that do not cause dereliction in the study of Torah, i.e., any which do not afflict his body to the extent that he is unable to study Torah, as it is stated: “Happy is the man whom You afflict, Lord, and teach from Your Torah.” Afflictions of love are when You “teach from Your Torah.” And one said: Afflictions of love are any that do not cause dereliction in the recitation of prayer, as it is stated: “Blessed is God Who did not turn away my prayer” (Psalms 66:20). Despite his suffering, the afflicted is still capable of praying to God. Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said: My father, Rabbi Ḥiyya bar Abba, said that Rabbi Yoḥanan said as follows: Both, even afflictions that cause dereliction in the study of Torah and those that cause dereliction in the recitation of prayer, are afflictions of love, as with regard to one who suffers without transgression it is stated: “For whom He loves, He rebukes,” and inability to study Torah and to pray are among his afflictions.

והנה נמצא שאפשר שיזכה האדם ויוגזרו עליו הצלחות בעה״ז לסייעו בעבודתו למען יהיה נקל לו השיגו את השלימות המבוקש ולא ימצאו לו עיכובים ואפשר שיהיה נגזר עליו כפי מעשיו הפסדים וצרות שיעמדו כחומה לפניו ויפסיקו בינו ובין השלימות עד שיצטרך לו יותר עמל ויותר טורח לבקוע את המחילה ההיא ולהתאמץ עם כל טרדותיו להיות משיג את שלימותו עכ״פ.

And that will happen when the Supreme Director will know that it is not appropriate for that evildoer to do it for whatever reason.

תנו רבנן (ראש השנה טז ב') שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד שלצדיקים גמורים ואחד שלרשעים גמורים ואחד שלבינונים צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו למיתה זה שאמרו חכמים בצדיקים שנכתבים לחיים ורשעים למיתה לא צדיקים שאין להם עוונות ולא רשעים שאין להם זכות שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלווה והכתוב (קהלת ח׳:י״ד) צווח אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכבר אמרו חכמים (אבות ד) אין בידינו לא שלוות רשעים ואף לא יסורי הצדיקים אלא כך המידה יש עוונות שדינו שלהקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים להיפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין להיפרע בעולם הבא וכן בזכויות יש מהן שבעל הגמול משלם שכרן בעולם הזה ויש בעולם הבא וכשאדם חוטא כל שעה ומתלכלך בעוונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים ובאים מעשיו לפני אדון הכל שוקל אותן מעשים אלו נגד אלו והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעולם הזה על המעשה הטוב נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים כלומר שפוסקים לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד ונמצא זה צדיק גמור בדינו והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה וכן בעל מעשה טוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה נכתב ונחתם לאלתר למיתה בראש השנה כלומר שימות בשנה זאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין ונמצא זה רשע גמור בדינו אף על פי שזה צדיק וזוכה לעולם הבא והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי עד שיהיה גדול שבנביאים כשנידון על חטא אחד קל ונענש עליו נקרא בכאן רשע גמור ויהיה אחאב שנאמר בו (מלכים א כא כב) "הראית כי נכנע אחאב מלפני" נקרא בזה צדיק גמור וכן זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן כינו אותם חכמים בשם "מיתה" וכינוי השכר הגמול הטוב אמרוהו (נדרים סד ב') בלשון "חיים".

That is to say, that he [the evil man] is awarded life, serenity, wealth, possessions, and honor.

יְרַפֵּא חֳלִי נַפְשׁוֹ. כִּי הֶעָוֹן חֳלִי הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם מ"א) רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ וְנֶאֱמַר (ישעיהו ל"ג:כ"ד) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן. וְהַשֵּׁנִית לְהַזְכִּירוֹ וְלַהֲשִׁיבוֹ מִדְּרָכָיו הָרָעִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (צפניה ג':ז') אַךְ תִּרְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר.

For if a man sins in front of Him and does evil in His eyes, God's reproof is upon him for two purposes: One is to atone for his sins and to remove the iniquity, as it is stated (Psalms 25:18), "Look at my affliction and suffering, and forgive all my sins." So with the sicknesses of the body, with which God has made him sick, is the sickness of the soul healed. For iniquity is the sickness of the soul, as it is stated (Psalms 41:5),"heal me, for I have sinned against You." And it is [also] stated (Isaiah 33:24), "And none who lives there shall say, 'I am sick'; It shall be inhabited by folk whose sin has been forgiven." And the second is to remind him and have him repent from his evil ways, as it is written (Zephaniah 3:7), "she would fear Me

אֶחָד מֵהֶם כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים רוֹצֶה בְּדִינוֹ בְּכָל עִנְיָנָיו וּמוֹדֶה לוֹ עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר (איוב א כא) ה׳ נָתַן וַה׳ לָקָח יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קא א) חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (גמרא ברכות ס ב) אִם חֶסֶד אָשִׁירָה וְאִם מִשְׁפָּט אָשִׁירָה, וְאָמְרוּ (משנה ברכות ט ה) חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. וְהַשֵּׁנִי כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים נַפְשׁוֹ בִּמְנוּחָה וְלִבּוֹ שָׁלֵו מִצַּד הַגְּזֵרוֹת לְדַעְתּוֹ כִּי הַבּוֹרֵא יַנְהִיגֵן לְטוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וְאַחֲרִיתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים סב ו) אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי. וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים הוּא בְּצַעַר תָּדִיר וּדְאָגָה אֲרֻכָּה וְאֵבֶל וְעֶצֶב לֹא יָמוּשׁוּ מִמֶּנּוּ בַּטּוֹבָה וּבָרָעָה. בַּטּוֹבָה מִפְּנֵי מִעוּט רְצוֹתוֹ בְּמַצָּבוֹ וּשְׁאִיפָתוֹ לְהוֹסִיף וּלְהַרְבּוֹת וְלִכְנֹס. וּבָרָעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָץ בָּהּ וְהִיא כְּנֶגֶד תַּאֲוָתוֹ וְטִבְעוֹ וּמִדּוֹתָיו. וְכֵן אָמַר הֶחָכָם (משלי טו טו) כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְגוֹ׳.

(1) One who trusts G-d accepts His judgment in all his matters, and thanks Him for good as well as for bad, as written "G-d gave, G-d took back, blessed be His Name" (Iyov 1:21), and as written "of kindness and of judgment I will sing to You" (Tehilim 101:1), which the sages explained "if kindness, I will sing, if justice I will sing" (Berachos 60b) (Rashi: when You bestow kindness upon me, I will praise you [with the blessing:] "Blessed be He Who is good and does good", and when You perform judgment upon me, I will sing, "Blessed be the true Judge." In either case, to You, O Lord, I shall sing), and they also said: "a man is under duty to bless G-d on the bad (with joy - ML) just like he blesses on the good" (Berachos 54a). (2) One who trusts in the Al-mighty has tranquility of spirit and a heart at ease regarding bad decrees, knowing that the Creator will arrange them for what is his good in this world and the next, as King David said "my soul, wait you only on G-d; for my expectation is from Him" (Tehilim 62:6). But one who does not trust in G-d, even when he is prosperous, is always pained and in a state of continual anxiety. He is saddened and grieving, because he is little satisfied with his situation, and yearns to augment, increase, and hoard in. And likewise in bad times because he is disgusted by it, and it is contrary to his desires, nature and traits. So too, the wise man said "all the days of the poor are evil" (Mishlei 15:15)

כן ממש ע"ז האופן. הוא ענין העון ר"ל. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת ח"ו כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עונות שעל ידיהם נפשו נכרתה ח"ו לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא ית"ש אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו ית"ש שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר ג"כ צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ח"ו.

So too in fact, in this way, is the matter of sin (may the Merciful save us). At the moment that a person does it, he causes great, enormous suffering above, without measure, and the person himself doesn’t sense it at all, and doesn’t realize that his life is in danger, for at that moment he is considered as if dead (heaven forefend), as the sages stated at the beginning of chapter Mee Shehmei-toe (Berakhot chapter 3): “during their lives, evil ones are called ‘dead’”. And there are sins that cause his soul-Neffesh to be cut off (heaven forefend) from its connection to the holy portion, while He (blessed be His name), the compassionate Father, by suffering His suffering (so to speak) and out of His great compassion and benevolence (blessed be His name), sends him torments that are [emphatic] poultices and dressings to scour away his sin. And then the person experiences the pain of his torments, suffers, and thereby also awakens suffering above (as explained previously). However, this suffering does not compare in any way to the suffering that he caused above at the time he performed the sin (heaven forefend).

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, כֹּלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל הָא כְּתִיב, (איוב ב׳:ה׳) וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ. וּכְתִיב, (איוב ב׳:ה׳) וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. לְאַחֲזָאָה דְּהָא רְשׁוּ אִתְמְסָר לְסִטְרָא אַחֲרָא לְקַטְרְגָא, (ורשו אתמסר) עַל מִלִּין דְּעָלְמָא, (למאן דלא אצטריך) וּלְאִתְמַסְּרָא בִּידוֹי. וְכָל אִלֵּין אָרְחִין טְמִירִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמֵהַךְ אֲבַתְרַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִינּוּן נִמּוּסִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְנֵי נָשָׁא לָאו אִינּוּן רַשָּׁאִין לְדַקְדְּקָא אֲבַתְרַיְיהוּ, בַּר אִינּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּיַדְעִין רָזֵי אוֹרַיְיתָא, וְאָזְלִין בְּאָרְחָא דְּחָכְמְתָא לְמִנְדַּע אִינּוּן מִלִּין סְתִימִין דְּאוֹרַיְיתָא.

R. Judah replied: ‘Indeed, thou speakest truth! But it is also written that Satan said: “But put forth thine hand and touch his bone and his flesh”, and that the Holy One Himself said to Satan, “And thou movest me against him” (Job 2, 3-4); which proves that permission was given to the powers of the “other side” that they might so rise up against man on account of the deeds he had done in this world. And in all this the ways of the Holy One are hidden, and it is beyond me to follow them, for these are the statutes of the Holy One, which men must not examine too closely, save those who walk in the way of wisdom and so are in truth worthy to penetrate into the veiled paths of the Torah, and to comprehend the hidden truths contains therein.’

וְנִמְצָא שֶׁהוּא מוּשָׂם בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, כִּי כָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע הִנֵּה הֵם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, הָעֹנִי מִצַּד אֶחָד וְהָעֹשֶׁר מִצַּד אֶחָד כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ל): פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְכוּ'. הַשַּׁלְוָה מִצַּד אֶחָד וְהַיִּסּוּרִין מִצַּד אֶחָד, עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר. וּכְפִי הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר כָּבַשׁ אֶת יִצְרוֹ וְתַאֲווֹתָיו וְנִתְרַחֵק מִן הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵהַטּוֹב וְנִשְׁתַּדֵּל לִדָּבֵק בּוֹ, כֵּן יַשִּׂיגֵהוּ וְיִשְׂמַח בּוֹ.

Thus, we see that man is truly placed in the midst of a raging battlefield. For all matters of this world, whether for the good or for the bad, are trials for a man. Poverty from one side versus wealth from the other. Tranquility on one hand versus suffering on the other, until the battle is waged against him from the front and from the rear.

ובפרק קמא דברכות (שם) אמר רב הונא אמר רב אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנא' נחפשה דרכינו ונחקורה פשפש במעשיו ומצא יעשה תשובה שנא' ונשובה עד ה' פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן שנא' כי את אשר יאהב ה' יוכיח אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנא' וה' חפץ דכאו החלי יכול אפילו לא קבלן מאהבה ת"ל אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורין לדעת ואם קבלם עליו מאהבה מה שכרו יראה זרע יאריך ימים ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו שנא' וחפץ ה' בידו יצליח פליגי בה רבי יעקב בר אידי ור' חמא בר חנינא חד אמר כל יסורין שיש בהם בטול תורה אינן יסורין של אהבה שנא' אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו וחד אמר כל יסורין שיש בטול תפלה אינן יסורין של אהבה שנאמר ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי א"ל ר' אבא בריה דרבי חייא בר אבא הכי אמר ר' חייא ב"א א"ר יוחנן אלו ואלו יסורין של אהבה הן שנא' כי את אשר יאהב ה' יוכיח אלא מה תלמוד לומר ומתורתך תלמדנו אל תקרי תלמדנו אלא תלמדנו דבר זה מתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין מה שן ועין שהוא אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהם לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם לא כל שכן

For a plague is only absence and a lack in a certain thing. But poverty is considered like death, just like death is the lack of life. Hence, poverty is considered like death because poverty is like all of the plagues. If a poor person accepts the afflictions with love and does not ruminate about the trait of judgment, his reward will then be, as we said above — he will see offspring and have a long life (alluding to Isaiah 53:10). And in the Midrash (Shemot Rabbah 31:3): If you lend money to My people (Exodus 22:24).

וְנִמְצָא שֶׁהוּא מוּשָׂם בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, כִּי כָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע הִנֵּה הֵם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, הָעֹנִי מִצַּד אֶחָד וְהָעֹשֶׁר מִצַּד אֶחָד כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ל): פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְכוּ'. הַשַּׁלְוָה מִצַּד אֶחָד וְהַיִּסּוּרִין מִצַּד אֶחָד, עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר. וְאִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל וִינַצַּח הַמִּלְחָמָה מִכָּל הַצְּדָדִין, הוּא יִהְיֶה הָאָדָם הַשָּׁלֵם אֲשֶׁר יִזְכֶּה לִדָּבֵק בְּבוֹרְאוֹ וְיֵצֵא מִן הַפְּרוֹזְדוֹר הַזֶּה וְיִכָּנֵס בַּטְּרַקְלִין לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים. וּכְפִי הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר כָּבַשׁ אֶת יִצְרוֹ וְתַאֲווֹתָיו וְנִתְרַחֵק מִן הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵהַטּוֹב וְנִשְׁתַּדֵּל לִדָּבֵק בּוֹ, כֵּן יַשִּׂיגֵהוּ וְיִשְׂמַח בּוֹ.

Thus, we see that man is truly placed in the midst of a raging battlefield. For all matters of this world, whether for the good or for the bad, are trials for a man. Poverty from one side versus wealth from the other. This is as Shlomo said: "Lest I be satiated, and deny You, and say, Who is G-d? or lest I be poor, and steal..." (Prov.30:9). Tranquility on one hand versus suffering on the other, until the battle is waged against him from the front and from the rear.

א"ר יוסי, חוטא הוא, שאם לא כן לא היו נרשמים בפניו אלו נגעים הרעים, ואלו לא נקראו יסורים של אהבה. א"ר חייא כך הוא ודאי, כי יסורים של אהבה מכוסים הם מבני אדם.

אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — אֵין צָרִיךְ. אָמַר אַבָּיֵי: אַף תַּלְמִיד חָכָם מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַד פְּסוּקָא דְרַחֲמֵי, כְּגוֹן: ״בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי, פָּדִיתָה אוֹתִי ה׳ אֵל אֱמֶת״. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״ אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדֹמּוּ סֶלָה״.

If one is a Torah scholar, he need not recite Shema on his bed since he is always engaged in the study of Torah and will likely fall asleep engrossed in matters of Torah. Abaye said: Even a Torah scholar must recite at least one verse of prayer, such as: “Into Your hand I trust my spirit; You have redeemed me, Lord, God of truth” (Psalms 31:6). Incidental to the verse, “Tremble, and do not sin,” the Gemara mentions that Rabbi Levi bar Ḥama said that Rabbi Shimon ben Lakish said: One should always incite his good inclination against his evil inclination, i.e., that one must constantly struggle so that his evil inclination does not lead him to transgression, as it is stated: "Tremble, and do not sin." If one succeeds and subdues his evil inclination, excellent, but if he does not succeed in subduing it, he should study Torah, as alluded to in the verse: “Say to your heart.” If he subdues his evil inclination, excellent; if not, he should recite Shema, which contains the acceptance of the yoke of God, and the concept of reward and punishment, as it is stated in the verse: “Upon your bed,” which alludes to Shema, where it says: “When you lie down.” If he subdues his evil inclination, excellent; if not, he should remind himself of the day of death, whose silence is alluded to in the continuation of the verse: “And be still, Selah.”

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ. רַבִּי חָמָא חָזָא חַד סַגֵּי נְהוֹרָא יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרָיְיתָא, אֲמַר לֵיהּ שְׁלָם לָךְ בַּר חוֹרְיָא, אֲמַר לֵיהּ מֵהֵיכָן שְׁמַע לָךְ דְּהַהוּא גַבְרָא בַּר עֲבָדִים, אֲמַר לֵיהּ לָא אֶלָּא שֶׁאַתְּ בֶּן חוֹרִין לָעוֹלָם הַבָּא.

Happy is the man whom suffering befalls through the Torah, as it is stated: “You instruct him from Your Torah.” Rabbi Yehoshua ben Levi said: All suffering that befalls a person and causes him to be idle from Torah matters, is suffering of rebuke, but suffering that befalls a person and does not cause him to be idle from Torah matters, is suffering of love as it is written: “For whom the Lord loves, He rebukes” (Proverbs 3:12).

אמנם בחינת הנשמה. היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו ית"ש. שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם ואדה"ר קודם החטא זכה לעצמותה ובסיבת החטא נסתלקה מתוכו ונשארה רק חופפת עליו.

So it continues since then, every day and truly every moment: all of the powers that make them exist, structure them and sustain them are dependent only on what He (blessed be He) impresses upon them via His will at each moment, via the power and the influence of newly created light. And if He (blessed be He) removed the power of His influence for even one moment, in that moment everything would revert to nothingness and chaos.

כִּי רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר שֶׁאֵלּוּ יִסּוּרִין הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, וְזֶהוּ שֶׁשָּׁאַל אוֹתוֹ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין, שֶׁשָּׁאַל אוֹתוֹ אִם חָבִיב עָלָיו הַיִּסּוּרִין, הַיְנוּ אִם יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם. וְהֵשִׁיב לוֹ:

Rabbi Yochanan assumed that these afflictions were afflictions of love, which is why he asked him, “Do your afflictions please you?” He asked him if he was pleased by the afflictions—i.e., if they were afflictions of love—and he answered him, “No.” Thus, when Rabbi Yochanan heard that they were not afflictions of love, he thought that perhaps [the Tanna] had impaired the hands, God forbid and this is why he had no cure.

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית בְּ״יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית״, דְּהַיְינוּ, שֶׁהַבְּרִיאָה ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״, הַנִּקְרֵאת ״רֵאשִׁית חָכְמָה״ – וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא – הַבְּרִיאָה הַזֹּאת, הִיא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, שֶׁמִּתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״ מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ״אַיִן״ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, הֲרֵי הָ״אַיִן״, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָעֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, רַק, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ. וּבֶאֱמוּנָה זוֹ בֶּאֱמֶת, נַעֲשֶׂה הַכֹּל טוֹב גַּם בְּגָלוּי, שֶׁבֶּאֱמוּנָה זוֹ שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהָרַע הַנִּדְמֶה בְּגָלוּי, כָּל חַיּוּתוֹ הוּא מִ״טּוֹב״ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת, וְהִיא הָ״עֵדֶן״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, הֲרֵי בֶּאֱמוּנָה זוֹ נִכְלָל וּמִתְעַלֶּה בֶּאֱמֶת הָרַע הַמְדוּמֶּה בַּ״טּוֹב״ הָעֶלְיוֹן הַגָּנוּז:

This means: There is to be only an absolute belief in the Yotzer Bereishit; that is, that the creation of being ex nihilo (yesh meayin) [which is called reishit chochmah, i.e., His wisdom which is not apprehensible to any creature]—this creation occurs constantly and every moment, by all creatures coming into being [as a substance ex nihilo (yesh meayin)] from His wisdom, blessed be He, which animates everything. And when man will contemplate in the profundity of his understanding, and will imagine in his mind his coming to be ex nihilo—truly every moment, how can he possibly think he has ever suffered, or had any afflictions related to “children, life, and sustenance,” or whatever other worldly sufferings. For the naught (ayin) which is His wisdom, blessed be He, is the source of life, welfare, and delight. It is the Eden which transcends the World to Come, except that, because it is not apprehensible, one imagines to have sufferings, or afflictions. In fact, however, no evil descends from above and everything is good, though it is not apprehended because of its immense and abundant goodness. By believing this truly, everything becomes good even in appearance. For by such a faith, that one believes that the very substance of what manifestly seems to be evil is (in fact) of the Supreme Good [i.e., His wisdom, blessed be He, which is non-apprehensible and is the Eden which transcends the World to Come]; through this faith the imagined evil is truly absorbed and sublimated in the concealed Supreme Good.

כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ – שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת. כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ, אַף־עַל־פִּי־כֵן עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבֹר בָּהֶם קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה.

When a person begins serving God, the way is that they show him rejection. It seems to him that he is being rebuffed from on high and they are altogether preventing him from entering into the service of God. In reality, all distancing is nothing but being brought near. A person needs tremendous determination to be strong and courageous, to hold on and maintain his position even if they cause him to fall time and again, God forbid. For there are times when they cause a person to fall from the service of God, as is known. Nevertheless, it is incumbent upon him to do his, to do whatever he can in the service of God, and not allow himself to fall entirely, God forbid. This is because one must surely experience all these falls, descents, confusions and so on before entering the gates of holiness. And the true tzaddikim, too, underwent all this.

כי שמעתי בשם שאר בשרי מהר"י משל אחד, בענין המשמורת שנתקנו למלך שהי' לו כמה מדינות, פעם אחת ביקש לחקור אם המה באמנה אתו, ובחר אחד מעבדיו עם כמה חיילות שילכו למדינות ולומר שהוא מורד במלך, אז יבחנו מי הם שיתקרבו אליו, ומי שילחמו במלחמה כנגדו, וכך עשה ולכד כמה מדינות. ואיזה מדינות עשה משמורת לשמור פתחי העיר נגד המורד שלא ילכוד המדינה, ועשה משמר פלוני ביום פלוני וכיוצא בזה, והגבור מהם יהי' בפתח המדינה להבין מקול הקריאה אם נגש השונא למדינה. והנה נמצא בהם חכם אחד שנתן לב להבין הדבר, איך אפשר שיתן המלך הגדול מקום לעבד נבזה למרוד בו במעט מזעיר חיל, אין זה כי אם לנסות בו המדינה, והלך זה החכם ודיבר אליו תחנונים ומלט העיר והמדינה בחכמתו וכו'. והנמש(ו)ל מובן, כי היצר הרע שהוא מורד באדונו, בכוונת הבורא שיראה מי שיתקרב אליו ומי ילחום כנגדו, והאיש המשכיל יבין שכוונת היצה"ר לשם שמים לעשות רצון הבורא, בתחנונים ידבר רש עם המורד שכוונתו לעשות רצון הש"י א"כ הפרד מעלי וכו'.