Moses's Repetition of Torah and Mesorah

וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃

Take to heart these instructions with which I charge you this day. Impress them upon your children. Recite them when you stay at home and when you are away, when you lie down and when you get up.

אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃ בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃

These are the words that Moses addressed to all Israel on the other side of the Jordan.—Through the wilderness, in the Arabah near Suph, between Paran and Tophel, Laban, Hazeroth, and Di-zahab, On the other side of the Jordan, in the land of Moab, Moses undertook to expound this Teaching. He said:

וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֮ אֶת־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל־הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת־אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְהֹוָ֑ה וְאֶל־כׇּל־זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כׇּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ {פ}

Moses wrote down this Teaching and gave it to the priests, sons of Levi, who carried the Ark of GOD’s Covenant, and to all the elders of Israel. Gather the people—men, women, children, and the strangers in your communities—that they may hear and so learn to revere the ETERNAL your God and to observe faithfully every word of this Teaching. Their children, too, who have not had the experience, shall hear and learn to revere the ETERNAL your God as long as they live in the land that you are about to cross the Jordan to possess.

וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את עַל־סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם׃ וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם נֹ֥שְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָיָה־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד׃

When Moses had put down in writing the words of this Teaching to the very end, Moses charged the Levites who carried the Ark of the Covenant of GOD, saying: Take this book of Teaching and place it beside the Ark of the Covenant of the ETERNAL your God, and let it remain there as a witness against you.

להבין שהרי מצינו שלכל ישראל מסרה וכמו ששנינו בברייתא כיצד סדר המשנה משה נכנס לאוהל וכו'. י"ל כי אמת הוא שמסרה לכל ישראל אבל סתרי תורה וסודותיה לא היה משה דורשה ברבים כמו ששנינו ולא במרכבה בב' אבל ליהושע מסר כל סתרי התורה וסודותיה וזה היה בסוף ימיו ששאל משה איש על העדה להקב"ה לפי שמשה נסתפק היאך תהיה מסירת התורה אם לבניו או לבני אחיו הכהנים או לזקנים ובאה התשובה לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו

לְבָנֶיךָ, אֵלּוּ תַלְמִידֶיךָ, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב ג): ״וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל אֶל אֱלִישָׁע״, וְכִי בְּנֵי נְבִיאִים הָיוּ? וַהֲלֹא תַלְמִידִים הָיוּ! אֶלָּא מִכָּן לַתַּלְמִידִים שֶׁקְּרוּיִים בָּנִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים ב ב ה): ״וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע״, וְכִי בְּנֵי נְבִיאִים הָיוּ? וַהֲלֹא תַלְמִידִים הָיוּ! אֶלָּא שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁלִּמֵּד כָּל הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, וּקְרָאָם בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כט יא): ״בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ״. וּכְשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים כָּךְ הָרַב קָרוּי אָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב יב): ״וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד״, וְאוֹמֵר (מלכים ב יג יד): ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ וַיֵּרֶד אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיֹּאמַר אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו״.

3. “Your sons” (Dt.6:7)— these are your disciples. And so do you find everywhere that disciples are called sons, for it is said: “And the sons of the prophets who were in Bet El went out to Elisha” (2 Ki.2:3). Now, were they indeed the offspring of prophets? Weren’t they disciples? Rather, on this basis we know that disciples are called sons. And similarly He says: “And the sons of the prophets who were in Jericho drew near to Elisha” (2 Ki.2:5). Now were they indeed the offspring of prophets? Weren’t they disciples? In fact, disciples are called sons! And so do you find with Hezekiah, the king of Judah, that he taught the entire Torah to Israel, and he called them sons. For it is said: “My sons! Do not be lazy” (2 Chron.29:11). And just as the disciples are called sons, so is the Master called Father, as it is said: “And Elisha . . . cried out, my father, my father!” (2 Ki.2:12). And He says: “Elisha was ill . . . and he fell on his face, saying: my father, my father!” (2 Ki.13:14).

(דברים א א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה – וְכִי לֹא נִתְנַבֵּא מֹשֶׁה אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד? וַהֲלֹא הוּא כָּתַב כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא כב): ״וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת״! מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב טו) ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״.

Pisqa’ 1 1. “These are the words that Moses spoke” (Dt.1:1). Now, did Moses prophesy only these? Didn’t he write the entire Torah? For it is said: “Now Moses wrote this Torah” (Dt.31:9)! So what does the Teaching mean by “these are the words that Moses spoke” (Dt.1:1)? It teaches that these [but not all] are words of rebuke, for it is said [in Moses’ final oration (Dt.32:1ff.)]: “Then Jeshurun grew fat, and he kicked” (Dt.32:15)

דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְכִי לֹא נִתְנַבֵּא מֹשֶׁה אֶלָּא ׳אֵלֶּה הַדְּבָרִים׳ בִּלְבַד? מִנַּיִן לְכָל הַדִּבְּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַגְּזֵרוֹת שָׁווֹת הַכְּלָלוֹת וְהַפְּרָטוֹת הַגּוּפִים וְהַדִּקְדּוּקִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: דִּבֶּר מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֹתוֹ אֲלֵהֶם.

6. “Moses spoke to all Israel” (Dt.1:1). Now, did Moses prophesy only “These are the words?” (Dt.1:1) How do we know to include all of the Utterances of the Torah— [as well as] the logical demonstrations the analogical inferences, the general principles and the specifications, the main rubrics and the details? The Teaching states: “Moses spoke to them about all that HASHEM commanded him” (Dt.1:3)— [in the written scroll of the Torah as well as in the unwritten scribal elaborations].

ע״י משה נתנה תורה בסיני שנאמר (דברים ה׳:י״ט) ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי ולהלן הוא אומר (ויקרא כ״ו:מ״ו) אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה. תורה שנתן הקב״ה לישראל לא נתנה אלא ע״י משה שנא׳ ביני ובין בני ישראל זכה משה להיות שליח בין בני ישראל למקום. משה (עשה את איל המלואים ואת) שמן המשחה ומשח בו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים ואלעזר שרף פרת החטאת שממנו טמאים מטהרים לדורות. א״ר אליעזר גדולה מדה זו שהיא נוהגת לדורות שאהרן ובניו נתקדשו בשמן המשחה שנא׳ (שמות ל׳:ל׳) ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן׃ יהושע קבל ממשה שנא׳ (במדבר כז) ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. זקנים קבלו מיהושע שנאמר (שופטים ב) ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל. שופטים קבלו מיהושע שנאמר (רות א) ויהי בימי שפוט השופטים. נביאים קבלו משופטים שנאמר (ירמיה ז) ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח. חגי זכריה ומלאכי קבלו מנביאים. אנשי כנסת הגדולה קבלו מחגי זכריה ומלאכי. והם אמרו שלשה דברים הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

By the hand of Moses was the Torah given at Sinai, as it is stated, And He wrote them upon two tables of stone, and gave them unto me; and in another passage it is stated, These are the statutes and ordinances and laws, which the Lord made between Him and the children of Israel in mount Sinai by the hand of Moses. The Torah which the Holy One, blessed be He, gave to Israel was given solely through Moses, as it is stated, Between Him and the children of Israel. Thus Moses was worthy to become the intermediary between Israel and the All-present. Moses offered the ram of consecration and prepared the anointing oil with which he anointed Aaron and his sons during the seven days of consecration. Of that same oil were anointed all subsequent High Priests and kings. Eleazar burned the heifer of purification from whose ashes all the unclean of later generations were made clean. R. Eliezer said: Great was this act because it was effective for all future generations, since Aaron and his sons were consecrated with this anointing oil [and their priesthood continued for many generations], as it is stated, And thou shalt anoint Aaron and his sons, and sanctify them, that they may minister unto Me in the priest’s office. Joshua received [the Torah] from Moses, as it is stated, And thou shalt put of thy honour upon him, that all the congregation of the children of Israel may hearken. The elders received it from Joshua, as it is stated, And the people served the Lord all the days of Joshua, and all the days of the elders that outlived Joshua, who had seen all the great work of the Lord, that He had wrought for Israel. The Judges received it from the elders, as it is stated, And it came to pass in the days when the judges judged. The prophets received it from the Judges, as it is stated, I have sent unto you all My servants the prophets, sending them daily betimes and often. Haggai, Zechariah and Malachi received it from the [earlier] prophets. The men of the Great Assembly received it from Haggai, Zechariah and Malachi. THEY SAID THREE THINGS: BE DELIBERATE IN JUDGMENT, RAISE UP MANY DISCIPLES, AND MAKE A FENCE ROUND THE TORAH.

שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח מַעֲמַד הַר סִינַי מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים, אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וּדְבָרָיו אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ שָׁם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, וְתוֹדִיעַ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ בַּמַּעֲמָד הַנִּכְבָּד הַהוּא לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ עַד עוֹלָם. וּפֵרֵשׁ הַטַּעַם, כִּי הַשֵּׁם עָשָׂה הַמַּעֲמָד הַהוּא כְּדֵי שֶׁתִּלְמְדוּ לְיִרְאָה אוֹתוֹ כָּל הַיָּמִים וְאֶת בְּנֵיכֶם תְּלַמְּדוּן לְדוֹרוֹת עוֹלָם, אִם כֵּן עֲשׂוּ אַתֶּם כָּכָה וְאַל תִּשְׁכְּחוּ אוֹתוֹ. וְהִנֵּה, קֹדֶם שֶׁיַּזְכִּיר הַדִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ שָׁם, הִזְהִיר בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח דָּבָר מִן הַמַּעֲמָד הַהוּא וְלֹא נְסִירֵהוּ מִלִּבֵּנוּ לְעוֹלָם, וְצִוָּה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנּוֹדִיעַ בּוֹ לְכָל זַרְעֵנוּ מִדּוֹר לְדוֹר כָּל מָה שֶׁהָיָה שָׁם בִּרְאִיָּה וּבִשְׁמִיעָה.

וְהַטַּעַם כִּי כַּאֲשֶׁר הוֹאִיל מֹשֶׁה לְבָאֵר לָהֶם הַמִּצְוֹת אָמַר לָהֶם בִּתְחִלַּת דְּבָרָיו ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב אַחֲרֵי שֶׁנָּתַן לָנוּ עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים שֶׁנִּכְבֹּשׁ הָאָרֶץ מִיָּד וְנַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן, וְחַטֹּאתֵיכֶם גָּרְמוּ לָכֶם זֶה וָזֶה וְאַחֲרֵי כֵן הוֹדִיעָם יִחוּד הַשֵּׁם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד) וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּסֵּפֶר הַזֶּה, וּלְכָךְ יְפָרֵשׁ בְּכָאן אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְשָׁם וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי בֵּאוּר הַתּוֹרָה וְתַשְׁלוּם הַמִּצְוֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּמַעֲמַד כָּל יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּמַתַּן הַתּוֹרָה.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, מִתְּחִלַּת בְּרֵאשִׁית עַד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. ואע"פ שֶׁבְּכָאן (דברים ל"א:י"א) כָּתוּב תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, וְהוּא רוֹמֵז לַסֵּפֶר הַזֶּה שֶׁל אֵלֶּה הַדְּבָרִים עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (סוטה מא), אֲבָל בָּזֶה חָזַר וּבֵאֵר (דברים ל"א:כ"ד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם, וְזֶה יִכְלֹל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ, הֵם הַטַּף, כִּי יִשְׁמְעוּ וְיִשְׁאֲלוּ וְהָאָבוֹת יַרְגִּילוּם וִיחַנְּכוּ אוֹתָם, כִּי אֵין הַטַּף הַזֶּה יוֹנְקֵי שָׁדַיִם, אֲבָל הֵם קְטַנֵּי הַשָּׁנִים הַקְּרוֹבִים לְהִתְחַנֵּךְ. וְזֶה טַעַם וְלָמְדוּ לְיִרְאָה, בֶּעָתִיד, כִּי לְמַעְלָה אָמַר וְלָמְדוּ וְיָרְאוּ. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (חגיגה ג), הָאֲנָשִׁים לִלְמֹד וְהַנָּשִׁים לִשְׁמֹעַ, וְהַטַּף לָמָּה בָּא, לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם:

AND MOSES WROTE THIS LAW — from the beginning of Bereshith to in the sight of all Israel. Even though it is written here, thou shalt read this law before all Israel, and according to the opinion of our Rabbis, it refers to this Book of Deuteronomy, at this point, he reverted and explained, And it came to pass, when Moses had made an end of writing the words of this Law in a book, until they were finished. This includes the entire Torah. [Hence the expression this Law in the verse before us means the entire Torah, while in the following Verse 11, concerning the reading in the Assembly, the same expression refers only to the Book of Deuteronomy.] AND THAT THEIR CHILDREN, WHO HAVE NOT KNOWN, MAY HEAR, AND LEARN TO FEAR. This refers to the little children [mentioned in the preceding verse], for they will hear and inquire, and the fathers will accustom them [to the words of the Law] and educate them. For the little children [mentioned here] are not those who suckle at the breasts, but rather the young in years who are nearly old enough to be educated, this being the sense of the expression and learn to fear — in the future [when they are grown up]. But above [when speaking of the men and the women] he stated, that they may learn, and fear [now, since they are adults]. However, our Rabbis have said, “The men came to learn, and the women to listen. And the little children — why did they come? In order to reward those who bring them.”

ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וכו' כמו שא' (נדרים כ"ב:) אך אחר החטא נצרך להרב חכמה לתקן על ידו הרב כעס. וזה היה בלוחות אחרונות דאי' במ"ר (תשא פ' מ"ז) עכשו שנצטערת אני נותן לך שיהי' בהן מדרש הלכות ואגדות וכו'.

ולבאר כ"ז בא האלהים בחמשה פסוקים להודיע מה שרש דבר נמצא בספר הזה, ותחלה הודיע ענין הי"א פרשיות הראשונות שהם דברי מוסר ותוכחה ונקראו בשם דברים, שמציין דברי תוכחה כדרך המדבר ודורש בארוכה, ואמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, ר"ל שדברי תוכחות אלה דבר משה תחלה מעצמו מבלי צווי ה', שהוכיחם על מעשיהם כפעם בפעם בזמנים ובמקומות שונים

ויהי בארבעים שנה, ר"ל הנה הדברים האלה דבר משה מדעת עצמו בזמנים מחולפים כדרך הדורש והמוכיח, ולא היה לו רשות לכתבם בספר ואף אם היה כותבם לא היה בהם קדושת ס"ת רק היה ענינם כדברי תוכתה שנאמרו עפ"י חכם או כדברים שדבר איש הרוח ברוה"ק, אבל בארבעים שנה באחד לחדש שבט צוה לו הקב"ה לאמרם שנית לישראל בצווי מפי הגבורה, כי אמר לו דבר אל בני ישראל לאמר וכן צוה לו שיכתבם בספר מפי ה' ושיאמרם ושיכתבם לא כפי הסדר שאמרם בי"א מקומות הנ"ל רק בסדר אחר שסדר ה'.

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

Moses received the Torah at Sinai and transmitted it to Joshua, Joshua to the elders, and the elders to the prophets, and the prophets to the Men of the Great Assembly. They said three things: Be patient in [the administration of] justice, raise many disciples and make a fence round the Torah.

והי' עקב תשמעון כו' ושמרתם ועשיתם. לתת שכר לשמיעה ושמירה ועשי'. והם ג' מדרגות. השמיעה היא הקבלה בלב. אח"כ השמירה ועשי'. והם בחי' ג' אבות. באברהם אע"ה נאמ' שמעי בת שהי' הראשון לשמוע דבר ה' ובחי' בכל לבבך. ושמירה נגד יצחק והיא בכל נפשך. רמז לדבר ושמרתם את נפשותיכם כי שמירה בנפש. ועשיתם נגד יעקב אע"ה בחי' בכל מאודך: בפסוק והי' א"ש תשמעו. פירש"י שמוע בישן תשמע בחדש. ע"פ מאמר המשנה למה קדמה פ' שמע כדי שנקבל תחילה עמ"ש ואח"כ עול מצות. והוא ענין עושי דברו לשמוע בק"ד וצריכין בנ"י בכל יום לעורר בחי' מתן תורה כמ"ש אשר אנכי מצוך היום. והוא ע"י הכנה לקבל עול מלכותו ית' שהוא פי' עושי דברו כמ"ש במ"א. עי"ז זוכין אח"כ לשמוע דבר ה'. ושייך שמיעה זו בכל נפש מישראל שיוכל להתעורר משמים ע"י הכנת עמ"ש כראוי. וע"ז נאמר אשרי איש שישמע למצותיך הוא הציווי ממש כמ"ש אנכי מצוך היום:

התורה והחכמה כשהיא מושפעת מאיש גדול על הקטנים שהם תחת יד הנהגתו, צריכה להיות נמסרת אליהם כפי ערכם הם. א"כ כך היא המדה שהדברים הגדולים צריכים לרדת ולהתלבש לפי ערכם של המקבלים ועי"ז יוסיפו כח לעשות חיל ולעלות במעלות יותר רמות. כן אתה הטבר להם פנים לישראל, להיות עכשיו הדברים מתלבשים ע"פ הכרתם.

א"ל הקב"ה למשה, הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי". על כן ההכרה הזאת של אוצר הענוה, הממעטת את המציאות של האישיות הפרטית, היא מקשרת באמת את היחש של כל שגובה של תורה למשה, בעל נחלת עולמים של מדה עליונה זו.

הכנת האדם והאומה אל התורה הרי היא בכלל תורה, וההכנה הזאת גם היא מהמקור האלהי נובעת. אמנם ישנן הכנות כאלה, שכליות ומוסריות, שהן צריכות להיות מוכרות ברוח האדם פנימה, וכח ודאותן צריך להיות מחודר בתוכיות הנשמה, עד שעל ידו יוכל האדם להיות כבר כלי מוכן לההדרכה האלהית שתופיע עליו, ולתורה אלהית מסורה שתלמדהו ארחות חיים. וגם זאת ההכנה לישראל מכחו של משה צריכה להיות.

אבל באמת הכל קבלו למשה מסיני בתורה שבע"פ, ע"כ אמר, את לוחות האבן אלו עשרת הדברות, שחומר שלהם ג"כ חזק בלא שום שינוי.