Torah Study Weighed Against All Mitzvot

לֹֽא־יָמ֡וּשׁ סֵ֩פֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה לְמַ֙עַן֙ תִּשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת כְּכׇל־הַכָּת֖וּב בּ֑וֹ כִּי־אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת־דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל׃

Let not this Book of the Teaching cease from your lips, but recite it day and night, so that you may observe faithfully all that is written in it. Only then will you prosper in your undertakings and only then will you be successful.

כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:

The following are the things for which a man enjoys the fruits in this world while the principal remains for him in the world to come: Honoring one’s father and mother; The performance of righteous deeds; And the making of peace between a person and his friend; And the study of the torah is equal to them all.

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן.

בוא וראה, כמה חזק כח התורה, וכמה היא עליונה על הכל. כי כל מי שעוסק בתורה, אינו ירא מעליונים ומתחתונים, ואינו ירא מחליים רעים שבעולם, מפני שהוא אחוז בעץ החיים, ולומד ממנו בכל יום.

אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בְּכׇל מָקוֹם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶן כְּאִילּוּ מַקְטִירִין וּמַגִּישִׁין לִשְׁמִי. מַאי דִּכְתִיב ״זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם״ – כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּאִילּוּ הִקְרִיב עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת, וְאָשָׁם.

תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה עֲלֵיהֶן בְּכׇל יוֹם: עַל שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, וְעַל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲסוֹק בְּתוֹרָה וְעוֹסֵק, וְעַל פַּרְנָס הַמִּתְגָּאֶה עַל הַצִּבּוּר.

The Sages taught that there are three types of people for whom the Holy One, Blessed be He, cries every day: For one who is able to engage in Torah study and does not engage in it; and for one who is unable to engage in Torah study and nevertheless he endeavors and engages in it; and for a leader who lords over the community.

אִינִי?! וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָם וְאוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: כִּיבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם [הָנֵי — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא]!

The Gemara asks: Is that so? And did we not learn in a mishna: These are the matters that a person does them and enjoys their profits in this world, and nevertheless the principal exists for him for the World-to-Come, and they are: Honoring one’s father and mother, and acts of loving kindness, and bringing peace between a person and another, and Torah study is equal to all of them. By inference: These matters, yes, one enjoys their profits in this world and the principal exists for him in the World-to-Come; other matters, no.

וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵילָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. וּכְשֵׁם שֶׁהַלִּימּוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה כָּךְ דִּינוֹ קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה, כִּדְרַב הַמְנוּנָא. דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין תְּחִילַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן״.

In connection to the mishna’s statement about the importance of Torah study, the Gemara relates the following incident: And there already was an incident in which Rabbi Tarfon and the Elders were reclining in the loft of the house of Nit’za in Lod, when this question was asked of them: Is study greater or is action greater? Rabbi Tarfon answered and said: Action is greater. Rabbi Akiva answered and said: Study is greater. Everyone answered and said: Study is greater, but not as an independent value; rather, it is greater as study leads to action. And just as study comes before action, i.e., the mitzva of Torah study takes precedence over other mitzvot, so too, the judgment concerning Torah study precedes the judgment for an action of the performance of a mitzva. This is in accordance with the statement of Rav Hamnuna, as Rav Hamnuna says: The beginning of a person’s judgment is only concerning matters of Torah, as it is stated: “The beginning of judgment is as one lets out water” (Proverbs 17:14). This is understood to refer to the sin of neglecting Torah, as the Torah is compared to water, which brings life to the world.

לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע. הַתּוֹרָה תִּשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה שֶׁל מִנְהָג רָע. וְעַל כָּרְחֲךָ לֹא דִּבֵּר שְׁלֹמֹה אִשָּׁה רָעָה, אֶלָּא כְּנֶגֶד עֲבוֹדַת גִּלּוּלִים שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַכֹּל. שֶׁאִם תֹּאמַר: אִשָּׁה זוֹנָה מַמָּשׁ, וְכִי כָּל שְׂכָרָהּ וְשִׁבְחָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁשּׁוֹמֶרֶת מִן הַזּוֹנָה לְבַדָּהּ?! אֶלָּא עַל כָּרְחֲךָ זוֹ עֲבוֹדַת גִּלּוּלִים, שֶׁהִיא חֲמוּרָה כְּנֶגֶד הַכֹּל:

to guard you from an evil woman The Torah shall guard you from a woman of evil behavior—perforce, Solomon did not speak of an evil woman, but concerning idolatry, [the prohibition of] which is equal in gravity to all [commandments], for if you say that he meant a real harlot, is that all the reward and the praise of the Torah that it guards one only from a harlot? Rather, perforce this is idolatry, [the prohibition of] which is as stringent as all other [commandments].

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָנוּ תּוֹרָה זוֹ עֵץ חַיִּים הִיא. וְכָל הָעוֹשֶׂה כָּל הַכָּתוּב בָּהּ וְיוֹדְעוֹ דֵּעָה גְּמוּרָה נְכוֹנָה זוֹכֶה בָּהּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כְּדֵי שֶׁלֹּא נַעֲסֹק כָּל יָמֵינוּ בִּדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן אֶלָּא נֵשֵׁב פְּנוּיִים לִלְמֹד בַּחָכְמָה וְלַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ יָדוּעַ, כִּי בַּלִּמּוּד, יֵדַע הָאָדָם דַּרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזוּלָתוֹ לֹא יֵדַע וְלֹא יָבִין, וְנֶחְשָׁב כִּבְהֵמָה. וּתְחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אַחַר הַמָּוֶת הוּא, עַל שֶׁנִּתְבַּטֵּל מִן הַלִּמּוּד, וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קדושין מ, ב), מִדִּכְתִיב (משלי יז יד) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, כְּלוֹמַר מִי שֶׁפּוֹטֵר עַצְמוֹ מִן הַמַּיִם רֵאשִׁית קְטָטָה הוּא לְנַפְשׁוֹ אַחַר שֶׁיָּמוּת, וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נה א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וְנִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְמַיִם, לְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת, אֶלָּא בְּאִישׁ דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, וְלֹא בִּגְבַהּ לֵב, כְּמוֹ שֶׁהַמַּיִם גַּם כֵּן אֵין עוֹמְדִין בְּהָרִים, אֶלָּא בַּעֲמָקִים (תענית ז א). וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קדושין ל, א), שֶׁחַיָּב אָדָם לְחַלֵּק זְמַנּוֹ לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, שְׁלִישׁ בְּעֵסֶק תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּשְׁלִישׁ בְּעֵסֶק תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּלוֹמַר, לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת בָּקִי בְּגִרְסַת הַמִּשְׁנָיוֹת וְהַבָּרָיְתוֹת, שֶׁתִּהְיֶינָה שְׁגוּרוֹת בְּפִיו, וּשְׁלִישׁ לְהָבִין הָעִנְיָנִים מִשֹּׁרֶשׁ, וְלֹא יָשִׁית כָּל לִבּוֹ בְּאַחַת מֵהֶן פֶּן יִשְׁכַּח הַשְּׁאָר, וּשְׁלָשְׁתָּן הֵן עִקַּר הַתּוֹרָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת אוֹתָהּ זוּלָתָם.

The root of this commandment is well-known; as with study, a man will know the ways of God, may He be blessed. But without it, he will not know and not understand, and be considered like an animal. And the beginning of a person’s judgment after death is because he refrained from study; and as they, may their memory be blessed, expounded (Kiddushin 40b) from that which is written (Proverbs 17:14), “The beginning of judgment is as one who lets out (poter) water” — meaning to say, [for] one who exempts (poter) himself from “‘water,” that is the beginning of the quarrel on his soul after he dies — and “water” is only Torah, as it is stated (Isaiah 55:1), “Ho; all who are thirsty, go to water.” And words of Torah are compared to water because the Torah only endures in a man who is crushed and lowly, but not in a man who is proud; [just] like water also does not stand on mountains, but rather in valleys (Taanit 7a). And so [too,] that which they, may their memory be blessed, said (Kiddushin 30a) that a man is obligated to divide his time into three parts: a third for involvement with the written Torah; a third for involvement in the oral Torah, meaning to say to accustom himself to be an expert in the text of the Mishnah and the Bereita, that they should be fluent in his mouth; and a third in understanding matters from the root. And he should not place all of his heart to [only] one of them, lest he forget the rest. And [all] three of them are the essence of the Torah, as it is impossible to know it without [all of] them.

וְחַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ לְלַמְּדוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב לְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּחִנָּם. מִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו חַיָּב לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּכִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה א) "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה מִפְּנֵי שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה וְאֵין הַמַּעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי תַּלְמוּד:

Also, one is obligated to hire a teacher for one's son, while one is not required to undertake any expense to teach a colleague's son. A person who was not instructed by his father is obligated to arrange for his own instruction when he can understand, as [Deuteronomy 5:1] states: "And you shall study them and take heed to perform them." Similarly, in every place, one finds that study takes precedence over deed, for study brings about deed. However, deed does not bring about study.

וְהָרְבִיעִי כִּי הָעֲבוֹדָה שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה כְּמָבוֹא אֶל הָעֲבוֹדָה אֲשֶׁר הִיא מִן הַשֵּׂכֶל וְהִיא כְּגַרְגִּיר הַזָּרוּעַ וְהַתּוֹרָה לָהּ כַּעֲבוֹדָה לָאֲדָמָה וַחֲרִישָׁתָהּ וּנְקִיָּתָהּ וְהָעֵזֶר שֶׁהוּא מִן הָאֱלֹהִים כַּמָּטָר הַמַּשְׁקֶה אוֹתָהּ וּמָה שֶׁהִיא מַמְצִיאָה וּמַצְמַחַת בַּמֶּה שֶׁיִּתְקַיֵּם בַּלְּבָבוֹת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים לִשְׁמוֹ לֹא לְיִחוּל וְלֹא לִרְהוּת כְּמוֹ שֶׁהִזְהִירוּ חֲזַ״ל עָלָיו אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס וְכוּ׳ וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם: וְהַחֲמִישִׁי כִּי מִצְוֹת הַתּוֹרָה יֵשׁ תַּכְלִית לְמִסְפָּרָן וְהֵן מַגִּיעוֹת עַד סַךְ יָדוּעַ וְהוּא תרי״ג מִצְוֹת אַךְ מִצְוֹת הַשֵּׂכֶל כִּמְעַט שֶׁאֵין לָהֶם תַּכְלִית כִּי בְּכָל יוֹם יוֹסִיף הָאָדָם דַּעַת בָּהֶן וְכָל אֲשֶׁר תּוֹסִיף הַכָּרָתוֹ וְיָבִין טוֹבוֹת הָאֱלֹהִים וְעֹצֶם יְכָלְתּוֹ וּמַלְכוּתוֹ יוֹסִיף לְהִכָּנַע לוֹ וּלְהִשָּׁפֵל לְפָנָיו. וְעַל כֵּן אַתָּה רוֹאֶה דָּוִד ע״ה מִתְחַנֵּן אֶל הָאֱלֹהִים לְהָעִיר אוֹתוֹ עֲלֵיהֶן וּלְהָסִיר מָסַךְ הַסִּכְלוּת מֵעַל עֵינָיו כמ״ש (תהלים קיט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ הוֹרֵנִי ה׳ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְגוֹ׳ הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ וְגוֹ׳ הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר שָׁם לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד. ר״ל כָּל מָה שֶׁאָנוּ חַיָּבִין מֵעֲבוֹדָתְךָ אֶל הַתְמָדַת טוֹבוֹתֶיךָ אֵין קֵץ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין קֵץ לְאָפְנֵי טוֹבוֹתֶיךָ עָלֵינוּ.

Fourth, the service induced by the Torah is to be regarded as a path to the service prompted by the understanding. The former is like seed planted in the ground. The study of the Torah is as cultivation is to the soil - ploughing and clearing it. The aid that comes from G-d is like the rain that waters the field. And the fruit that is produced and brought forth is what establishes in the heart - the service of G-d for His sake only, and not prompted by hope (of reward) or fear (of punishment). So our wise men have exhorted us, "Be not like servants who minister to their master upon the condition of receiving a reward . . . and let the fear of Heaven be upon you." (Ethics of the Fathers 1:3). Fifth, the commandments of the Torah are limited. They are a known number, 613 precepts. But the duties imposed by the understanding are almost countless, for a person daily increases his knowledge of them; and the more his faculty of perception develops and the more he comprehends G-d's beneficences, mighty power and sovereignty, the more will a man submit and humble himself before Him. Hence you find that David (peace be upon him), besought G-d to arouse him to the knowledge of these duties and remove the curtain of folly from his eyes; as it is said, "Open my eyes that I may gaze at the wonders of Your Torah" (Tehilim 119:18); "Teach me, O L-ord, the way of Your statutes..." (ibid. 119:33); "Incline my heart unto Your testimonies, and not to covetousness" (ibid. 119:36). Furthermore it is said "To all perfection have I seen an end; but Your commandment is exceedingly broad" (ibid. 119:96); that is to say, our obligation of service to You for Your continual benefits to us is without limit because there is no limit to the varieties of Your favors to us.

אֵין לְךָ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.

האימון להתמקד בה' 17 ודע שכל מעשי העבודות הללו, כמו קריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות – אין תכליתם אלא לאמן אותך בעיסוק בציווייו יתעלה על פני עיסוק בענייני העולם הזה, והרי אתה כאילו מתעסק בו יתעלה על פני זולתו. ואם אתה מתפלל בהנעת שפתיך כאשר אתה פונה אל הקיר וחושב על משאך ומתנך; וקורא בתורה בלשונך בעוד לבך עוסק בבניין ביתך בלי להתבונן במה שאתה קורא; וכיוצא בזה כל אימת שאתה עושה מצוה, אתה עושה אותה באבריך כמו החופר בור באדמה או חוטב עצים מן היער, מבלי להתבונן על משמעות אותו מעשה, לא מיהו מקורו ולא מה תכליתו – אל תחשוב שהשגת תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר עליהם: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם" (ירמיהו יב,ב). 18 מכאן אחל להדריך אותך אל צורת האימון, כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזאת.

We must bear in mind that all such religious acts as reading the Law, praying, and the performance of other precepts, serve exclusively as the means of causing us to occupy and fill our mind with the precepts of God, and free it from worldly business; for we are thus, as it were, in communication with God, and undisturbed by any other thing. If we, however, pray with the motion of our lips, and our face toward the wall, but at the same time think of our business; if we read the Law with our tongue, whilst our heart is occupied with the building of our house, and we do not think of what we are reading; if we perform the commandments only with our limbs, we are like those who are engaged in digging in the ground, or hewing wood in the forest, without reflecting on the nature of those acts, or by whom they are commanded, or what is their object. We must not imagine that [in this way] we attain the highest perfection; on the contrary, we are then like those in reference to whom Scripture says, “Thou art near in their mouth, and far from their reins” (Jer. 12:2). I will now commence to show you the way how to educate and train yourselves in order to attain that great perfection.

אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה. והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר ר"א בר' צדוק (נדרים נ"א א') עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן. ז"ל עשה דברים לשם פעלן. לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בד"ת יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עכ"ל. דקדק לבאר שינוי לשונו דר"א ב"צ שבעשיה אמר לשם פעלן. ובדבור אמר לשמן. לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ובענין הלמוד פירש לשם התורה כו'. אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר ודבר בהן ר"ל הדבור בעניני המצות והלכותיהן. יהיה לשמן. פי' לשם הד"ת היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול.

But the truth is that the matter of “for its own sake” means for the sake of the Torah. And the matter is as the Ro”sh (OBM) explained on the statement by Rabbee Elazar b’rebbee Tza-doke (N’darim 62a): “‘Do things for the sake of their Maker’—For the Holy One’s (blessed be He) name, who did all of it for His own sake. ‘And discuss them for their own sake’—All of your discussions and give and take about the words of Torah should be for the Torah’s sake, for example to know and to understand, to increase even more the lessons learned, and to make the effort to have an even deeper understanding, and not to provoke others, nor for egotistical reasons.” This concludes his words. He carefully explained Rabbee Elazar b’rebbee Tza-doke’s variation in language—that regarding action he said “for the sake of their Maker”, while for speech he said “for their own sake”. For that reason in the context of action he explained “for the sake of the Holy One’s (blessed be He) name, who did it all for His own sake”; while in the context of study he explained “for the sake of the Torah…”. But regarding a person’s behavior at the moment of his involvement with Torah addressing the laws of the commandments and their associated rules, he stated: “and discuss them”, meaning to teach us that the discussion of the matters of the commandments and their associated rules should be for their sake, meaning for the sake of the words of Torah—specifically to know and understand and to increase even more the lessons learned and to make the effort to have an even deeper understanding.

וּמַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם״, הַיְינוּ, מִפְּנֵי שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה הִיא בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִים שֶׁל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית. וְגַם מַהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית – נִכְלָלוֹת בִּקְדוּשָּׁה מַמָּשׁ כְּשֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וְשֵׂכֶל. זֹאת, וְעוֹד אַחֶרֶת, וְהִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, בְּמַעֲלַת עֵסֶק תַּלְמוּד תּוֹרָה עַל כָּל הַמִצְוֹת, עַל פִּי מַה שֶּׁנִּזְכָּר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים, דְּרַמַ״ח פִּיקּוּדִין הֵן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא, וּכְמוֹ בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין הַחַיּוּת שֶׁבְּרַמַ״ח אֵיבָרָיו לְגַבֵּי הַחַיּוּת שֶׁבַּמּוֹחִין, שֶׁהוּא הַשֵּׂכֶל הַמִּתְחַלֵּק לְג׳ בְּחִינוֹת: חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת – כָּכָה מַמָּשׁ דֶּרֶךְ מָשָׁל, לְהַבְדִּיל בְּרִבְבוֹת הַבְדָּלוֹת לְאֵין קֵץ, בְּהֶאָרַת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמִּתְלַבְּשׁוֹת בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, לְגַבֵּי הֶאָרַת אוֹר־אֵין־סוֹף שֶׁבִּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּחָכְמַת הַתּוֹרָה, אִישׁ אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אֵין מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה, אַף שֶׁכָּל הַתּוֹרָה אֵינָהּ אֶלָּא פֵּירוּשׁ הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּבְעָסְקוֹ בָּהּ – מַמְשִׁיךְ עָלָיו אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְהֶאָרָה גְדוֹלָה לְאֵין קֵץ מֵהֶאָרָה וְהַמְשָׁכָה עַל יְדֵי פִּקּוּדִין, שֶׁהֵן אֵבָרִין דְּמַלְכָּא. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: ״חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, לָךְ קָרָאִי לָךְ תָּנָאִי״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:

As for the statement of our Rabbis that “the study of the Torah is equivalent to them all,” this is because Torah study is effected through the faculties of speech and thought, which are the innermost garments of the vivifying soul; also the essence and substance of the faculties of chabad (chochmah, binah, daat) of the kelipat nogah in the vivifying soul are integrated into holiness itself when one occupies oneself in Torah with concentration and intelligence. Furthermore, and this is the most important aspect of all in the pre-eminence of Torah study over all other commandments, based on the abovementioned quotation from the Tikkunim that “the 248 commandments are the 248 ‘organs’ of the King”: Just as in the case of a human being, by way of example, there is no comparison or similitude between the vitality that is in his 248 organs and the vitality that is in the brain, i.e., the intellect which is subdivided into the three faculties of chabad, exactly analogous, by way of example, yet removed by myriads of distinctions ad infinitum, is the illumination of the light of the En Sof, blessed is He, that is clothed in the active precepts, compared with the illumination of the light of the En Sof, blessed is He, in the chabad aspects of the wisdom of the Torah, in each man according to his intelligence and mental grasp. On the other hand, when the precept is one that can be performed by others, one does not interrupt the study of the Torah, though the whole Torah is, after all, only an explanation of the active ordinances. The reason is that [the Torah] is, as it were, the chabad of the En Sof, blessed is He, and when a person is engaged in it he draws over himself the light of the En Sof, blessed is He, of an infinitely higher order and splendor than the illumination and influence obtained through the commandments, which are “the organs of the King.” This is what Rav Sheshet [meant when he] said, “Rejoice, O my soul! For you did I learn Scripture; for you did I learn Mishnah,” as is explained elsewhere at length.

וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר. כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.

Hence the special superiority, infinitely great and wonderful, that is in the commandment of knowing the Torah and comprehending it, over all the commandments involving action, and even those relating to speech, and even the commandment to study the Torah, which is fulfilled through speech. For, through all the commandments involving speech or action, the Holy One, blessed is He, clothes the soul and envelops it from head to foot with the Divine light. However, with regard to knowledge of the Torah, apart from the fact that the intellect is clothed in Divine wisdom, this Divine wisdom is also contained in it, to the extent that his intellect comprehends, grasps, and encompasses, as much as it is able so to do, of the knowledge of the Torah, every man according to his intellect, his knowledgeable capacity, and his comprehension in Pardes.

שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהם, ומדות והדרכתם הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה עליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולם ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות.

תורת אמת, מורשה קהלת יעקב 1 , הכוללת את כל ארחות החיים לעד ולעולמי עולמים, ליחידים ולרבים, לאומה ולעולם, צריכה היא לכל]ו[ל בקרבה את כל תכני החיים הטובים והמאושרים לעד, את כל העצות היותר טובות לבקש דרך הטוב עדי עד. ומכל ההארות השכליות, - אותה ההתפשטות של צד המעלה, המאירה את הנשמה באור אל עליון, וזה 5 הצד של המעלה, של ההתעלות הרוחנית המושכלת, הוא תופס מקום יותר, ורחב עוד 6 מהצד המוסרי של אהבת החסד המעשית, כי פרי חכמה באור ד' יקום עדי עד, וזהו אור החסד היותר עליון ונשגב.

גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה. אין השלמות הבא מידיעת התורה נגמר באדם כ"א כשיחקק בלבבו גודל ערכה ורוממות כבודה. ע"כ כ' תוס' ריש מגילה (ג:) דכבוד תורה דיחיד חמור אפי' מת"ת דרבים, דהכבוד הנודע בלב אל התורה היא ידיעה שלמה מצורף לכל הידיעות ומעטרת אותם.

הערה מוסרית יש בזה, כי לההשלמה המוטלת על האדם לזכות בה את הנמצאים כולם דרך הילוך עבודתו ישנם שני אופנים להרבות השלימות בכמות או באיכות. השלימות בכמות היא שירבה נמצאים מושלמים אע"פ שבכ"א לא יהי' כ"א השלמה מועטת, מ"מ מתוך שלא יצטרך להיות מרבה בהשלמתו כ"א ירבה במספר המושלמים. והאיכות היא שישתדל שמי שראוי מהנמצאים לקבל השלימות ישלימהו כפי האפשרי ברב יתרון, ומהשלמה של אחד בתכלית המעלה ימשך טוב לרבים. וזוהי הדרך המשובחת שכוננו חכמינו ז"ל להעמיד תלמידים הרבה ולהגדיל תורה בחוג המוסגלים לקבלה ולא לפזר כוחינו בין בתי כנסיות של עמי הארץ.

אבל כשנתבונן היטב נמצא שיקר מאד לנו חלק העבודה שבין אדם למקום: ויש בו יתרון על החלק של בין אדם לחבירו, שהרי יסוד העבודה האלהית לכל פרטיה הוא להתרומם לקרבת אלהים כפי ריבוי המדרגות של עבודת ד'. ויסוד השלימות וקרבת ד' הוא להיות דבק במדותיו, שהוא שלימות בעצם, זולת המעשים הטובים שנמשכים ממנו. ונוסף לזה ע"י השלימות של קרבת ד' שבא מעבודת ד', נעשה טבעו ישר והוא מוכן להרבה מעשים טובים ועשות חסד וצדקה.

לא כן הוא חלק האדם שכבר התעלה להכשר השכלתה של תורה, שבא למדה זו שיודע את קונו, ומשיג את החפץ העליון המבוקש בכללותה של תורה, והכח הגנוז המתפרט בפרטיה מאור העליון, הוא משתמש בכל עניני התורה המצות וכונותיהם כשימוש האותיות הכוללים כל הצירופים שבעולם, להביע בהם המון מחשבות, ורגשות לאין תכלית. אלה הם דבקים בתורה בעצמם ובבשרם, אצלם מאירה אורה של תורה אפילו באור פניהם החיצוני, אצלם עומדת התורה כולה במדרגת אותיות הכוללים כל המבטאים, והמבטאים נולדים מהם חדשים בכל עת ורגע, "כי עדותיך שיחה לי" . סידורה של תורה וערכה נערכת אצלם כערך כלל האותיות, שהם אבות כל מה שמצורף ושעתיד להצרף, כך כל מה שנולד ושיולד לטובה, לאמת, ליושר ולחכמה, הכל נובע מאורה של תורה, והדרכת מצותיה למימינים בה, ובכל עת מצטרפים הרעיונות הפזורים לדברים שלמים, המפיעים דברים מלאים לכל ענין וכל חפץ, אלו בנ"א שקיימו את התו"כ מאלף ועד תיו .