Korach's 250 Men and Their Rebellion

וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃

to rise up against Moses, together with certain other Israelites, two hundred and fifty of them: chieftains of the community, chosen in the assembly, men of repute.

וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃

and the Israelites went into the sea on dry ground, the waters forming a wall for them on their right and on their left.

וּקְח֣וּ ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ׃ וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃ וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃ {ס}

Each of you take your fire pan and lay incense on it, and each of you bring that fire pan before GOD, two hundred and fifty fire pans; you and Aaron also [bring] your fire pans.” They each took their fire pan, put fire in it, laid incense on it, and took a place at the entrance of the Tent of Meeting, as did Moses and Aaron. And a fire went forth from GOD and consumed the two hundred and fifty men offering the incense.

״וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם [נְשִׂיאֵי עֵדָה]״ – מְיוּחָדִים שֶׁבָּעֵדָה, ״קְרִיאֵי מוֹעֵד״ – שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים, ״אַנְשֵׁי שֵׁם״ – שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בְּכׇל הָעוֹלָם.

It is written: “And they arose before Moses, with men from the children of Israel, two hundred and fifty princes of the congregation, the elect men of the assembly, men of renown” (Numbers 16:2). These men were the distinctive people of the assembly. “The elect men of the assembly [keri’ei moed]” is referring to those who knew how to intercalate the years and establish the months in order to determine the time for each Festival [moed]. “Men of renown [shem],” is referring to those who had a reputation [shem] throughout the world.

הָיָה רָאוּי יוֹסֵף לָצֵאת מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כְּדֶרֶךְ שֶׁיָּצְאוּ מִיַּעֲקֹב אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר:

Whereas in the case of Judah, who sanctified the name of Heaven in public [befarhesya] at the Red Sea during the exodus from Egypt, merited that his entire name is called by the name of the Holy One, Blessed be He, as the entire four-letter name of God can be found within Judah’s name.

וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, מִי הֵם, אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו, (במדבר א, יז): הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתְּ מֵבִין אוֹתָם.

It is to a wellborn person who is found stealing garments from the bathhouse, but the owner of the stolen goods did not want to make him public. He began providing distinguishing features. They said to him: ‘Who stole your garments?’ He said to them: ‘That wellborn person of stature, with fine teeth, black hair, and a fine nose.’ Once he provided his distinguishing features, they knew who he was.

דתן ואבירם. בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן שָׁרוּי בַּחֲנִיָּתָם תֵּימָנָה שָׁכֵן לִקְהָת וּבָנָיו הַחוֹנִים תֵּימָנָה, נִשְׁתַּתְּפוּ עִם קֹרַח בְּמַחֲלָקְתּוֹ — "אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ". וּמָה רָאָה קֹרַח לַחֲלֹק עִם מֹשֶׁה? נִתְקַנֵּא עַל נְשִׂיאוּתוֹ שֶׁל אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁמִּנָּהוּ מֹשֶׁה נָשִׂיא עַל בְּנֵי קְהָת עַל פִּי הַדִּבּוּר, אָמַר קֹרַח, אַחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו') "וּבְנֵי קְהָת" וְגוֹ', עַמְרָם הַבְּכוֹר נָטְלוּ שְׁנֵי בָנָיו גְּדֻלָּה, אֶחָד מֶלֶךְ וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל, מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה? לֹא אֲנִי שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר, שֶׁהוּא שֵׁנִי לְעַמְרָם, וְהוּא מִנָּה נָשִׂיא אֶת בֶּן אָחִיו הַקָּטָן מִכֻּלָּם, הֲרֵינִי חוֹלֵק עָלָיו וּמְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו. מֶה עָשָׂה? עָמַד וְכָנַס ר"נ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת — רֻבָּן מִשֵּׁבֶט רְאוּבֵן שְׁכֵנָיו וְהֵם אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (במדבר א') "אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה" — וְהִלְבִּישָׁן טַלִּיתוֹת שֶׁכֻּלָּן תְּכֵלֶת, בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, אָמְרוּ לוֹ טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ שֶׁל תְּכֵלֶת חַיֶּבֶת בְּצִיצִית אוֹ פְטוּרָה? אָמַר לָהֶם חַיֶּבֶת, הִתְחִילוּ לִשְׂחֹק עָלָיו, אֶפְשָׁר טַלִּית שֶׁל מִין אַחֵר חוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת פּוֹטְרָהּ, זוֹ שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת לֹא תִפְטֹר אֶת עַצְמָהּ? (תנחומא):

ודתן ואבירם AND DATHAN AND ABIRAM — Because the tribe of Reuben had their place, when they encamped, in the South, thus being neighbours of Kohath and his sons, who, too, encamped in the South (cf. Numbers 3:29), they (the Reubenites) joined Korah in his quarrel. “Woe to the wicked, woe to his neighbour!” — And what induced Korah to quarrel with Moses? He was envious of the princely dignity held by Elzaphan the son of Uziel (Midrash Tanchuma, Korach 1) whom Moses had appointed prince over the sons of Kohath although this was by the express command of God (Numbers 3:30). Korah argued thus: “My father and his brothers were four in number — as it is said, (Exodus 6:18) “and the sons of Kohath were [Amram and Izhar and Hebron and Uziel]”. — “As to Amram, the eldest, his two sons have themselves assumed high dignity, one as king and the other as High Priest; who is entitled to receive the second (the rank next to it)? Is it not “I” who am the son of Izhar, who was the second to Amram amongst the brothers? And yet he has appointed as prince the son of his (Amram’s) brother who was the youngest of all of them! I hereby protest against him and will undo his decision”. — What did he do? He arose and assembled 250 men, fitted to be heads of the Sanhedrin, most of them of the tribe of Reuben who were his neighbours, viz., Elizur the son of Shedeur, (the prince of the tribe of Reuben; cf. Numbers 1:5), and his colleagues, and others of a similar standing, — for here it states (v. 2) that they were “princes of the congregation, those who were called to the assembly (קראי מועד)”, and there (in another passage) it states, (Numbers 1:16) “these were they who were called to the congregation (קרואי העדה)” (amongst whom was also Elizur the son of Shedeur; cf. Numbers 1:5 and Rashi on Numbers 1:16), — and he attired them in robes of pure purple wool. They then came and stood before Moses and said to him, “Is a garment that is entirely of purple subject to the law of Zizith or is it exempt”? He replied to them: “It is subject to that law”. Whereupon they began to jeer at him: “Is this possible? A robe of any different coloured material, one thread of purple attached to it exempts it, and this that is entirely of purple should it not exempt itself (i.e. ipso facto be exempt) from the law of “Zizith”? (Midrash Tanchuma, Korach 2).

וְהַקָּרוֹב כִּי הָיוּ אֵלֶּה הַנִּקְהָלִים כֻּלָּם בְּכוֹרוֹת, כִּי עַל כֵּן חָרָה לָהֶם עַל הַכְּהֻנָּה, וּלְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה שֶׁיִּקְחוּ מַחְתּוֹת כְּמִנְהָגָם הָרִאשׁוֹן וְיִתְגַּלֶּה הַדָּבָר אִם יִבְחַר הַשֵּׁם בָּהֶם אוֹ בַּכֹּהֲנִים:

It is likely that all those who assembled [against Moses] were firstborns, and therefore they were annoyed about the priesthood [which was taken away from them], and that is why Moses told them to take censers [and put incense upon them as they used formerly to do, and it would become clear thereby whether G-d preferred them or the priests.

כי הנה על הראשון אמר ויקח קרח מפני שהיה בן יצהר בן קהת בן לוי ועמו ובחברתו דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת שהיו כלם אנשים גדולים וידועים ומה שלקח קרח דתן ואבירם הוא מפני מה שנאמר אחר זה בני ראובן ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים רוצה לומר וקרח ודתן ואבירם ואון בן פלת לקחו בדבריהם את בני ראובן וכן לקחו מבני ישראל חמשים ומאתים להתרעם כלם על משה אלה על הכהונה ואלה על בכורות ראובן ואלה על הבכורים. הרי לך מפורש בכתוב מהו אשר לקח קרח שהוא את בני ראובן ואת חמשים ומאתים מבני ישראל. ואל תקשה עלי מאשר היה ראוי שיאמר הכתוב בני ראובן ואת אנשים מבני ישראל כיון שהם היו הנלקחים כי פעמים יחסרו בכתוב מלות הסמיכות וכמוהו ויקח שש מאות רכב בחור ורבים כמוהו שנזכור את הנלקחים מבלי את הסמיכות ובעבור שהיו המחלוקות והתרעומות שלשה כמו שזכרתי לכן באו בכתוב כנגדם שלשה מאמרים והיה ויקח קרח כנגד הראשון שהתרעם על אשר לא נתן לו משה הכהונה גדולה. וכנגד הב' מבני ראובן שהיו מתרעמים על בכורת אביהם אמר ויקומו לפני משה. וכנגד המחלוקת השלישי אשר מהעדה כלה שנתרעמו על אשר נטלה העבודה מן הבכורות אמר ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקהלו על משה והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'.

ויקומו לפני משה ואנשים מב"י חמשים ומאתים ומה לקחו הם לטענות בריב הזה, הם טענו שהם נשיאי עדה קריאי מועד והתלוננו על שעשה משה כ"ז בלא דעתם ועצתם כמולך ממלכה בלתי מוגבלת ומחלק שררות ומנוים כחפצו, שבדברים כאלה ראוי לשאול עצתם והסכמתם, וגם י"ל שהם רצו שהכהונה תנתן לנשיאי העדה הראוים לזה כפי מעלתם לא שתנתן לשבט אחד כולו שיהי' בירושה מבלי הבט על מעלת הכהנים ושלמותם, וגם י"ל כמ"ש הראב"ע שהיו ג"כ בכורים פטרי רחם וטענו שהכהונה מגיע להם:

וְאָמְרוֹ וְדָתָן וַאֲבִירָם וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, גַּם אוֹתָם לָקַח כְּדֵי לְעַרְעֵר גַּם מִכֹּחָם שֶׁהֵם גְּדוֹלֵי שֵׁבֶט רְאוּבֵן הַבְּכוֹר לְיַעֲקֹב, וּבְאֶמְצָעוּת זֶה הֶחְשִׁיבוּ עַצְמָן. וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, פֵּרוּשׁ, קִימָה וּמַעֲלָה בְּהַשְׁוָאָה עִם מֹשֶׁה, קֹרַח לְמַה שֶׁהוּא כַּנִּזְכָּר, וְדָתָן וַאֲבִירָם לְצַד הֱיוֹתָם גְּדוֹלֵי רְאוּבֵן שֶׁהוּא גָּדוֹל מִכָּל הָאַחִים וְגַם מִלֵּוִי. וְאָמְרוֹ וַאֲנָשִׁים וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, גַּם אֵלּוּ לָקַח עִמּוֹ לְצַד הֱיוֹתָם גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְחַזֵּק זְרוֹעוֹתָיו, אֲבָל אֵלּוּ לֹא בָּאוּ לְגָדֵר זֶה לָקוּם לִפְנֵי מֹשֶׁה אֶלָּא שֶׁנִּקְהֲלוּ לְהַחְזִיק דִּבְרֵי קֹרַח וַעֲדָתוֹ, וְלָזֶה הִקְדִּים לוֹמַר ״וַיָּקוּמוּ״ קוֹדֶם זִכְרוֹן חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם וְגוֹ׳, וּבָזֶה נִתְיַשְּׁבוּ כָּל הַדִּקְדּוּקִים.

The Torah goes on to say ודתן ואבירם, to tell us that Korach took them with him in order to challenge Moses also on their behalf seeing that they were the most important members of the tribe of Reuven, Jacob's first born son. These were the factors which encouraged these three men ויקמו, to claim a superior status vis-a-vis Moses and Aaron who were descended only from the third of Jacob's sons. Datan and Aviram based their assessment on the fact that they were the foremost dignitaries of the tribe of Reuven, which itself was descended from Jacob's firstborn son. The word ואנשים means that they took with them other dignitaries as support by such dignitaries strengthened their case in the eyes of the people. This is the reason why the line starting with ויקמו had to precede mention of the other 250 rebels.

ובזה יובן ויקח קרח, שלקח מקח רע לעצמו, כי על ידי שנפרד לעצמו במחלוקת, לכך התורה שנקרא לקח טוב הוא אצלו מקח רע, כתבתי מזה לקמן במ"א.

ועיין בזוה"ק פי' אנשי שם קרואי מועד שהי' מבחי' הנ"ל.

אחד, בא עד צוארו מחמת שכוונתו היה כיון שצוה השם יתברך לבני ישראל ויסעו לתוך הים מסר נפשו על קדוש ה' שגם אם יטבע בים מוכרח לקיים את מצות יתברך שמו ברוך הוא. והאופן השני, מחמת שבטח בחסדי השם יתברך ובנפלאותיו שיעשה עמנו נס ולא היה ספק כלל אצלו. והנה באופן השני הוא אמת שקפץ לתוך הים על שבטח בהשם יתברך שיעשה עמנו ניסים ונפלאות ולטובה אותות ובשעה שקפץ נחשון בן עמינדב לתוך הים בטח שיעשה האל נפלאות וכשיאמרו ישראל שירה על הנס וכמו שכתב רש"י ז"ל על פסוק ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כו', מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא יעשה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים. ועל פי שכתב רש"י ז"ל בתהלים קפיטל י"ט מהולל אקרא ה' ומן אויבי אושע, שדוד המלך עליו השלום מרוב בטחונו בהקדוש ברוך הוא על כל צרה שבאה עליו היה אומר שירה קודם התשועה לפי שהיה בטוח בהשם יתברך שוודאי יושיע אותו והיה אומר שירה על התשועה קודם התשועה עיין שם.

“descended into the sea,”) it appears that ‎the tribes of Binyamin and Yehudah, the latter ‎represented by its leader Nachschon ben Aminadav, ‎were possessed of enough faith to wade into the sea ‎neck deep before it split for them. The miracle ‎therefore was the result of the extraordinary faith ‎displayed by these tribal leaders. (Mechilta ‎Beshalach 14,22 and Talmud Sotah ‎‎36/37) One may see in the words ‎אז ישיר‎ an allusion to ‎these leaders of Yehudah and Binyamin (either or, ‎according to a divergence of opinion in the Talmud) ‎had possessed the faith that the sea would split for ‎them before the event and that is why Yehudah was ‎awarded the hereditary position of king. (The Davidic ‎dynasty) In other words: the words ‎אז ישיר‎ refer to what ‎occurred prior to the splitting of the sea, whereas the ‎words: ‎אשירה לה'‏‎, refer to what occurred after the ‎successful crossing.‎

תרל"ג

Sefat Emet – Rabbi Yehudah Leib Alter of Ger, translated by Rabbi Arthur Green