Teshuvah from Love versus Teshuvah from Fear

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, הָא ״עָוֹן״ — מֵזִיד הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל. אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם (חָיֹה) יִחְיֶה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה.

Reish Lakish said: Great is repentance, as the penitent’s intentional sins are counted for him as unwitting transgressions, as it is stated: “Return, Israel, to the Lord your God, for you have stumbled in your iniquity” (Hosea 14:2). The Gemara analyzes this: Doesn’t “iniquity” mean an intentional sin? Yet the prophet calls it stumbling, implying that one who repents is considered as though he only stumbled accidentally in his transgression. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Reish Lakish himself say: Great is repentance, as one’s intentional sins are counted for him as merits, as it is stated: “And when the wicked turns from his wickedness, and does that which is lawful and right, he shall live thereby” (Ezekiel 33:19), and all his deeds, even his transgressions, will become praiseworthy? The Gemara reconciles: This is not difficult: Here, when one repents out of love, his sins become like merits; there, when one repents out of fear, his sins are counted as unwitting transgressions.

וְאַל יְדַמֶּה אָדָם בַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מְרֻחָק מִמַּעֲלַת הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי הָעֲוֹנוֹת וְהַחֲטָאוֹת שֶׁעָשָׂה. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא אָהוּב וְנֶחְמָד הוּא לִפְנֵי הַבּוֹרֵא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא מֵעוֹלָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי טָעַם טַעַם הַחֵטְא וּפֵרַשׁ מִמֶּנּוּ וְכָבַשׁ יִצְרוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִין יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ. כְּלוֹמַר מַעֲלָתָן גְּדוֹלָה מִמַּעֲלַת אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ מֵעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהֵן כּוֹבְשִׁים יִצְרָם יוֹתֵר מֵהֶם:

A Baal-Teshuvah should not consider himself distant from the level of the righteous because of the sins and transgressions that he committed. This is not true. He is beloved and desirable before the Creator as if he never sinned. Furthermore, he has a great reward for he has tasted sin and yet, separated himself from it, conquering his [evil] inclination. Our Sages declared: "In the place where Baalei Teshuvah stand, even the completely righteous are not able to stand." The level of Baalei Teshuvah transcends the level of those who never sinned at all, for they overcome their [evil] inclination more.

וְהִנֵּה מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת לַתְּשׁוּבָה, וּלְפִי הַמַּדְרֵגוֹת יִתְקָרֵב הָאָדָם אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָמְנָם לְכָל תְּשׁוּבָה תִּמָּצֵא סְלִיחָה, אַךְ לֹא תִּטְהַר הַנֶּפֶשׁ טֹהַר שָׁלֵם לִהְיוֹת הָעֲוֹנוֹת כְּלֹא הָיוּ, זוּלָתִי כַּאֲשֶׁר יְטַהֵר הָאָדָם אֶת לִבּוֹ וְיָכִין אֶת רוּחוֹ כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. וְכֵן כָּתוּב (תהלים לב, ב): "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה", וּכְעִנְיָן הַבֶּגֶד הַצָּרִיךְ כִּבּוּס, כִּי הַמְּעַט מִן הַכִּבּוּס יוֹעִיל בּוֹ לְהַעֲבִיר הַגֹּעַל מִמֶּנּוּ, אַךְ לְפִי רֹב הַכִּבּוּס יִתְלַבֵּן. וְכֵן כָּתוּב (תהלים נא, ד): "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי", וּתְכֻבַּס הַנֶּפֶשׁ מִן הֶעָוֹן כְּפִי אֲשֶׁר תְּכַבֵּס אֶת לִבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, יד): "כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע"ז יט, א) "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (תהלים קיב, א) – בְּעוֹדוֹ אִישׁ, רְצוֹנָם לוֹמַר, כִּי תְּשׁוּבַת הָאָדָם הַמְּעֻלָּה בִּימֵי בְּחוּרוֹתָיו בְּעוֹד כֹּחוֹ עָלָיו וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. אָכֵן כָּל תְּשׁוּבָה מוֹעִילָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ, ג): "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי חגיגה ב, א) עַד דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ. עַתָּה נְבָאֵר עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה. הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן – הַחֲרָטָה: יָבִין לְבָבוֹ כִּי רַע וָמָר עָזְבוֹ אֶת ה', וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ כִּי יֵשׁ עֹנֶשׁ וְנָקָם וְשִׁלֵּם עַל הֶעָוֹן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, לה): "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם", וְנֶאֱמַר (איוב יט, כט): "גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב". וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְיֹאמַר בִּלְבָבוֹ: מֶה עָשִׂיתִי? אֵיךְ לֹא הָיָה פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינַי, וְלֹא יָגֹרְתִּי מִתּוֹכָחוֹת עַל עָוֹן וּמִן הַשְּׁפָטִים הָרָעִים, כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע? לֹא חָמַלְתִּי עַל גּוּפִי, וְלֹא חָסָה עֵינִי עָלָיו מִשַּׁחֲתוֹ מִפְּנֵי הֲנָאַת רֶגַע אֶחָד, וְנִמְשַׁלְתִּי לְאִישׁ שֶׁיִּגְזֹל וְיַחְמֹס וְיֹאכַל וְיִשְׂבַּע, וְיוֹדֵעַ כִּי אַחֲרֵי אָכְלוֹ וְאַחֲרֵי שָׁתוֹ יַגְרֵס הַשּׁוֹפֵט בֶּחָצָץ שִׁנָּיו, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ, יז): "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ". וְרָעָה מִזֹּאת, כִּי הָיִיתִי עַל הַנֶּפֶשׁ הַיְּקָרָה אַכְזָרִי וְנִטְמְאָה בְּגִלּוּלֵי יִצְרִי, וּמָה הוֹעִילָה בְּכָל קִנְיָנֶיהָ אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ? וְאֵיךְ הֶחֱלַפְתִּי בְּעוֹלָם חוֹלֵף, עוֹלָם עוֹמֵד לָעַד לְעוֹלָם? אֵיךְ נִמְשַׁלְתִּי כִּבְהֵמוֹת נִדְמֵיתִי, וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרִי כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְתָעִיתִי מִדֶּרֶךְ הַשְׁכֵּל? וְהִנֵּה הַבּוֹרֵא נָפַח בְּאַפִּי נִשְׁמַת חַיִּים חַכְמַת לֵב וְטוֹבַת שֵׂכֶל לְהַכִּירוֹ וּלְיִרְאָה מִלְּפָנָיו וְלִמְשׁוֹל בַּגּוּף וְכָל תּוֹלְדוֹתָיו כַּאֲשֶׁר הִמְשִׁילָהּ עַל שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים מֵאֲשֶׁר יָקְרָה בְּעֵינָיו נִכְבְּדָה, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֹאת נִבְרֵאתִי, וַיְהִי בִּי הֵפֶךְ מִזֶּה, לָמָּה לִי חַיִּים? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, טז): "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ". וְעוֹד, כִּי כְּמִשְׁפַּט הַבְּהֵמָה לֹא עָשִׂיתִי, אֲבָל שָׁפַלְתִּי מִמֶּנָּה, כִּי יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי, וְשָׁלַחְתִּי נַפְשִׁי לַחָפְשִׁי מֵאֲדוֹנֶיהָ, וְטָעַמְתִּי צוּפִי, וְנָשִׁיתִי סוֹפִי, וְגָזַלְתִּי וְחָמַסְתִּי, וְעַל דָּל בּוֹסַסְתִּי, וְלֹא זָכַרְתִּי יוֹם הַמָּוֶת אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לִפְנֵי נִשְׁמָתִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתִי וְאַדְמָתִי. וְהָעִנְיָן הַזֶּה אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (ירמיה ח, ו): "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי".

And behold that there are many levels of repentance. It is true that you will find forgiveness for any repentance. However the soul will only find complete purification - to be as if the iniquities never had been - when a person purifies his heart and prepares his spirit, as will be explained. And so is it written (Psalms 32:2), "Happy is the man whom the Lord does not hold guilty, and in whose spirit there is no deceit." And it is like the matter of a garment that needs washing: For a little washing will be effective to remove its soiling. However, it will [only] whiten according to the amount of washing. And so is it written there (Psalms 51:4), "Wash me thoroughly of my iniquity." And the soul will be washed from iniquity according to how you wash its heart, as it is stated (Jeremiah 4:14), "Wash your heart clean of wickedness, O Jerusalem." And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Avodah Zarah 19a), "'Happy is the man who fears the Lord' (Psalms 112:1) - when he is still a man." This means to say that the most elevated repentance of a man is in the days of his youth - [when] he overcomes his impulse when his strength is still with him. However any repentance is effective, as it is stated (Psalms 90:3), "You return man to dust; You said, 'Return you mortals!'" And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Yerushalmi Chagigah 2:1), "Until the soul turns to dust." Now we will explain the principles of repentance. The first principle is regret: His heart should understand that leaving God is bad and bitter; and he should place into his heart that there is punishment, vengeance and repayment for iniquity, as it is stated (Deuteronomy 32:35), "To be My vengeance and repayment." And it is stated (Job 19:29), "Be in fear of the sword, for [your] fury is iniquity worthy of the sword." And he should regret his bad deeds and say in his heart, "What have I done? How did I not have fear of God in front of my eyes, and did not become afraid from the rebukes of iniquity and from the harsh judgments? For there are many aches [waiting] for the evildoer. I did not pity my body; and for a moment of pleasure, my eyes did not pity its being destroyed. I became like a man who robs and extorts, eats and is satiated; but who knows that after his eating and his drinking, the judge will grind his teeth with gravel - like the matter that is stated (Proverbs 20:17), 'but later his mouth will be filled with gravel.' And worse than this, I was cruel to the dear soul and I rendered it impure with the idols of my impulse. And what did it gain from all of its acquisitions, if they are bad in the eyes of its Master? And how did I trade a passing world for a world that exists for ever and ever? How have I become similar to animals? As I have gone after my impulse like a horse, like a mule that does not understand. And I have strayed from the way of the intellect. And behold the Creator blew a living soul into my nose - a wise heart and the benefit of intellect - in order to recognize Him and fear Him and to govern over the body and all of its actions, like it governs over the other animals that do not speak, because it is precious in His eyes. And though I was created like this, it has become the opposite of this in me. Why am I alive? It is like the matter that is stated (Proverbs 21:16), 'A man who strays from the path of the intellect will rest in the company of ghosts.' Moreover I have not [even] fulfilled the precept of the animal. Rather I have been lower than that. For the ox knows its master and the donkey the trough of its owner; whereas I have not known and not reflected. And I have sent my soul to be free from its master. So I have tasted my nectar, but forgotten my end. And I have stolen and extorted and trampled upon the indigent. I have not remembered the day of death, upon which nothing will remain before my soul besides my corpse and my dirt." And this matter that we have explained is that which Jeremiah, peace be upon him, had spoken, "No one regrets his wickedness and says, 'What have I done?'"

כי התורה שהיא שכלית לגמרי, והאדם אינו שכלי, רק הוא בעל גוף. ואילו היה האדם בעל שכל לגמרי - וחטא, אין התשובה מועילה לו, כי התשובה בשביל שיאמר 'חטאתי', והוא מתחרט על מעשיו. והחרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכליים. ולכך לא היה שייך תשובה כלל אם היה האדם שכלי. אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור, תשובה וחרטה שייך בו.

הכלל הוא, כי בראש חודש אלול השם יתברך מגלה אלהותו ומלכותו לנשמת ישראל וכי הוא מנהיג את כל העולמות בחסדו הגדול וישראל עם קדושו ממליכים עול מלכותו עליהם. וזהו אדקטיר לו לבר קטיר ספינתך, בשעה שאתה קושר לבך לעבדו קטיר ספינתך תקשור על זו המדריגה שבראש חודש אלול מגלה השם יתברך לנשמת ישראל, כי הוא מנהיג העולם.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלשׁ קְּלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִים מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹמָם וִיבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״; אוֹ, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה׳ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ בְּתַכְלִית, וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים כוּ׳״. וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת״, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ. אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִיפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ, שֶׁיְּבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.

Such is not the case, however, with forbidden foods and coition, which derive from the three kelipot that are entirely unclean. These are tied and bound by the extraneous forces forever and are not released until the day comes when death will be swallowed up forever, as is written, “And I will cause the unclean spirit to pass from the land,” or until the sinner repents to such an extent that his premeditated sins become transmuted into veritable merits, which is achieved through “repentance out of love,” coming from the depths of the heart, with great love and fervor, and from a soul passionately desiring to cleave to G–d, blessed be He, and thirsting for G–d like a parched desert soil. For inasmuch as his soul had been in a barren wilderness, and in the shadow of death, which is the sitra achara, and infinitely removed from the light of the Divine Countenance, his soul now thirsts [for G–d] even more than the souls of the righteous, as our Sages say, “In the place where penitents stand, not even the perfectly righteous can stand.” It is concerning the repentance out of such great love that they have said, “The penitent’s premeditated sins become, in his case, like virtues,” since thereby he has attained to this great love. However, repentance that does not come from such love, even though it be true repentance and G–d will pardon him, nevertheless his sins are not transformed into merits and they are not completely released from the kelipah until the end of time, when death will be swallowed up forever.

וְלֹא כְּדַעַת הֶהָמוֹן, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא הַתַּעֲנִית. וַאֲפִילוּ מִי שֶׁעָבַר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, שֶׁגְּמַר כַּפָּרָתוֹ הִיא עַל־יְדֵי יִסּוּרִים, הַיְינוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִים (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט וְגוֹ׳״ – ״וּפָקַדְתִּי״ דַיְיקָא), וְהַיְינוּ, כְּשֶׁתְּשׁוּבָתוֹ רְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, בְּשׁוּבוֹ אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, אֲזַי, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא וְ״כַּמַּיִם הַפָּנִים וְכוּ׳״ – אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה וְחֶסֶד ה׳ לְמָרֵק עֲוֹנוֹ בְּיִסּוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ וְגוֹ׳״. וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּסִפְרֵי הַמּוּסָר, וּבְרֹאשָׁם סֵפֶר הָרוֹקֵחַ וְסֵפֶר חֲסִידִים, הַרְבֵּה תַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים לָעוֹבֵר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וְכֵן לְמוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁחַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה גַּבֵּי עֵר וְאוֹנָן, וְדִינוֹ כְּחַיָּיבֵי כְרֵיתוֹת לְעִנְיָן זֶה – הַיְינוּ, כְּדֵי לִינָּצֵל מֵעוֹנֶשׁ יִסּוּרִים שֶׁל מַעְלָה חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם, כְּדֵי לְזָרֵז וּלְמַהֵר גְּמַר כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ. וְגַם אוּלַי אֵינוֹ שָׁב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, כִּי אִם מִיִּרְאָה:

This is not at all the common conception that repentance is synonymous with fasting. Even where sufferings are the completion of atonement, as in the case of sins of excision or execution, G–d brings the sufferings on the sinner. (“I shall remember with a rod,” clearly specifies I.) When the repentance is acceptable before Him, as he returns to G–d with all his heart and soul out of love, then following the initiative from below, and “As water reflects the Countenance…,” there is an awakening Above, arousing the love and kindness of G–d, to scour his sin through affliction in this physical world. “For whom the L–rd loves He chastises….” There are descriptions in the Mussar literature, particularly the Rokeach and Sefer Chassidim, of numerous fasts and mortifications for excision and capital sins. The same is true of sins punished by death by divine agency, like wasteful emissions of semen, as the Torah recounts of Er and Onan. In this sense their judgment is identical. These fasts and mortifications are intended to avoid the punishment of suffering at the hand of Heaven, G–d forbid, and also to urge on and expedite the conclusion of his soul’s atonement. Also, perhaps he does not return to G–d with all his heart and soul out of love, but only out of fear.